האמת שלא הייתה לי אנרגיה לכתוב היום פוסט והחלטתי לוותר השבוע, כי בכל זאת, ט' באב, ויש לי פטור, אבל משהו שקרה לי ממש בימים האחרונים גרם לי לכתוב לך בכל זאת, בתוך תשעה באב, כי זו שליחות בעיניי, כמו לשמוע הרצאה שפותחת את הלב.
ביום חמישי בערב העליתי פוסט ברשת החברתית לכבוד סיומם של שנתיים, בהם קמתי מידי יום בשעה 6:30 בבוקר כדי להעלות את הקטנה שלי להסעה בשעה 7:00 שתיקח אותה לקצה השני של ירושלים, שם יש גן שפה מדהים ומיוחד.
כתבתי פוסט משתפך על השנתיים האלו, ועל החרדה לקום כל בוקר, כשאני נושאת באחריות לבדי, ואין לי את הפריווילגיה לאחר את ההסעה בשום צורה ואופן.
מיד לאחר מכן העליתי פוסט נוסף שבו כתבתי שהופתעתי שלמרות שהבת שלי עמדה לבד, אף אחד לא טרח לשאול אותה אם היא בסדר.
והלכתי לישון.
ממליצה לך לקרוא אותם לפני שאת ממשיכה את הפוסט כדי שתביני במה מדובר, כולל תגובות של א.נשים שצירפתי (הקבצים שמסומנים באותיות – לא לבעלות לב חלש).
יום שישי בבוקר אני מקבלת הודעה לוואטספ, מבת משפחה אהובה, עם צילום של הפוסט שהעליתי ואזהרה שמחכות לי מאות תגובות קשות מאד.
לקחתי אוויר ואיתה גם החלטה:
הילדים בחופשה. אני צריכה לצאת לקניות, להכין שבת ולשמור על בית שפוי, וכדי שזה יקרה – ברור לי שאסור לי להישאב לביקורת, לתגובות קשות, ללינצ' שהבנתי שאני עוברת מבלי שאפילו קראתי אות.
קיבלתי החלטה שלא להיכנס לפייסבוק עד שיתאים לי, עד שאהיה מוכנה להכיל את מה שמחכה לי שם.
וכיוון שאני מכירה את הרשת הזו שנים רבות, אני יודעת כמה הלינצ'ים בה יכולים להיות אכזריים.
התארגנתי בנחת, הכנתי ארוחת בוקר, הבנות התלבשו, התפללו, יצאנו לקניות.
על הדרך, למרות שאני אמא נוראית, כך לפי התגובות של הא.נשים, קניתי להן יצירות לחופש הגדול, ואיך לא, אייס קפה שכולנו מכורים אליו.
בבית כל אחד לקח פיקוד על משהו אחר: מלי ביקשה להכין את הקוגל תפו"א שהיא התאהבה בו לאחרונה, דסי שמחה להכין עוגת גבינה וביסקוויטים, טובי על נרות השבת ונקיון עם הדרימי…
ביחד, בנחת, הכנו את השבת.
שעה לפני שבת נכנסתי לראות את התגובות. היה אלפים.
ורובן היו קשות מאד, מאנשים שלא מכירים אותי, לא עוקבים אחרי התכנים שלי, לא יודעים כלום עלי.
בכמה מילים רק אכתוב, שאני כותבת בפייסבוק כבר למעלה מ – 10 שנים כמעט מידי יום. יש לי אישור רבני מיוחד לכתוב ברשת הזו, שנפתח לצרכי פרנסה, וב"ה הכתיבה בו בהחלט מספקת עבודה. אני מעלה פוסטים מקצועיים וגם אישיים, בדומה למה שאני כותבת כאן מידי שבוע. יש לי עוקבות קבועות שמפרגנות ומגיבות וגם אם יש ביקורת על משהו שכתבתי, מעולם לא חוויתי לינצ' ולא נהירה של אלפים שפתאום נחשפו לתוכן שלי בדיוק ברגע הלא נכון, בפוסט שהציג אותי רע במיוחד.
חשוב להגיד שלינצ'ים כאלו חיסלו קריירות מפוארות של אנשים מפורסמים, וגם הכניסו לדיכאון אחרים.
לינצ'ים כאלו מסוכנים מאד לנפש של כל אדם.
במוצאי שבת העליתי פוסט, שאותו אני רוצה שתקראי והנה הוא כאן:
הייתי רוצה להגיד שלא איכפת לי. שלא מזיז לי שאנשים שלא מכירים אותי נכנסו בי ב 1,000 קמ"ש. אבל זה לא יהיה נכון. לינצ' כזה יכול לפרק בנאדם, ולמרות שאני רגילה לביקורת מהשניה שיצאתי אל אוויר העולם, ואני חוטפת ביקורת על בסיס קבוע מכל מיני נשמות טובות, אני לא חסינה, ומזל שקיבלתי התראה מראש. הספקתי לנשום.
