כל החיים אנחנו במעברים

לרגע הזה חיכיתי, או לא חיכיתי, כבר כמעט שנה.

ידעתי שהיום הזה יגיע, והתרגשתי לקראתו ורעדתי ממנו, באותה נשימה.

חיכיתי לו, כי הוא מסמל שלב משמעותי מאד עבור הילד שלי, שהופך בין רגע מנער לבחור.

לא חיכיתי לו, כי זה אומר שהילד שלי עובר לגור במקום אחר, מחוץ לעיר, אני לא אראה אותו כל יום, ואם הוא יואיל בטובו הוא ירים טלפון לכמה דקות וישתף אותי איך עבר היום שלו.

לא חיכיתי ליום הזה, כי בבית של אמא גרושה הוא היה 'הגבר בבית', למרות שהקפדתי מאד לא להפיל עליו אחריות לא מותאמת, ובוודאי שלא הסכמתי שהוא יהיה תחליף לבעל שכבר לא בבית יותר, אולם הוא הגבר שחזר מבית הכנסת בשבת וזה האות להתכנס לארוחת שבת, הוא זה שהביא את הנייעס מבית המדרש של החסידות, ועזר לי להתחבר יותר באין בעל שעושה את זה.

הוא זה שהוריד את הפח בכל בוקר, בדרך לתפילה, זה שעזר לי להבין איך מרכיבים מכשיר חשמלי חדש, זה שהרכיב לקטנה את העגלה של הבובה.

זה שאחראי על ניקוי הדרימי (שואב-שוטף) שאני כל כך שונאת לנקות!

לא חיכיתי ליום הזה, כי זה אומר לשבת בשולחן השבת עם 2 בנות, וזה לא יכול להיראות אותו הדבר כשאין את ה"גבר" שנותן לשולחן צבע ותיבול משמעותיים, ואני עוד מזייפת בזמירות השבת והוא זה שתמיד מתקן, מדייק, וגם צוחק עלי קצת.

חיכיתי ליום הזה, כי כמו שחיכיתי לרגע שהוא יתחיל ללכת, ואחר כך ייכנס לגן, ואז לחיידר… אני מחכה לכל שלב שלו, לראות אותו גדל.

ליום הזה חיכיתי וגם לא.

ליום הזה שהבן הבכור והיחיד שלי, יעלה לישיבה. וזה קרה בחמישי האחרון.

 

ב"ה זכיתי בשליחים נדירים שהיו שם בשבילו ובשבילי בתוך מוסדות החינוך בהם למד עד כה, ועזרו לו להתגבר על הקשיים הטבעיים של ילד להורים גרושים.

כשהיו לי שאלות, חלקן ממש מגוחכות, הם ענו בסבלנות, במאור פנים, ונתנו לי את ההרגשה הכי טובה בעולם.

כשעמדתי בהתלבטויות משמעותיות שהיו קשורות לחינוך הבן שלי – הם היו שם, מנתבים, מציעים, מקשיבים.

לכל אורך הדרך, מהשנייה שהחלטתי לפתוח תיק גירושין – הייתי בקשר צמוד עם המשגיחים, המלמדים, מגידי השעור, שיתפתי בכל שלב והקשבתי להדרכתם.

והתפללתי, שיהיו לילד שלי ולי שליחים טובים.

והיו.

מקווה שהצלחתי להחזיר להם מעט מרחשי ליבי.

 

כל תהליך בחירת הישיבה היה מורכב כי לא היה לי בן זוג להתייעץ איתו, ומה אני מבינה בישיבות?

כאמור, התעניינתי, ביררתי ונעזרתי במי שאפשר.

והקב"ה שלח שליחים מפתיעים.

פתאום חברה שלא דיברתי איתה 10 שנים ומשתייכת לקהילה שלי, ישבה לידי באוטובוס. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אם היא שמעה על ישיבה זו וישיבה זו והיא סיפרה שהבן שלה לומד בישיבה שכבר שמעתי עליה דשי"ם חמים והוא כל כך מרוצה!

למחרת דיברתי עם חברה שיש לה דודה גרושה, שהבן שלה לומד… בדיוק בישיבה ששמעתי עליה אתמול, והיא סיפרה כמה הצוות תומך בבחור!

ככה, מכל מיני כיוונים לא שגרתיים התגבשה ההבנה שהישיבה המסוימת הזו יכולה להיות מצוינת לבן שלי.

גם תהליך ההיערכות לישיבה היה מוזר בשבילי.

בלילות הרמתי טלפונים לאחיות ואחייניות שיש להם בנים בישיבות ושאלתי שאלות של 'מתחילה': מה קונים, כמה צריך, מה צריך לדעת, איך זה עובד עם הטלפונים (אין לילדים ולבחורים שלנו ניידים), כמה זה עולה…

 

בשבועות האחרונים ניצלתי את הזמן לדבר עם הבן שלי על הישיבה ועל מה הוא מרגיש עם השינוי הגדול הזה. וכשהוא התכחש לכך שהוא מרגיש משהו, עזרתי לו לברר מה בכל זאת קורה לו, ונירמלתי את הלחץ הטבעי שהוא הרגיש.

