ברוכות הבאות לכל אלפי הקוראות החדשות שנוספו לדיוור השבועי שלי בעקבות כנס החוסן שיזמתי ויצא לדרך בשבוע שעבר.
מוזמנת לקחת כוס קפה או תה, לשבת בנחת ולקרוא.
הפוסטים שלי ארוכים כי הם מספרים מסע חיים. הם, ברובם הגדול, לא באים למכור כלום, אלא לתת השראה, כח, תקווה וכלים פרקטיים כדי שאת תעברי את המסע שלך יותר בקלות, יותר בטוב.
אני מוציאה את הפוסט השבועי במוצאי שבת באמצע הלילה כבר למעלה מעשר שנים.
מוזמנת.
השבוע אחגוג יום הולדת.
תודה מראש על הברכות והאיחולים.
לפני 43 שנים נולדתי להורים שחצו את גיל ה – 40 וכבר לא האמינו שיוולד להם ילד נוסף.
בכ"ב אלול הקב"ה החליט שהנשמה שלי צריכה לרדת לעולם כי יש לה תפקיד, ומסתבר שעדיין התפקיד הזה לא מולא במלואו, כי עובדה שאני עדיין כאן.
או כמו שר' נחמן מברסלב אומר, יום הולדת הוא היום בו הקב"ה החליט שהעולם לא יכול בלעדיך.
כשאמא שלי רוצה להגיד משהו זה תמיד סיפור מתח, עם תנועות ידיים ודרמה אמיתית. חבל שהיא לא עולה על במות. אז את הסיפור שאני רוצה להעביר פה לא תוכלי "לשמוע" כמו שאמא שלי מספרת, וזה הפסד גדול, אבל מה שחשוב זה המסר שאני רוצה להעביר:
ביום שישי בסביבות 1 בצהריים הגחתי לעולם בניתוח קיסרי, אחרי הריון בסיכון גבוה מאד וסכנת חיים ממשית לחיי.
אמא שלי התקשתה להתאושש מהניתוח וישנה רוב הזמן, אבל משהו אחד לא נתן לה מנוח: הדלקת נרות שבת.
היא מספרת בפאתוס איך היא, בשלב מסוים סמוך לכניסת השבת, קלטה ששבת עומדת להיכנס ונלחמה ממש כדי שיאפשרו לה להדליק נרות, בזמן שהצוות הרפואי לא חשב שזה חשוב כמו שהיא חשבה שזה חשוב.
בסוף, אמא שלי, כמו אמא שלי, ניצחה והדליקה בקושי רב את נרות השבת שהביאו עד אליה כי היא בקושי יכלה להרים את הראש, ואחרי שהדליקה – שקעה שוב בשינה.
יומיים ארכו עד שהיא ביקשה לראות את הבת שנולדה לה.
יומיים.
היא תמיד סיפרה לאחר מכן איך היא ישבה בבית הכנסת בראש השנה בכל התפילות, שבוע אחרי לידה בניתוח, עם תינוקת בת שבוע. לא ויתרה על התפילות בבית הכנסת בכל מחיר.
בתור אמא ל – 4 ילדים שכולם נולדו בקיסרי, ולא מבחירה, אני יודעת מה זה להתאושש מניתוח קיסרי, וגם לי ארך זמן רב להצליח לפתוח עיניים ולהבין מה קורה, אבל דבר אחד אני זוכרת: תמיד ביקשתי מיד לראות את התינוק או התינוקת שנולדו לי, וגם כשהצוות אמר שאני עדיין לא במצב מתאים, ביקשתי רק לראות, לנשק, לגעת באוצר שבשבילו עברתי את המסע הזה.
וגם אם הייתי יולדת שבוע לפני ראש השנה, לא הייתי יוצאת להתפלל עם תינוקת כל כך קטנה.
אמא שלי לא נלחמה בשביל לראות אותי כמו שהיא נלחמה בשביל להדליק נרות.
היא בכלל לא זכרה או לא רצתה או לא משנה מה.
זו הייתה תפיסת העולם שלי. כך פרשתי את בואי לעולם במשך הרבה שנים.
