fbpx

לעצור את הבורות על הפרעת קשב וריכוז

מזה זמן שאני רוצה לכתוב לקהילת הנשים שלי על הנושא הזה. מאז נחשפתי אליו, לפני שנתיים וקצת, אני מרגישה שזה בוער בי.

ככל שהזמן עובר, אני מבינה שלמרות החשש של החשיפה וחוסר השליטה שלי בהשלכות שעשויות להיות, עדיין מן הראוי והנכון להתייחס לחלק כל כך משמעותי מחיי, כשהוא יכול להשפיע ולהציל אלפים, אם לא יותר מזה.

אני מזכירה, שכל מה שאני עושה היום התחיל מהשליחות שלי בטור הקבוע של "מסע כבד" שהתפרסם בעיתון משפחה. המטרה הייתה אך ורק להשפיע ולאפשר לאחרים ידע וכלים להתמודד עם המסע שלהם.

התוצאה הייתה שמאות אלפים הושפעו ושינו את חייהם. עד היום, 14 שנים מאז תחילת כתיבת הטור הספר ממשיך להשפיע ולפתוח דרך לכל כך הרבה גברים, נשים, בחורים ובחורות, ולהציל את חייהם.

משם, הקב"ה הוביל אותי במסלול אחד: להמשיך ולהשפיע.

וכשאני חושבת שהבנתי מספיק, שהתמודדתי מספיק, שגדלתי מספיק, הקב"ה לוקח אותי אל התחנה הבאה במסע שלי, ואני ממש מרגישה שהוא אומר לי: "עוד לא הגיע הזמן שלך לנוח" ומניח באמצע המסלול את ההתמודדות הבאה.

מה שעוד גיליתי במסע שלי, שאחרי שאני מבינה מה ההתמודדות הבאה, נאבקת בה, מנסה לפתור אותה, מחפשת תשובות, מתייעצת והופכת את העולם, מגיעים הלקוחות שמתמודדים בדיוק עם זה, כאילו הם יודעים שאני מבינה אותם הכי טוב, למרות שלא כתבתי על זה מילה.

ואז אני יודעת, בוודאות:

הקב"ה מכוון אותי כל הדרך, באישי ובמקצועי. ואסור לי לשמור את המידע הזה ואת התובנות שאני לומדת בזמן שאני משרכת את רגליי במסע המפרך שלי.

זו גם הסיבה שבתקופה האחרונה התחלתי לשתף ברשת החברתית את ההתמודדות האישית והמשפחתית שלי, עם הפרעת הקשב והריכוז של בעלי ושל אחת מבנותיי, הנקראת ADHD, כאשר בעלי מיוזמתו הציע שאשתף גם את החלק שלו, וכל זה כדי להגיע אל מי שצריך להגיע אליו.

לחשיפה יש גם מחיר וגם תועלת.

ב"ה שעד כה הרגשתי שכל מה שחשפתי היה אך ורק לתועלת, ושהקב"ה שומר עלי, עלינו.

אני מאמינה בלב שלם, שמה שנעשה ממקום נקי, לשם שמים ולתועלת הרבים, לא יכול להזיק.

לא לי, לא למשפחתי, לא בשידוכים של ילדיי ולא לעתידם.

ומהמקום הזה אני משתפת אתכן בפוסט הבא שהעליתי ברשת החברתית, והבנתי שהוא ראוי וצריך להיכתב גם אליכן, והוא קצה קצהו של נושא בוער שלא מדברים עליו מספיק, ובעז"ה בהמשך ארחיב עליו יותר.

ומתפללת תמיד, שלא טיפול מכשלה תחת ידי ושהקב"ה ישים בפי ובמקלדתי את המילים הנכונות, ויהיו כל דבריי באשר הם לתועלת.

 

יום שישי.

אני נזכרת שאני חייבת להוציא היום ריטלין לאחד הילדים.

נשאר כדור אחרון לשבת.

רצתי למרפאה. הרופא התורן, ילד, אולי מלאו לו 25 אתמול, ואם יש לו יותר אז הוא כנראה ייראה ילד לנצח, מקבל את פניי.

הוא מסרב לתת לי את הריטלין.

הוא לא מכיר אותי ולא יודע עם מי הוא מתעסק.