יצאנו ביחד לקניות של כל מה שבחור ישיבה צריך. הוא בחר מה שהוא אוהב בהתאם לכללי החסידות, ועל הדרך פינקתי אותו במה שאפשר.

 

הכנתי את הבנות בבית לשינוי הגדול, ובעיקר, דיברתי עם עצמי. בלי סוף. התכוננתי ככל שאדם יכול להתכונן למשהו שהוא לא יודע מהו לתרחישים שונים, דמיינתי את שולחן השבת בלי דמות גברית, תהיתי אלו השלכות יהיו לשינוי הזה, ושיתפתי חברות קרובות כדי לא לשאת לבד בעול הגדול.

והיום הזה הגיע.

אבא שלו ליווה אותו לישיבה, ואני חיכיתי בבית בדריכות לטלפון הראשון. אמרתי לו שאני לא מוותרת על טלפון ביום, לשמוע מה שלומו.

הטלפון הראשון הגיע.

שמחתי לשמוע שהוא סידר את הדברים בארון ולא חסר לו כלום.

שמחתי שהאוכל לא כזה נורא.

צחקתי כששמעתי שהחברים לחדר די שתקנים. הם פשוט לא יודעים שעם הבן שלי – אין להם הרבה סיכוי להמשיך להיות כאלה.

התרגשתי כשהוא דיבר על המשגיח.

ובכלל, היה לי חשוב להיות שותפה איתו ולעזור לו להבין איך הוא מרגיש ביום כזה מיוחד ומורכב.

הוא התקשר בערב שוב.

בשישי הוא התקשר בצהריים ושוב לקראת שבת.

הוא מרוצה. יותר ממה שהוא חשב שיהיה.

מרגיש בנח.

ואני? נשימת לרווחה והודיתי לה' אלף פעמים שצלחתי את המשימה הענקית הזו – להכניס בן לישיבה בפעם הראשונה.

 

אחרי שהוא נסע ביום חמישי, נזכרתי שאנחנו לפני שבת.

טובי שלי כבר לא יהיה ברוב השבתות בבית, ואני אצטרך לנהל שולחן שבת עם 2 בנות.

לאה נכנסה בשנה האחרונה לפנימייה וגם היא לא נמצאת בבית רוב הזמן.

כך ייצא שאשב לבד עם מלי ודסי, בנותיי המתוקות, בנות ה 10 ו – 7.

ובכן, זה לא פשוט.

יושבי שולחן השבת התקצצו באופן דרמטי, והשבתות הארוכות גם ככה לא פשוטות בכלל.

הבנות לא יוצאות לחברות (מכל מיני סיבות אבל כיוון שזו לא מטרת הפוסט זה לא המקום לפרט) ולמלי כבר אין מה לעשות בגינה בגילה. כך שכל השבת אנחנו בבית, לבד.

זה תמיד מורכב, והמחשבה על השינוי הגדול הפכה את זה למורכב יותר.

 

בנוהל, כל שישי, אני משתדלת להיות מוכנה לשבת – שעה לפני שבת. כפי שכתבתי על זה בעבר, מאז שאבי נפטר, לפני שנה וקצת, התחלנו, כל המשפחה המורחבת, להקפיד להיות מוכנים שעה לפני שבת, כשהאוכל על הפלטה, בני המשפחה עם בגדי שבת, וכל מה שנשאר זה לשבת על הספה ולהתפלל או לקרוא עיתון או ספר, הילדים משחקים, והשבת נכנסת ברוגע נדיר.

השבוע הספקתי עוד קודם וחשבתי להספיק לנוח קצת ולכן השארתי הודעה בקו המשפחתי שעתיים לפני שבת שאנחנו כבר מוכנים, ופתאום, ככה מהלב, יצא לי להגיד, שכל מי שמרגישה שיש לה זוגיות טובה ומשפחה שלמה, אני מזמינה אותה לעצור רגע מההכנות ולהגיד "מזמור לתודה" כי זה לא מובן מאליו.

דקה אחרי זה אחותי התקשרה ואמרה שאקח מונית ואבוא עם הבנות לשבת, מירושלים לבית שמש, על חשבונה. שיש חדר פנוי, שיש מספיק אוכל. שפשוט נבוא.

האמת, השיחה הזו ריגשה אותי.

הודיתי מאד אבל סירבתי, כי בסוף אצטרך להתרגל לשבתות האלו.

דקה אחרי התקשר גם גיסי, שבדרך כלל לא מתקשר אלי, וביקש שנבוא.

הודיתי שוב וסירבתי.

