את הפוסט הזה אני כותבת בידיים רועדות ובזהירות, מהסיבה הפשוטה, יש דברים שאפילו המחקרים עוד לא הצליחו לחקור כי אירוע לאומי בסדר גודל כזה, כמו שעברנו כיחידים וכאומה לפני שנתיים, ב 7/10, עוד לא קרה מעולם, אירוע בו אלפי מרצחים פורצים למאות בתי אזרחים וטובחים בהם בשנתם, מתעללים בחסרי ישע וחוטפים זקנים, חולים, תינוקות, פצועים למנהרות לא אנושיות… זה עוד לא קרה בהיסטוריה האנושית.
כל מה שאכתוב זה רק מתוך הבנה מקצועית ומתוך נסיון בקליניקה עם לקוחות שעברו אירועים קשיים ונוראיים, הכי קשים שחשבתי שאני מכירה, עד שהגיע ה 7/10.
טיפלתי בהתנדבות בחיילים שיצאו מהקרבות לריענון של 24 שעות כדי לחזור שוב עם קצת כח, חיילים שחבריהם נהרגו לידם, שטיפלו בפצועים בשטח, שאיבדו שמיעה, שנפצעו בגופם ובנפשם, טיפול מיידי וייחודי לטראומה. הפידבקים היו מרגשים ושמחתי לסייע במעט.
ועדיין, לא טיפלתי בפדויי שבי ולא במשפחות שלהם, וקטונתי לדעת מה הם עוברים.
יחד עם כל זה, אני מרשה לעצמי לכתוב כמה מילים ביום הזה, יום נורא ואיום, ובאותה מידה, יום שבעוד כמה שנים יהיה בשבילנו, הלוואי, יום מכונן לשינוי טוב עבור עם ישראל וארץ ישראל שלא יכול היה לקרות בלי הזעזוע הנורא שעברנו.
באיזו זכות אני כותבת דבר כזה?
אני לא נביאה. אין לי רוח הקודש. אני לא קוראת בקלפים וגם לא מגדת עתידות.
אני כן יודעת שההיסטוריה הוכיחה שהעם היהודי תמיד צמח מתוך שבריו!
מעבר לכך, מה שמחקרים בתחום הטראומה הוכיחו עד כה, שלטראומה יש תקומה. גם לטראומה לאומית.
קשה ככל שתיהיה – אפשר לקום, אפשר לבנות חיים, אפשר להשתקם.
בשנים האחרונות התמחיתי בטיפול בטראומה, ומתוך הנסיון שלי אני יכולה לסכם שבשביל זה צריך 3 שלבים הכרחיים:
השלב הראשון: בחירה
לבחור לחיות למרות, להשתקם למרות.
זה לא מספיק, אבל זה המפתח.
בלי לבחור בחיים אין אפשרות לשיקום. לא רק בטראומה אלא בכל דבר ועניין.
המשפט האחרון בספר של אלי שרעבי, "החטוף" שהיה בשבי חמאס 491 יום הוא:
"זוהי התחתית. ראיתי אותה, נגעתי בה. עכשיו החיים".
זו בחירה.
השלב השני: הסיפור שהאדם מספר לעצמו על הטראומה – הפרשנות
צריך להבחין בין עובדות לפרשנות.
אני לא מתווכחת עם עובדות, אם כי, גם הם, מסתבר, ניתנים לוויכוח, שהרי חלק מהעולם חושב שאנחנו התחלנו את המלחמה בעזה, ומלחמת ה 7.10 התחילה כי אנחנו אשמים, ובכלל, אנחנו הצד הרע בסיפור.
אבל בהנחה והעובדות מוסכמות – עדיין יש גם פרשנות.
והיא זו שקובעת.
לא מי עשה מה. אלא איזה "לָמָּה" יש מאחורי המעשה, וה"לָמָּה" הוא תמיד פרשנות.
ופרשנות תלויה בסיפור הפנימי שלנו.
בחג שיחקתי עם חברה במשחק מחשבה והתחרינו ביננו. כל אחת הייתה צריכה לפתור קלף מורכב, אותו קלף בדיוק, ולקחנו זמן.
אני הייתי הראשונה ופתרתי את הקלף בתום 5 דקות בדיוק.
היא עברה את ה – 5 דקות ועדיין לא התקרבה לפתרון.
פתאום היא אמרה: "יודעת מה? ניצחת. אבל אני חייבת לפתור את זה אלא אם הנחת את החלקים לא לפי הקלף כדי להטעות אותי".
הייתי בהלם. מחשבה כזו לא הייתה עולה בדעתי בחיים!
להצליח על ידי זה שאכשיל מישהי אחרת?
לנצח בכל מחיר?
לשקר? לרמות?
אף אחד מהם לא.
זו מחשבה שבחיים לא הייתי מעלה בדעתי.
זו פרשנות.
זה הסיפור הפנימי שלה על העולם.
על איך אנשים מנצחים, כי הם בוודאי מרמים.
מאחורי כל טראומה יש סיפור אישי.
הרי טראומה היא לא בהכרח האירוע, אלא הפרשנות שניתנה לאירוע. (זה נושא לפוסט בפני עצמו).
כשהפרשנות משתנה – יש מקום לריפוי.
השלב השלישי: משמעות
הפילוסוף פרידריך ניטשה אמר: "מי שיש לו איזה לְמָה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך", וויקטור פרנקל, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות" הוכיח על בשרו כי מי שיש לו משמעות – יכול לשרוד גם את התופת של מחנות ההשמדה.
לא צריך ללכת אחורה בזמן כדי למצוא הוכחות.
בראיונות של שורדי השבי הם תמיד נשאלים: מה נתן להם כח. כל אחד בדרכו ובמילותיו, מספרים על המשאבים שנתנו להם כח במקום בו לא היה כלום. אחד המשאבים שחוזר על עצמו שוב ושוב היה "משמעות". למצוא משמעות בשבי.
אם זה לזכור שיש משפחה שמחכה, אם זה להישאר בחיים בשביל בן זוג, אם כנקמה במחבלים, ואם זה כדי לסייע לחברים החדשים שהם חלקו איתם את אותו גיהינום.
כשאדם מוצא משמעות בקושי, גדול ככל שיהיה, יש מקום להחלמה.
עד כאן לא התייחסתי ל"איך", לכלים בפועל:
איך קמים.
איך מתרפאים.
איך מצליחים.
איך נבנים.
איך משתקמים.
איך צומחים.
האמת היא, שאין דרך אחת, שאין שיטה אחת, שאין "נכון" אחד.
יש הרבה דרכים.
יש הרבה אפשרויות.
וכל אחד ואחת מוצאים את הדרך שנכונה להם.
אבל הכי חשוב זה לדעת שאפשר.
יש המון דרכים, המון, מעשיות, יומיומיות, אפשריות:
חשוב מאד:
בימים אלו רצים ברשת סרטים, סרטונים, סדרות, ראיונות, רגעים מאירועי השבעה לאוקטובר.
אני מזכירה:
חשוב שכל העולם יצפה, יתחלחל, יזדעזע ולא יישן בלילה! כדי להאמין שמה שעברנו הוא לא אנושי ולא יכול לעבור בשתיקה!
אבל את, אתה, אתם, שמרו על נפשכם והימנעו ככל האפשר מקריאה, האזנה או צפייה בקטעים מאירועי שמחת תורה לפני שנתיים! זו פגיעה הרסנית וחייכם לא יראו אותו הדבר לאחר מכן!
אני יודעת שזה מסקרן, מעניין, וגם מרגיש כאילו חייבים לדעת בדיוק מה קרה, אבל זה לא נכון.
שמרו על נפשכם והימנעו.
אנחנו עדיין בתוך האירוע וזה עדיין לא הזמן.
היום ותמיד, לא נשכח:
לא נשכח:
איתך, גם בטראומה
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
