התגעגעתי לכאב

ימים עמוסים מאד עוברים עלי. עמוסים בצורה לא שפויה.

כל מיני דברים שצריך לטפל בהם, ודיון דחוף של בית הדין שנקבע לראשון הקרוב ב 10:00 בבוקר (דבורה פרידה בת נחמה, שהצדק יצא לאור, ושיהיה סוף לסאגה המשפטית האיומה שנמשכת כבר 4 שנים!!! כשברור כשמש מי עשה מה ויש הוכחות ברורות… אבל אין דין ואין דיין), וילדים שיצאו לחופש וכל מיני…

אני מוצפת עד מעל הראש במשימות וב"צריך" ו"חייבת".

ויש רגעים שאני קולטת שאני שוכחת לנשום.

ואני לוקחת אוויר ונושמת, ומאפסת מחשבות כדי לא ליפול ל"עשו לי, שתו לי, אכלו לי".

ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מתרגלת שנים חוסן מנטלי כי אין לי מושג איך הייתי שורדת את הימים האלו.

ובתוך כל זה, כאילו אין לי מספיק עומס בחיים, הייתי חייבת להכניס עוד קצת.

אבל האמת שזה עומס מסוג אחר.

היום חזרתי להתאמן עם מאמנת הכושר האישית שלי, יוטי קורל, שסובלת אותי בחיוך.

7 חודשים עברו מאז שהפסקנו את האימון שארך למעלה משנתיים, כי הזמנים לא הסתדרו לנו.

אני יכולתי להתאמן רק בלילה והיא לא הסכימה יותר (האמת, לא יודעת איך היא הסכימה קודם…).

ולמרות שממש ממש קשה לי, אבל ממש, כאילו לא מספיק קשה לי האימון עצמו, הסכמתי להתאמן בבוקר.

לא יאמן שכמה שאני מתעבת ספורט, מתעבת זו מילה עדינה ורכה, בכל זאת התגעגעתי.

התגעגעתי לכאבים של אחרי האימון, שמזכירים לי במשך ימים שלמים, כל רגע ורגע, שאני אדם שלא מוותר לעצמו, שאני מסוגלת הרבה יותר ממה שאני חושבת, ושאני מצליחה לנצח ולפצח את הפחדים והקשיים הכי גדולים שלי.

התגעגעתי לסקוואטים. חתיכת מתיחה רצינית וטובה.

התגעגעתי לאנרגיה של יוטי, שהיא בלתי נגמרת ולא משנה מה קורה לי, לה, ובכלל.

התגעגעתי להתעלף מהשינויים שהגוף שלי עובר, לטובה. והוא עובר. הבגדים שנושרים ממני יעידו על זה.

חזרתי להתאמן, בידיעה ברורה שייקח לי זמן לחזור ליכולות של לפני 7 חודשים.

שדברים שעמלתי עליהם – אצטרך לשוב ולעמול מחדש, או כמעט מחדש, כדי להגיע לתוצאות שכבר הייתי בהם.

והופתעתי.

גם יוטי הופתעה.

הגוף זוכר!

זוכר ברבאק!

חלק מהתרגילים היו ממש בסדר.

חלק היו פחות.

ושכיבות סמיכה? וואי, זה היה קשה בטירוף, וזה אחרי שכבר התקדמתי מאד והגעתי לשכיבות סמיכה מלאות.

אבל אני לא מתכוונת לוותר.

וחוזרת להתאמן במלוא הכח. תרתי משמע.

כן, זה על חשבון האפשרות לגנוב עוד שעת שינה בבקרים שאין לי קליניקה.

כן, זה על חשבון דברים שאני צריכה לעשות.

כן, אני שונאת להזיע!

ועדיין, בטבלת המחיר מול הרווח, עלות מול תועלת, אין לי שאלה בכלל.

הבריאות לפני הכל.

התחלתי את הכושר בגלל בעיות בריאות, ואני ממשיכה בזכות השינויים הנוספים שקרו בעקבות.

אני עושה את הדבר הנכון.

הכאבים בגוף שלי, בכל איבר ואיבר, מוכיחים את זה.

#תודה על הזכות והיכולת להתאמן עם מאמנת פרטית. זו פריבילגיה

#תודה על יוטי, שהיא מאמנת בחסד! (ניסיתי אחרות וזה היה ביג ביג נואו!)

#תודה שלא התייאשתי והשארתי את הכסף בשביל החבילה שלא שולמה אז, כשהפסקנו את התהליך, במעטפה שיועדה עבור זה, ובכל פעם שנתקלתי בה אמרתי לעצמי: את עוד תחזרי להתאמן! הכסף הזה מוקדש אך ורק בשביל האימון. והנה, שמחתי לשלם אותו!

#תודה שאני עצמאית ויכולה להרשות לעצמי להתאמן בבקרים מסוימים ולא לעבוד מ 8 עד 5

#תודה על הכאבים שאני מרגישה עכשיו, 3 ימים אחרי האימון

#תודה ה' שאני עשירה כל כך בתודות

תזכרי, כאב מלמד שאת גדלה, שאת עושה משהו שמוציא אותך לגמרי מאזור הנוחות.

הוא זמני והוא יעבור, אבל מה שגדלת בזכותו יישאר שלך.

איתך, גם בכאב