כן, אני קצת כבדה עם נסיעה מהרגע להרגע, אבל ההזמנה הזו הייתה משמעותית לי.

 

את השבת הכנסתי עם לא מעט תודות בהדלקת הנרות, כי בכל זאת, המהלך של הכנסת הבן לישיבה גבתה ממני כוחות נפש אדירים והלכה איתי חודשים רבים.

הודיתי על זה שהוא כבר שם, והוא מרוצה, לפחות כרגע, והלוואי הלאה.

על כך שב"ה זכיתי לקנות לו כל מה שהוא צריך, ולשלוח אותו כמו חתן. לא, לא מובן מאליו.

על זה שלמרות שהיה לי כבד בלב ביום שישי, הצלחתי להעמיד את הבית חזרה לשפיותו (אחרי שבוע של חופש עם כל הילדים בבית) ולא לתת לכבדות ולכאב להשתלט עלי, וגם על זה שלא חסר לנו דבר.

וזה מעבר לתודות הרגילות.

 

את השבת הקפדתי לשמור כמו תמיד: סעודות בזמנים הרגילים, גם כשאין גבר שנכנס מבית הכנסת, אוכל רגיל, זמירות שבת, כולל הזיופים שלי, כרגיל.

חשוב לי שלילדים שלי תיהיה מסגרת ברורה, יציבה, לא משנה מי נמצא בבית ומי לא. שבת זו שבת זו שבת, והיא לא משתנה בשביל אף אחד.

נכון, אין אבא, וזה מאד מאד חסר ועצוב, ויחד עם זה הכל כרגיל.

 

במוצ"ש טובי התקשר שוב לספר על השבת הראשונה בישיבה. פירט קצת על ההנהגות שם, על האוכל, על סדר היום… ב"ה מרוצה.

לאה התקשרה מהפנימייה. מחר היא תחזור לעוד שבוע וקצת של חופש הביתה לפני שתחזור לפנימייה לעוד שנה עם חופשות קצרות בין לבין.

ואני?

שואלת את עצמי איך אני מרגישה.

ויודעת שהתשובה היא מורכבת.

שמחה על מה שיש, על שאני זוכה ללוות את ילדיי במעברים חשובים בחייהם שנעשים בדרך שאני מאמינה בה.

עצובה על מה שאין, ועל מה שאיבדתי ולא יהיה.

תוהה איך מכאן והלאה.

ומזכירה לעצמי לנשום.

 

הימים האלו יעברו, גם השנים, ולאחריהם יהיו לי בעז"ה 4 ילדים בנויים לחיים, בעלי חוסן, שעברו אי אלו דברים בחייהם ולכל אורך הדרך קיבלו תיווך וחיבוק ויד מלווה שלי.

והמון המון המון יציבות.

המון יציבות.

זה בעיניי הדבר הכי חשוב.

 

הכל עובר.

אבל השקעה יסודית ועמוקה לא הולכת ריקם.

ה' בשמים יודע את ההשקעה שלי, והלוואי גם הילדים שלי ידעו.

 

זו הזדמנות להגיד שוב תודה לכל המלאכים והמלאכיות שבדרך. אלו שאני יודעת עליהם ואלו שלא. אלו שאני יודעת מה הם עושים בשבילי ואלו שלא.

זו גם הזדמנות להזכיר לעוקבות המסורות שלי – להסתכל מסביב ולראות אם יש מישהי מבנות המשפחה או הסביבה הקרובה שמתמודדת עם משהו ופשוט לא מבקשת עזרה, אבל אולי היא צריכה. הרבה מאד פעמים משפחות של אלמנות, משפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים, משפחות בהם אחד ההורים חולה – לרוב (לרוב! לא יודעת אם תמיד) מקבלות עזרה ותמיכה, אבל הגרושות – לא. אם אין להן משפחה בסביבה הקרובה – הן פשוט לבד.

כנראה שיש עוד אנשים לבד, אולי אישה מבוגרת, או זוג מבוגר, או רווקה שגרה לבד, או אישה שמסיבה כל שהיא אין לה קשר עם המשפחה שלה…

פשוט שימי לב אליה, אליהן. ממך זה יכול לדרוש קצת מאמץ, ובשבילה זה יכול להיות הצלת הנפש.

 

עברתי עוד שלב מאד לא פשוט שפחדתי ממנו במשך חודשים.

אין לתאר כמה פחדתי.

והנה, אני אחרי ואני בחיים, ואפילו בטוב.

תודה ה'.

 

כל החיים אנחנו במעברים.

וכל מעבר של הילדים שלנו – הוא עוד מעבר שלנו. שלב נוסף. אתגר נוסף.

זה לא שאלה האם נעבור את השלבים האלו כי כח האינרציה חזק יותר ונעבור הכל, השאלה היא איך.

איך נעבור.

וזה? כבר תלוי בנו.

 

איתך, גם במעברים שלך ושלי