יכולתי פשוט להניח את הפוסט ככה, כאילו לא היה, או להפסיק את האפשרות להגיב לו, או למחוק אותו, אבל החלטתי להשאיר.
אף פעם לא הצגתי רק את הדברים היפים של החיים שלי, ולכן לא רואה צורך "לנקות" את הפיד שלי כאילו הכל אצלי ורוד.
ולמרות שהייתי רוצה להגיד שזה לא מזיז לי, זה מזיז לי. לא נעים לי שאלפי א.נשים (שגם תיהיה להם ביקורת על הנקודה ששמתי עכשיו ובכל זאת אני מה אותה כי ככה מתאים לי) חושבים עלי שאני אמא נוראית, אז למרות שרובם כנראה לא יקראו את הפוסט הזה, כי הם המשיכו הלאה, לפרק מישהו אחר, אני מניחה כאן כמה מילים:
לקח לי רגע להבין על מה הביקורת, כי אני תופסת את עצמי כאמא אחראית מאד מאד, אבל אם מאות אנשים כותבים משהו, כדאי להקשיב, אולי בכל זאת יש משהו במה שהם אומרים, ואחרי שקראתי חלק מהתגובות – הבנתי.
הבנתי גם שאם הייתי מוסיפה כמה פרטים, כמו זה שהמלווה מתקשר דקות ספורות לפני שההסעה מגיעה, אפשר היה, אולי להסתכל על הדברים אחרת.
הבנתי גם שההשוואה, לכאורה, לנשות המילואים, ולא רק להן, קוממה. ובצדק. השורה הזו נכתבה אחרי שהיו פעמים שכתבתי על התמודדות שלי כאם גרושה לבד וכמה נשות מילואים כתבו שגם הן לבד, אבל לא, זה לא אותו הדבר. זה לא דומה אפילו, כשאת יודעת שבעלך בעז"ה יחזור (נכון, לא כולם חוזרים, ה' ישמור, אבל ב"ה שרובם, וכן, אני לא ישנה בלילה עם דפיקות לב שאולי, אולי, הוא לא יחזור,) אבל רובם חוזרים, וכולם יוצרים קשר בשלב מסוים, ויש למה לחכות, ואישה גרושה היא לבד בכל מובן שהוא, ולא, אני לא משווה, הפוך, רק מסבירה למה אין מקום להשוואה.
אני הרי כותבת כבר שנים רבות מאד בפייסבוק, להערכתי, קרוב ל 15 שנים, כמעט כל יום, ולפעמים כמה פוסטים ביום, ואני חושבת שחלק מהפוסטים טובים ואפילו מועילים וחשובים מאד לקריאה, אבל מגיעים למעט מאד עיניים, ודווקא הפוסט האחרון, אחרי שבימים האחרונים התפוצה שלי עלתה בטירוף, הגיע לקהל עצום שפשוט לא מכיר אותי.
זה לא נעים.
יחד עם זה, כל מי שבוחר לכתוב בפלטפורמה ציבורית חייב לקחת בחשבון שלא כולם יאהבו או יתחברו, שלא לומר, ישנאו ויכעסו על דברים שכתב, או ישנאו אותו באופן אישי.
זכותם.
כל מי שעוקבת אחרי יודעת שאני לא מפחדת מביקורת ויודעת לקבל אותה כשהיא נכונה, ולבקר אותה כשהיא לא.
ככותבת תוכן כל כך הרבה שנים (כתבתי הרבה לפני זה בפלטפורמות אחרות) אני פתוחה לביקורת ולרוב עונה לה בענייניות ובתשומת לב.
אז למרות שאולי הייתי רוצה שלא יהיה איכפתי לי שתחשבו עלי שאני אמא איומה ונוראית, מסתבר שזה לא נח לי.
מזכירה לכם וגם לי:
מותר לבקר, אבל יש הבדל בין תגובה שיש בה ביקורת או אי הסכמה ואפילו מחאה כמו "זה לא אחראי להשאיר ילדה קטנה למטה לבד", לבין תגובה פוגענית וארסית, כמו "את בטח על סמים", "את אמא חרא", "הלוואי ולא תתרבי", "את צריכה אישפוז" וכו',
אני רק יכולה לאחל לכל מי שכתבו תגובות קשות ממש שיחוו מעט ממה שאני עוברת, שיעמדו ברגעים שהם צריכים לבחור בין ילד אחד לאחר, בין לרדת עם הקטנה למטה או לשמור עליה מהחלון כדי לשמור על ילדה אחרת בבית שזקוקה לשמירה, בין לבחור בדרך איקס לבין לבחור בדרך זד, כשלפעמים אף אחת מהן לא טובה רק צריך לבחור מה רעה פחות.