תמיד, כשהיא סיפרה את הסיפור הזה בעיניים בוערות מהתרגשות, הרגשתי שאני לא חשובה מספיק, שיש דברים חשובים הרבה יותר, שהיא לא אוהבת אותי, שהדת חשובה יותר ממני.
במשך שנים טיפלתי בעצמי ובחוויות חיי המורכבות: תחושת הדחיה, חוסר הקבלה של העולם אותי, הצורך למצוא מקום, חיפוש שייכות, חיבור לתחושת ביטחון בעולם ועוד.
הלכתי לאינספור טיפולים במודע ובתת מודע, בשיטות שונות כאלו ואחרות, לאבחונים דרך השריר, בקריאת כף יד ובקריאת כתב, ומה לא.
אבחון בשיטה אחת דרך השריר העלה שהייתי הריון לא רצוי (עובדה שהתבררה כלא נכונה) ושנודע לאמא שלי שהיא בהריון איתי רק בחודש השלישי (עובדה נכונה. תזכרו שמדובר לפני 43 שנים ולא היה מושג של מקלות לגילוי הריון ושאר דרכים 'מתקדמות').
אבחון באותה שיטה של מישהי אחרת העלה שהייתי הריון מפתיע ששימח מאד מאד את ההורים שלי (עובדה שההורים והרבה מבנות המשפחה אישרו).
מטפל אחד אמר שכל ההריון שלי הייתי בסכנה ונלחמתי על חיי (עובדה שאמא שלי אישרה) ושאמא שלי המשיכה את חייה כרגיל למרות שהייתה צריכה להיות בשמירה (גם את זה היא אישרה). מיד הייתה לי 'עוד הוכחה' שלא הייתי חשובה מספיק. היום אני יודעת שזו לא הייתה הסיבה בכלל. אותו טיפול שארך 11 שעות ברציפות(!!!) היה אמור לטפל ברגשות הקשים שאני סוחבת כל כך הרבה שנים ולהקל עלי מעמסה ומשא כבד מאד, אבל חוץ מהאבחון (המדויק) לא היה שום שינוי לטובה אחרי הטיפול.
מה לא עשיתי כדי למצוא את הדרך לרפא את צלקות חיי? לתת לי קצת שקט רגשי?
אבל השיטה היחידה שעזרה לי הייתה דווקא עבודה קוגניטיבית מאסיבית וממושכת.
אם פעם הלכתי עם התחושה הנוראית שלא הייתי חשובה לאמא שלי, ושהדלקת נרות שבת היו חשובים לה יותר, היום ברור לי שיש לי אמא צדיקה, שהיה חשוב לה לנצל את ההזדמנות שאשמע קול תפילה בימיי הראשונים, שאם לא התפילות שלה והשמירה שלה על הלכות ומצוות, מי יודע איפה הייתי היום! אז היא ראתה אותי כשהיא הצליחה להתאושש, לחזור קצת לעצמה, להתחזק כדי לטפל בתינוקת בצורה טובה. מה? אנחנו, האימהות, לא יוצאות לחופש מידי פעם כדי לקבל כח לגדל את ילדנו יותר בשמחה? ומה יגידו הילדים שלנו על זה, שהם לא חשובים לנו? שזו 'ההוכחה' שאנחנו אגואיסטיות?
זה הרי מגוחך.
בשפה המקצועית עשיתי ריפריימינג לסיפור חיי. או בתרגום לעברית: מיסגור מחדש.
לא מדובר בהמצאה או בנסיון "ליפות" את הסיפור שלי. בכלל לא. אלא לגלות אותו מזוויות נוספות, כשזווית חדשה מאפשרת פרשנות חדשה, ופרשנות חדשה מאפשרת הרגשה חדשה.
ממסכנות וקורבנות, להסתכלות חיובית ובוגרת.
איך אני יודעת שהפרשנות שלי מבוססת ונכונה?