"דר', זו תרופה קבועה. זו לא שאלה אם זה מקובל עליך או לא. אם אתה בעד או נגד. זו תרופה קבועה. אני צריכה את המרשם עכשיו"

"זה לא חכמה לתת לילדים ריטלין. זה נרקוטיקה"

"מה זה 'ילד' אצלך?"

"5, 6, 7"

"אז הפעם מדובר בגיל גדול יותר. זה מרשם קבוע. תסתכל בתיק"

הוא מסתכל. מבין שאין לו ברירה. מדפיס את המרשם וממשיך להגיד שלא חכמה לתת ריטלין "סתם".

"תגיד, דר', אתה יודע מה זה ADHD?"

"כן"

"אתה בטוח שאתה יודע? כי אתה בתפקיד כל כך קריטי ובידך להציל חיים"

הוא מסתכל עלי.

"תראה, דר'. אתה רואה שיש לי משקפיים?"

הוא לא מבין מה אני רוצה. צודק.

"נראה לך שאני יכולה בלעדיהם?"

"כנראה שלא"

"זה הגיוני שבלי משקפיים אני לא אוכל לתפקד, ללכת ברחוב, לקרוא, לגדל ילדים?"

"כנראה"

"אז זה יהיה נכון להגיד שאני מכורה למשקפיים שלי?"

"כנראה"

"יופי. אז ככה הילד שלי צריך ריטלין. אתה מבין? עדיף מכור לכדור שמאפשר חיים נורמליים, שמחים, שלוות נפש וגוף, יכולת להיות חבר\ה טוב\ה, להגיב ברוגע, להתמקד בחיים, מאשר להרגיש שאתה דפוק, שאתה לא מבין כלום, שיש לך קוצים בישבן, שלא סובלים אותך, שכל דבר מוציא אותך מדעתך… אתה מבין, דר'? לא כל מי שלוקח ריטלין זה בשביל להתרכז בלימודים. יש אנשים שהכדור הזה הוא החיים שלהם.

כשאתה מונע מהם רק בגלל שאתה לא מבין מה זה אומר, אתה מונע מהם חיים נורמליים".

"הוא התבונן בי.

"אבל הרבה פעמים זה סכיזופרניה או הפרעת תקשורת ולא הפרעת קשב וריכוז".

ברגע שהוא אמר את זה הבנתי כמה הוא לא מבין כלום בכל מה שקשור ל ADHD.

"ובכן, אתה מדבר עם אשת מקצוע. אמנם לא פסיכיאטרית וגם לא עו"ס אבל מבינה יותר מרוב האנשים. סכיזופרניה זו הפרעה פסיכיאטרית שיש לה מאפיינים אחרים לגמרי, כמו קולות שמדברים אל האדם, כמו לראות נחשים יוצאים מהחור בקיר. זה להיות לא מציאותי. אין קשר לחוסר ריכוז, למשל. והפרעת תקשורת יכולה לבלבל. איך אתה יודע אם יש למישהו הפרעת תקשורת?"

"אם הוא לא מסתכל לי בעיניים, למשל"

"אבל דר', אני עובדת עם לקוחות כל יום. אני מנהלת מרכז טיפול. אתה יודע כמה מהם לא מסתכלים לי בעיניים בהתחלה?"

"הם כנראה מתביישים"

"בדיוק. מסוכן מאד להגיד שזה המדד היחיד של הפרעת תקשורת. צריך לבחון עוד כל כך הרבה פרמטרים. כמו שאתה כרופא צריך לראות את התמונה כולה"

"נכון"

"אז אתה מבין כמה זה קריטי שרופא כמוך יבין מה זה ADHD?"

הוא מהנהן

"דר', אני נשואה לגבר עם ADHD ויש לי ילדים עם ADHD. בוא אספר לך מה זה אומר"

ואני מדברת. נותנת לו כמה דוגמאות.

הוא כבר מזמן עזב את המחשב, נשען אחורה על הכסא והקשיב כמו תלמיד טוב.

"אתה מתחיל להבין על מה אני מדברת איתך? אתה יודע מה זה למנוע מילד כזה או מבוגר כזה את הריטלין שהוא זקוק לו?"

הוא מהנהן.

"אין מספיק מחקרים על הנושא הזה" הוא אומר.

