עוד רגע והחגים בפתח.
תקופה מורכבת לכולם, גם למשפחות נורמטיביות, שלמות, שנחות על זרי הדפנה.
אני משאירה את הגדולים והגדולות ממני לדבר על מעלת הימים האלו ועל ההזדמנות המדהימה שיש לנו פעם בשנה, הזדמנות לתקן הכל ולהתחיל מהתחלה.
בדיוור הזה, ששלחתי גם בשנה שעברה כמעט מילה במילה, אני רוצה להתייחס לדברים "הקטנים" איתם אנחנו יכולים להגיע אל אבינו שבשמים ולהגיד לו: נכון שאנחנו לא מושלמים, אבל אנחנו מבטיחים שאנחנו משתדלים!
יכולים לבקש מה' שישתדל בשבילנו, כמו שאנחנו משתדלים לעשות בשביל אחרים.
אני זוכרת שבתחילת נישואיי אמרתי למי שהיה בזמנו בעלי, שבתוך המשפחה היו כמה וכמה נשים שפתחו בפניי את דלת ביתן גם כשהייתי במצבים קשים מאד, לא נחמדה, יורקת אש, ולפעמים גם רחוקה מלהיות בקריטריונים המקובלים מבחינת לבוש או שפה, או שניהם, והבטחתי לעצמי שיום יבוא ודלת ביתי תיהיה פתוחה עבור בני משפחתי שמסיבות כאלה ואחרות הבית שלהם לא היה עבורם בית או שהיו צריכים תשומת לב מיוחדת, שירגישו שהם חשובים, משמעותיים, קיימים.
יאמר לזכותו שדלת ביתנו הייתה תמיד פתוחה עבור מי שהיה צריך והוא טרח עבורם והשתדל שירגישו הכי בנח שאפשר.
כמו אחיין שהעיפו מהישיבה לכמה ימים (והיום ב"ה הוא אב לילדים, אדם מדהים, ירא שמים, טוב לה' וטוב לבריות).
או כמה אחיינים שלא התחתנו כמו כולם בגיל 20 ונכנסו לתוך הקטגוריה הלא מחמיאה של "רווק 'מבוגר'", ובכל שבת נסיעה לאדמו"ר, כשכל החברים שלהם עם ספודיק, ולפעמים עם ילד שבא עם אבא לחסות בצילו של האדמו"ר, הם היו עם הקאפלוצ' (הכובע שחובשים הבחורים עד נישואיהם) וזוהו כרווקים, הקפדנו, הגרוש ואני, להרים טלפון ולהזמין אותם אלינו לחג או לשבת, וכל אחד קיבל את המנה האהובה עליו (אחד שנא געפילטע פיש, השני אכל רק געפילטע פיש. אחד שותה פפסי מקס בלבד, אחר שותה רק סודה).
אגב, זמן קצר אחרי בר המצווה של טובי שלי (לפני כשנתיים) התקשר אחיין אחד כדי לשאול אם אני בבית. אמרתי שכן ותהיתי מה מביא אותו לשאול שאלה כזו. מתברר שהוא רק רצה "לקפוץ, יש לי משהו קטן להעביר לך".
ה"משהו קטן" היה מעטפה מלאה במזומנים, "מתנה בשבילך, לכבוד הבר מצווה" הוא אמר.
אמרתי לו שהוא וכל אחיו ואחיותיו השאירו בבר מצווה מעטפה אחרת מלאה במזומנים, והוא כלול בה. "אבל דודה, מה שאת עשית בשבילי כשהייתי רווק מסכן וזרוק – אף אחד לא עשה. לעולם לא אשכח לך את החסד הזה. זה המעט שאני יכול להחזיר".
וב"ה, עברו מאז כבר עשר שנים, והוא אבא בעצמו לשיירת ילדים, אדם מצליח, בטוח בעצמו, בשעות הבוקר יושב ולומד תורה ולאחר מכן יוצא לעבוד בעסק שלו, עסק ענק ומצליח מאד.
איפה הוא היה ואיפה הוא היום…
כל אלו שהיו "מסכנים", לפחות איך שהציבור מסתכל עליהם, צמחו וגדלו, והם בעצמם בעלי חסד גדולים.
אני יודעת איך זה הרגיש כשהייתי גרושה בפעם הראשונה, בלי ילדים, ובזמן שהמוני משפחות חיכו בתחנות האוטובוסים לנסוע לסבא ולסבתא, לדודים, לאחים או לאחיות הנשואים, עמדתי אני עם מזוודה קטנה בדרך אל בית הוריי, והלב התכווץ.
ובכל שבוע, כשחזרתי מבית הוריי לדירה הריקה שלי בשכונה המרוחקת ביותר בירושלים, הייתי עם דמעות בעיניים.
זר לא יבין את זה.
כן, כתבתי על זה לפני פסח, וכותבת שוב, ואכתוב אי"ה גם בשנה הבאה, וגם אם וכאשר אתחתן מתישהו:
שימו לב אל אלו שסביבכם!
תרימו טלפון, תשלחו עוגה או זר פרחים ב – 40 ₪ (לא צריך ב 150 ₪), תשלחו ילד עם פשטידה, אם אתם יכולים – תזמינו לסעודה או לכל החג, תגידו שאתם זוכרים, שהם בלב שלכם.
בשבילכם זה משהו פצפון או קצת מטריח וכבד, ובשביל אלו שצריכים את זה – זה המון!
באופן אישי, ב"ה, אני גרה בירושלים, ותמיד יש מי ששמח להתארח אצלי בחגים, לרוב הם גברים שעוזבים את ביתם (הנשים והילדים בד"כ מתאספים ביחד כמה בנות משפחה או חברות וחוגגים לבד את החג) כמקובל בהרבה חסידויות, ונוסעים אל הרבי.
הילדים שלי לא מוותרים על האורחים האלו, ואני שמחה שהאורחים לא מוותרים עלינו.
בטבעי אני לא אוהבת להתארח ואין לי שום בעיה להיות לבד בבית (מלבד פסח, שיש בו מורכבויות אחרות), ומאז שאני לבד בבית עם הילדים, אני עושה שבתות וחגים לבד, והבית שמח ושולחן השבת והחג נראה כמו בכל בית יהודי, מלבד החיסרון של אב בראש השולחן, אבל אני יודעת על המון נשים פרודות וגרושות שהלבד הזה גורם להן לשקוע אל ייאוש ואבל.
ובכנות, אם לא יגיעו אלינו אורחים לחג זה בוודאות ישפיע על מצב הרוח שלי ושל הילדים, כי הלבד הזה מרגיש עוד יותר לבד בחגים.
יש דברים שאפשר להיות אמפתיים כלפיהם, אבל עד שלא עוברים אותם על הבשר, אי אפשר באמת להבין אותם, ובטח ובטח שלא להיות עירניים כלפיהם.
אחד מהם, זה הקושי של שבתות וחגים, בדגש על חגים, לאנשים שהם לא 'כמו כולם' בקהילה: רווקים, אלמנים, יתומים, גרושים, פרודים, עריריים, מבוגרים ללא תמיכה משפחתית.
לאלמנות ויתומים יש היום ב"ה הרבה מאד ארגונים שתומכים בהם, וזו גם מצווה מפורשת מהתורה, אבל לכל השאר אין מצווה מפורשת ואין ארגונים שפועלים בשבילם באופן מלא בחגים.
יחד עם רשימות הקניות לחג, התפריטים והמחשבה על מה שצריך, תכניסו גם אותם לרשימה.
והלוואי ולעולם לא תחוו את הכאב הזה!
איתך, עם הראש ובעיקר עם הלב,
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