שתפגשו רק מלחמה אחת מכל המלחמות שאני עוברת, או חצי ממנה.
ט' באב היום. כמה סמלי.
תודה לכל העוקבות המסורות שעודדו, תמכו, הגנו, הבינו את התמונה המלאה, או לא הסכימו עם דרכי אבל גם לא שחטו אותי. לא הגבתי לכולכן כי בחרתי שלא לקרוא את כ-ל התגובות.
אל תדאגנה: הלינצ' הזה לא עבר לידי, אבל הוא גם לא פירק אותי.
מצורפים צילומי מסך ללא שמות הכותבים והכותבות (מלבד אחד מהם).
חלקם של הודעות בפרטי שחיבקו ותמכו ופחדו להגיב כדי לא לחטוף אש גם, וחלקם של אנשים שהם כל כך "מוסריים", שאני תוהה אם בכל זאת לחשוף אותם רק כדי שתדעו באלו חברים לבחור.
מאמינה שבית המקדש יבנה באחד מהתנאים הבאים:
או שנהיה זכאים וראויים לגאולה, ממקום טוב
או שנגיע לכזו תחתית שהקב"ה, שהבטיח שלא יחריב את העולם, יהיה פשוט חייב להציל אותנו.
מתפללת שנזכה לאפשרות הראשונה.
תיהיו טובים. לא כמוני. הרבה יותר ממני.
הבאתי את הדברים לכאן, לדיוור השבועי שלי, כשרובו הגדול של העוקבות שלי לא היו נחשפות לסיפור הזה ואין להן בכלל גישה לרשת החברתית, כדי להביא את השורה התחתונה:
ביקורת זה לא טוב ולא רע.
זה כמו סכין.
סכין היא לא טובה ולא רעה.
היא סכין.
השאלה מה עושים איתה.
חותכים אוכל? נהדר.
חותכים בנאדם? רע מאד.
ככה. פשוט.
ביקורת זו דעה או טענה כלפי מושג או רעיון או משפט או משהו שמישהו אחר אמר או כתב.
לא בדקתי במילון את ההגדרה. זו ההגדרה שהמצאתי עכשיו לפי הבנתי.
האם זה בסדר שיש למישהו דעה אחרת משלי?
בוודאי.
איזה משעמם זה יהיה אם לכולנו תיהיה אותה דעה? אותו רעיון? אותה דרך?
האם זה בסדר להגיד דעה אחרת?
בעיניי, כן. בוודאי. גם אני רוצה להביע את דעתי כשהיא שונה מדעתך, למשל.
האם ביקורת זה רע?
לא.
האם ביקורת זה טוב?
לא.
זו פשוט ביקורת. פשוט דעה אחרת או אי הסכמה עם הדעה שלך, שלי, של מי-שזה-יהיה.
אלא מה? ביקורת נתפסת כרעה משום שהיא תמיד נאמרת כאי-הסכמה לדעה אחרת ואנחנו לא אוהבים שלא מסכימים איתנו.
ובעיקר, היא לרוב נאמרת בצורה לא ראויה, בצורה פוגענית או מכאיבה. יורדת לגופו של אדם ומקטינה אותו.
מתי ביקורת היא הורסת?
כשהיא נאמרת בצורה פוגענית, לגופו של אדם ולא לגופו של רעיון.
למשל:
ביקורת הרסנית: "את אמא לא אחראית. צריך לקחת לך את הילדים. תתביישי לך. מסכנים הילדים שלך!"
ביקורת אחראית: "אני חושבת שלא ראוי להשאיר ילדה בת 7 לחכות להסעה גם אם את צופה בה מהחלון, למקרה שהיא תרוץ לכביש, למשל, ולא תוכלי לתפוס אותה".
האם ביקורת היא בונה?
אם תבחרי לקחת אותה וללמוד בזכותה מה אפשר לשפר.
עקרונית, אני מתנגדת למושג שהוטמע לאחרונה "ביקורת בונה" משום שעדיין רוב האנשים משתמשים בה בצורה פוגענית והרסנית.
אז בסוף כתבתי פוסט כדי שתדעי להבחין בין ביקורת הרסנית לאחראית.
בין ביקורת פוגענית לכזו שאפשר להפיק ממנה לקחים ולהתקדם.
ואני?
קיבלתי המון תגובות בוואטספ ובאופן פרטי של נשים שעוקבות וראו את הלינצ' ורצו לחזק ולוודא שאני נושמת.
האמת? אני מופתעת מהאופן בו קיבלתי את הדברים.
אני בסדר. באמת. כנראה עברתי בחיים לינצ'ים קשים הרבה יותר, ולא באופן וירטואלי, מאנשים קרובים ממש.
תודה לה' על החוסן שבניתי.
איתך, גם כשאני 'חוטפת'
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