"אני חושבת שמעולם לא ניסית לחפש את המושג ADHD בגוגל. אתה מוזמן לחפש אחרי שאלך ולראות כמה מחקרים יש. זה אחד הנושאים הכי נחקרים שיש.

קח כמה דוגמאות:

אתה יודע ש 75% מהזוגות שאחד מהם עם ADHD לא מטופל מתגרשים ב 5 השנים הראשונות לנשואיהם?

אתה יודע שרוב תאונות הדרכים קורות על ידי נהגים\ות עם ADHD?

אתה יודע שרוב העבריינים מאובחנים (או לא, אבל בדיעבד הם מתגלים) עם ADHD?

אתה יודע שרוב המכורים הם בעלי ADHD?"

הוא הפסיק לנשום. מזל שכתוב באיזה חדר יש את עגלת ההחייאה.

"תראה, חשוב להגיד שרק לקחת ריטלין זה לא פתרון. צריך לקחת במקביל גם אימון או טיפול שמיוחד לבעלי ADHD אחרת יצטרכו ריטלין לנצח וזה חבל. בקליניקה שלי אני רואה תוך דקות ספורות מי עם ADHD ומיד מפנה לאבחון, ובמידה ואכן כך, אני מפנה לאנשי מקצוע שמבינים ומתמחים ב ADHD.

דר', בטח יש לך עוד עבודה. בבקשה, בשבילך, בשביל הפציינטים שלך שנעזרים בך, תקרא קצת, תלמד. אתה יכול להציל את החיים שלהם.

ותודה שהקשבת לי".

קמתי ללכת.

"אני מודה לך על ההסבר. זה היה חשוב מאד"

"תודה לך. שבת שלום"

"רגע, גברת, איך אמרת שקוראים לזה?" הוא רכן לכיוון המחשב. האצבעות על המקלדת.

"תכתוב ADHD"

הוא הקליד.

"תתכונן. יש הרבה חומר".

לקחתי את המרשם והלכתי.

עברתי דרך חדר המנהלת של המרפאה שכבר מכירה אותי. המרפאה הייתה ריקה. הרגשתי שאני פשוט חייבת.

"חוה, אני רוצה לספר לך…" וכאן סיפרתי לה את הסיפור בגדול.

"את יודעת, זה הרופא השני כאן במרפאה שלא מבין מה זה ADHD . הרופא האחר אמר לי לפני כמה חודשים, כשבאתי לקחת ריטלין לבעלי, שלא לוקחים ריטלין מעל גיל 30 כי זה רק לסטודנטים וממילא ADHD עובר עם הגיל. זו בורות איומה ואסור שרופא משפחה לא יבין מה זה. אני מוכנה לבוא להרצות בנושא מהפן האישי, כמישהי שמתמודדת עם ההפרעה הזו מקרוב. בבקשה, תדאגו שהרופאים יתעדכנו. זה הצלת חיים".

היא הבינה, הסבירה שהקופה נזהרת שלא לתת ריטלין בלי חשבון, ובצדק, כי יש מי שמשתמשים בו לרעה. ושאכן יש עוד עבודה בנושא.

יצאתי משם לבית המרקחת והרגשתי שמהיום, יש עוד רופא אחד שלמד משהו באוניברסיטה של החיים, וכל אחד כזה משפיע על אלפים.

אני את שלי עשיתי.

לדעתי, צריך לקיים כנס לכל רופאי ורופאות המשפחה כדי שבאמת אנשים לא ייקחו סתם ריטלין. אבל שלא ימנעו ממי שצריך את הטיפול המתאים. אני מוכנה לבוא.

ואם אתם מקושרים למרפאות שרוצות לקדם את הנושא, אני מוכנה לעזור, לדבר, להשפיע.

צריף לשים סוף לבורות הזו.

מדובר בחיים של ממש.

כי רק מי שמתמודד עם ADHD בעצמו, או עם הקרובים לו, יודע מה זה באמת.

 

ולכל מתנגדי הריטלין למיניהם, יש לי עוד הרבה מה לכתוב בנושא ולאט לאט מקווה להגיע גם לזה.

 

 

אל תמנעו מעצמכם כל מה שניתן כדי לשפר את חייכם. זו חובתכם וזכותכם.

 

איתך, בכל מסע

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן