מעשי אומץ קטנים

ר"ח אלול.

אימהות לילדים, לילדות, לבחורים ולבחורות מריחות את סוף החופש.

אצלינו הבנים כבר חזרו לישיבות לפני שבוע וקצת, ואצל רוב העדות והקהילות חוזרים מחר.

ובעוד שבוע – כל הילדודס בכל המסגרות חוזרים לגנים ולבתי הספר.

רובינו מתחילות לראות את האור בקצה החופש.

לא, אני לא מתלוננת. ואני כבר שומעת את אמא שלי אומרת "יש נשים שהיו שמחות שיהיו להן ילדים עכשיו…" ותכל'ס היא צודקת.

ועדיין, החופש הגדול זו תקופה לא פשוטה בכלל בכל כך הרבה מובנים, ולאישה שמגדלת לבד את הילדים (כי האבא שלהם החליט שהוא לא מוכן לקחת את הילדים יותר) זה קשה פי אלף.

ואיזה מזל שגם זה עובר.

עד שזה יעבור, השתדלתי לאפשר לילדים שלי חוויות מהנות ושמחות של חופש, משפחה, כיף ושחרור. מקווה שהצלחתי.

 

החופש הזה גדלתי בכל כך הרבה מובנים. את החלקים המשמעותיים אכתוב בפוסטים הבאים, ובפוסט הזה אכתוב על כמה דברים קטנים שגדלתי בהם.

מעלה לכאן 2 פוסטים שכתבתי השבוע ברשת החברתית שאני כותבת בה מידי יום(!), ואני חושבת שהם שווים קריאה.

 

יש לי וידוי.

בעוד פחות מחודש אהיה בת 43, אבל השבוע, לראשונה בחיי, עליתי על מתקנים בלונה פארק.

טוב, בושה לקרוא לזה לונה פארק. יותר נכון, לונה פארק לקטנטנים ולאימהותיהן, אם הן מצליחות להשתחל למתקנים.

אתחיל מהסוף:

היום נפגשנו כל המשפחה המורחבת, רק נשים וילדים: אחיותיי, גיסותיי, וכל בנותיהן וכלותיהן על טפיהן (מדובר בעשרות, טפו טפו, חמסה), במתחמון של מיני לונה פארק לילדים שהוא אחד הלהיטים של המגזר בחופשת הקיץ.

פשוט שוכרים שטח גדול (חצר של בית ספר, סמינר, מרכזון, מתנ"ס…), מביאים לשם קצת מתנפחים ומתנפחות (נו, די, אל תיהיו קטנוניים. יש חופש משעור דקדוק), מתקני שעשועים כאלו ואחרים, ג'ימבורי לפעוטות, ברד, ימבם-בם, וכולם מרוצים.

שכרנו כמה שעות כאלו לכל המשפחה, התחלקנו בעלות ולילדים הייתה אורה ושמחה.

הם נהנו עד השמים ומעבר להם.

לא היו תורים, לא צריכים לחכות שעה לכל מתקן, אפשר להישאר במתקן האהוב ולהנות בו שוב ושוב ושוב, כל השטח רק שלנו.

חלום.

דסי שלי סרבה לעלות למתקנים בלעדיי, ואני? ממתי אני עולה על מתקנים?

כדי לא לצאת ממש רע, אני רוצה רק ליידע שאני אישה עם אומץ לא סטנדרטי, אבל לא במובנים הקלאסיים של אלו שעושים בנג'י, או ספורט אתגרי, או, לא עליכם, מעזים לעלות על מתקנים בסופרלנד.

עשיתי אי אלו דברים בחיי שהרבה אנשים בעלי אומץ לא יעשו בחיים, ואת רובם, כנראה, אקח איתי לקבר. מעשים שדורשים הרבה אומץ. אומץ מסוג אחר.

פעם חשבתי שאני פחדנית. היום אני יודעת שאפשר להגיד עלי הרבה דברים, אבל לא את זה, גם אם אני מאד מאד מפחדת ממתקנים של לונה פארק וממש לא מבינה איך אפשר להנות כשהראש מסתובב והבטן מתהפכת. (טוב, בטן מתהפכת אני כן מבינה, אבל כאמור, לא ממתקנים מפחידים אלא ממעשי אומץ אחרים).

אוסיף ואומר, שאני משערת שהפחד שלי נבע מזה שתמיד הזהירו אותי שהמשקל הכבד שלי יפיל את הנדנדה/יהפוך את המתקן/יוציא את כל המים מהבריכה/אטבע מכובד המשקל/חוט השרשרת של המתקן יקרע/המתנפח יתפוצץ/הטרמפולינה תקרוס/הגלגלים של האופניים יתפנצ'רו… רק לא האשימו אותי בטיל שאירן תשלח.

הבנת?

אני השמנה אגרום לנזקים נוראיים, למתקן, לי, או לאנשים שאיתי באותה סיטואציה.

לכן, עד הקורונה לא העזתי לעלות על נדנדה של גינת ילדים!

לא זכור לי אי פעם בילדות שלי שישבתי על דבר כזה.

כן זוכרת היטב את הפחד שאם אשב – בוודאי אפול כי אני כבדה מידי.

ואת ההלם שלי, כשהילדים שלי עלו לנדנדה בכיף גדול והשבעתי את עצמי לא להעביר את הפחדים שלי אליהם.

כך לגבי הרבה דברים אחרים.

כשטסתי לראשונה, בגיל 20.5, צחקו עלי שאפיל את המטוס מהמשקל.

כן, זה לא הגיוני, (וזה גם לא מצחיק), אבל כשאת נולדת לתוך מציאות שבה את בוודאות תגרמי לנזקים בגלל המשקל שלך – את מפתחת הימנעות מכל מיני דברים (ולא, את לא יורדת במשקל. את דווקא עולה).

כמו…

כמו מתקנים של לונה פארק.

היום העזתי.

אני חושבת שאימוני הכושר שאני עושה כבר שנתיים ויותר נסכו בי הרבה ביטחון.

ביטחון בגוף שלי, ביכולת שלי לנוע למרות המשקל, בהבנה שאני יודעת לשאת את המשקל שלי בסיטואציות מורכבות.

הם עזרו לי להבין שאני כבר לא כל כך שמנה כמו שאני רגילה להיות, כי במציאות ירדתי כבר יותר מ 30 ק"ג (פוסט נפרד על זה בקרוב). ונכון שאני לא רזה וגם לא קרובה לזה (וגם אין לי רצון להיות רזה), אבל אני לא דבורי השמנה שאני מכירה.

ולמרות זאת, היום, לפני כל מתקן שעליתי עליו עם הקטנה שלי, שאלתי את המפעיל: "תגיד, אני יכולה לעלות עם המשקל שלי?"

ואל תשאלו אותי למה, אבל במקום להגיד "כן" או "לא" ברורים, כל המפעילים בכל המתקנים שעליתי עליהם, עשו פרצוף.

לא יותר פשוט להגיד ברור?

כשביקשתי תשובה ברורה הם ענו את אחת מהתשובות הבאות (כל אחד ענה משהו אחר):

"אם יהיה מקום", "תלוי כמה ילדים יעלו", ו"תעלי, תעלי".

גם כשעליתי על ספינת פיראטים של קוצ'קלך – הלב שלי קשקש, אבל הילדים שישבו בלי פחד נתנו לי אומץ (וגם הייתי חייבת לשדר לילדה שלי שזה בכלל לא מפחיד. איזו שקרנית אני).

וכשאחת מאחיותיי עלתה על מתנפח ענק והתחילה לקפוץ – החלטתי שאני יכולה גם, ופשוט חלצתי נעליים ועליתי על המתנפח, וכיוון שגם הכושר שלי לא רע בכלל – מצאתי את עצמי קופצת איתה ועם הבת שלי. הם נפלו שוב ושוב ואני נשארתי יציבה.

ופתאום צפו לי הקולות:

אל תעלי על המתנפח! הוא יקרוס!

בגללך כולם יפלו!

עניתי להם:

לא. הוא לא יקרוס.

לאף אחד לא יקרה כלום.

אני שמנה, אבל המשקל שלי לא חריג בקנה מידה עולמי.

אני יכולה.

הכל יהיה בסדר.

היום סגרתי סוג של מעגל שלא ידעתי שהוא בכלל פתוח.

אני עדיין לא חובבת מתקנים, בדיוק כמו שרוב הנשים שאני מכירה חובבות קניות ואני ממש מתעבת.

מרגישה ממש בסדר עם זה.

עובדת על חסכי הילדות שלי כבר מעל 20 שנה בדרכים אחרות, בטיפולים פסיכולוגיים, רגשיים, אלטרנטיביים, דרך מודע ותת מודע ומערכת העצבים, והיום 'קפצתי את חסכי הילדות שלי', ו'צרחתי עליהם בפיראטים' או ב"מכונית בלרינה".

שיקפצו לי.

את רוב התיעודים אני לא יכולה להעלות כי יש בהם בני משפחה שלא יאהבו שהם מסתובבים ברשת, את מה שאפשר – מעלה.

נ.ב.

אם אתם סבא או סבתא (או שניהם), ויש לכם כמה שקלים (זה באמת "כמה שקלים", יחסית), או אם אתם משפחה שמוכנה להתחלק במחיר בינכם, קחו את המשפחה לכמה שעות של כיף ואיחוד משפחתי. זה לא צריך להיות בומבסטי, לא יקר, לא בחו"ל, לא שופוני. רק תעסוקה לילדים וכסאות כתר בצל למבוגרים.

ואפשר גם פיצה וברד.

ותשאירו זכרונות מתוקים למשפחה שלכם.

 

פוסט למחרת:

ובפינת הוידוי היומי, או נכון יותר, בפינת מעשי האומץ הקטנים שאני עושה לאחרונה, הנה אחת נוספת טריה מהיום:

נסעתי עם הבנות לפארק המים בנחשונים.

היה מצחיק ללכת ברחוב עם גלגלי ים מנופחים ולראות את האנשים ברחוב פשוט… מחייכים.

כן, כן. מחייכים.

האמת שבשכונות החרדיות זה נפוץ מאד לראות משפחה הולכת על טפיה ועולליה עם גלגלי ים מנופחים בימים אלו של הקיץ, אבל ברחוב יפו בירושלים זה מראה פחות שכיח.

ומה לעשות ששם הלכנו היום…

בקיצור, התחלנו ברגל ימין (ועל המריבה של הבנות דקה לפני שיצאנו אני לא כותבת מילה. למה להרוס את היופי שבתמונות?).

הפארק לא היה עמוס בכלל והיה מספיק מרחב לכולם, וזה לכשעצמו נס.

בגד הים שקניתי לפני שנתיים היה גדול עלי בכמה מידות, ולא טרחתי לבדוק את זה לפני שיצאנו מהבית.

זה הציק לי, ויחד עם זה גם שימח אותי.

בכל זאת, לפני שנתיים הייתי עם כ – 30 ק"ג יותר ולא "עדכנתי" את בגד הים.

אבל כיוון שאני לא חובבת ימים ובריכות – לא איכפת לי בכלל.

בשביל פעם-פעמיים שנה – אני מוכנה ללכת עם בגד ים גדול יותר ממידותיי.

השתעשענו במשך שעות.

השמש קפחה, אבל במים היא הייתה נעימה. ריססתי את הבנות ואותי בספריי הגנה בכמויות והייתי רגועה.

החלק שאני הכי אוהבת, לצוף על הגב בתוך גלגל ים, התאפשר בזכות העובדה שלא היה עמוס במיוחד, ובזכות זה שהבנות גדלו ויכלו להשיט אותי במים. וככה, החזקתי ביד אחת את דסי בתוך גלגל הים שלה ואת היד של לאה, או מלי, ושטנו כולנו.

מלי הייתה עסוקה רוב הזמן בשחייה מצד לצד, מה ששימח אותי מאד אחרי השקעה של שנתיים בחוג שחיה, ובנסיונות צלילה שוב ושוב.

ואז מלי הציעה שאבוא איתה למגלשה המסולסלת.

אני?

מגלשת מים?

בחיים לא!

הרי היא תקרוס, תישבר, תתפרק…

אבל פתאום, בלי שום פחד, פשוט אמרתי: "מגלשה??? ממ… יודעת מה? בואי".

וככה עמדתי כמו כל בנות ישראל היקרות שנכחו בפארק בתור למגלשה, והייתי בהלם מזה שאפילו לא היו לי הרהורי פחד או דפיקות לב מהירות קצת. כלום.

כשאני כותבת את זה עכשיו אני עוד יותר מופתעת.

איך זה קרה?

מה השתנה?

לא יודעת.

זה היה לי ממש טבעי.

והאמת? אם לא היה תור כזה ארוך, הייתי עולה שוב.

מלי הייתה המאושרת באדם שהיא הלכה רק איתי

ואני סימנתי היום עוד וי.

וי טיפשי. באמת.

הרי אין לזה שום ערך משמעותי.

מה זה משנה אם אקבר בידיעה שעליתי על מגלשת מים? כלום. ממש כלום.

אבל במצטבר, אני מבינה שאני עוברת תהליך פנימי מאד עמוק עם הגוף שלי, עם תפיסות עולם עתיקות ומבוססות שטבועות בי, ופצעים עמוקים שמתחילים להחלים.

וזה החלק המרגש.

 

 

איתך, בכל "הפעם הראשונה" שלי בשנים האחרונות