כי אני כבר 43 שנים הבת של אמא שלי, וגם בשנים הלא פשוטות שלנו, כשלא דיברנו, או רבנו המון על רקע הפערים העצומים ביננו, וגם בשנים שעזבתי את העולם החרדי עליו גדלתי והגעתי אליה בלבוש בעייתי היא עדיין המשיכה לדאוג לי, שלחה לי כסף, קיגל לשבת שאני אוהבת, הזמינה לשבת ולחגים, מצאה פריט מזכוכית בטיול בחו"ל (אני אוהבת מאד עבודות אומנות מזכוכית) ושמרה עליו כל הטיסה עטוף היטב כדי שלא יישבר כדי לשמח אותי (והפריט הזה מככב בוויטרינה בבית שלי, מזכיר לי שהיא טרחה עליו כל הדרך לישראל בשבילי), ועוד ים של דוגמאות על דאגתה ואהבתה אלי ואל הילדים שלי שלא נתונים בשום צל של ספק.
סיפור לידתי הוא אוסף של עובדות. אני יכולה לבחור איך לפרש אותן.
בחרתי לתת לסיפור שלי פרשנות שנותנת כח ומאפשרת חיים טובים יותר.
אנחנו יכולים לבחור איך לספר את סיפור חיינו.
אנחנו יכולים לבחור מה לעשות עם הצלקות שלנו.
אנחנו יכולים לבחור בחיים, גם כשיש לנו "הוכחות" שיש לנו בסיס רעוע בעולם.
היום בו גיליתי שאני יכולה לבחור מחדש – הוא יום ההולדת המשמעותי ביותר שלי, וכל יום אני בוחרת שוב, בעצמי, בחיי, בנקודת המבט על החיים שלי, על ההתמודדויות שלי, על מסע חיי.
היכולת הזו, לבחור מה לעשות עם הנתונים איתם נולדנו, היא חלק ממושג גדול וחשוב שנקרא "חוסן".
אני חוקרת חוסן כנראה מאז שנולדתי, רק לא ידעתי שזה מה שאני עושה.
ובעיקר, אני לומדת ומתרגלת חוסן כבר שנים.
מי שקוראת את הפוסטים שלי מידי שבוע יודעת שאני מתמודדת עם מציאות חיים מורכבת מאז גיל 7, מהחרם הראשון שעברתי בבית הספר.
הוא היה סיפתח לסיפור חיים שעוד לא נגמר.
אבל, וזה אבל חשוב, לא נתתי לאף משבר או מצוקה או קושי להפיל אותי לנצח.
כן, אני נופלת הרבה פעמים, אבל אני תמיד תמיד קמה וממשיכה.
וגדלה עוד.
ומפתחת מוצר נוסף, קורס נוסף, או מפיקה כנס דיגיטלי נוסף.
לכן קראתי להרצאה שלי בכנס החוסן "מהתמודדות להתפתחות", כי זה אפשרי, ואני חיה כך כבר עשרות שנים.
ההרצאה שלי מחכה לך בכנס הדיגיטלי "עוצמת החוסן" שיזמתי. עשרות הרצאות מקצועיות ומרתקות שילמדו אותך איך לפתח חוסן איתן.
הכנס שמיועד לנשים מהמגזר הכללי הרשמי כאן
הכנס שמיועד לנשים מהמגזר החרדי הירשמי כאן
בשניהם יש את ההרצאה שלי.
אם את גולשת עם אינטרנט חסום, מצ"ב קובץ עם כל הפרטים של הכנס הדיגיטלי החרדי ואת יכולה להירשם אם את חסומה לחצי כאן
זכרי, כל עוד את בעולם הזה, יש לך תפקיד, סיבה ומשמעות, גם אם את לא יודעת מה הם.
רגע לפני חגי תשרי, מזכירה לך לזכור את כל אלו שאולי אף אחד אחר לא זוכר:
אלמנות, יתומים, גרושות וגרושים, רווקות ורווקים, נשות לוחמים ונשות מילואים, גלמודים ואנשים בודדים – עשי איתם ואיתך חסד והזמיני לסעודה, פנקי במשהו שמחמם את הלב, ובעיקר, תני להם להרגיש שהם לא לבד בעולם.
ושתיהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה.
שנה שבה נתאחד, למרות הפערים.
שנה של ביטחון אחד בשני, ובה'.
שנה שבה נזכה לראות את כל החטופים חוזרים הביתה!
ואת עם ישראל בתפארתו.
איתך, בבחירה איך לחיות את החיים למרות ועל אף
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
