בעוד יומיים ניכנס כולנו לראש השנה, יומיים של הזדמנות, זכות וחסד לאתחל מחדש את עצמינו.
הזדמנות לסגור שנה, עם כל מה שעברנו בה, ולהתחיל שנה חדשה.
השנה האחרונה הייתה קשה מאד בשבילי. עברתי בה, בזה אחר זה, התמודדויות שלא ידעתי שקיימות בכלל בעולם. התמודדויות שאין דרך להערך או להתכונן אליהן, וזה מלבד הקשיים איתם אני מתמודדת כבר 4 שנים, של הליך גירושים קשה, כוחני וחסר צדק, כשאני מגדלת לבד 4 ילדים, עם כל מה שזה אומר, פלוס כמה דברים נוספים מעצם העובדה שהילדים הינם ילדים של הורים גרושים.
אני מסיימת שנה באפיסת כח.
השבוע ציינתי 2 אירועים מיוחדים:
בכ"ב אלול ציינתי את היום בו נולדתי
בכ"ג אלול ציינתי 3 שנים למתן הגט
את שניהם לא חגגתי. בשניהם הייתי בחשבון נפש נוקב עם עצמי.
חשבתי לעצמי במה התקדמתי השנה, והמחשבה הראשונה שעלתה בי, היא, שלא התקדמתי בכלום, והדבר הכי חשוב שקרה לי השנה, זה שאני כאן, חיה, כותבת, עובדת, מגדלת ילדים בסבלנות (רוב הזמן), מתפקדת על מלא פלוס פלוס, מחזיקה עסק עצמאי, מפתחת דברים בעסק, מעבירה הרצאות, מתראיינת, משפיעה, לקוחות עוברים תהליכים משמעותיים…
לא שום דבר דרמטי כמו שאני רגילה. שום הישג יוצא דופן כמו בדרך כלל. שום 'וואו' לרזומה.
שמרתי על איזון בחיי הלא מאוזנים.
גם כשקרסתי – קמתי והמשכתי הלאה ולא נשארתי על הריצפה, כמו שנראה היה לרגעים שיקרה.
לפעמים לא לרדת נמוך יותר זה הישג גדול.
וזה היה ההישג הראשון שחשבתי עליו, שלא ירדתי נמוך יותר, למרות שהיו לי כל הסיבות שבעולם להיכנס מתחת לפוך, לנעול את עצמי, לזרוק את המפתחות מהחלון ולא להתעורר יותר.
והיו רגעים שממש, אבל ממש, התפתיתי לעשות את זה.
השבוע בפגישה עם המטפלת שלי העליתי את הרהורי ליבי ואמרתי לה שהשנה לא התקדמתי בכלום אבל לא הלכתי אחורה, וברור לי שלא ללכת אחורה בשנה הזו זה היה הרבה מאד.
היא הסכימה איתי.
"עברת שנה נוראית" היא אמרה.
גיחכתי.
נוראית? זו מילה עדינה.
"ובכל זאת, במה כן התקדמת?" היא שאלה.
"לא התקדמתי. בכלום" אמרתי לה.
זו לא תשובה שאופיינית לי בכלל. אני תמיד מוצאת מה כן גם בהרבה 'לא', אבל אני בתקופה כזו, שאני מבינה מה עובר עלי ומבינה את התשובה הזו.
"אני יודעת שהתקדמת" היא אמרה.
"מצוין. בשביל זה אני פה היום. תזכירי לי".
והיא הזכירה.
דברים ששכחתי לגמרי.
דברים שהייתי גאה בהם מאד באותו הזמן, אבל מרוב מים רבים שעברו עלי – הם שקעו עמוק באוקיינוס השנה שלי ופשוט שכחתי.
אי אפשר להגיד שלא התקדמתי.
ובתוך כל זה:
ועוד לא מעט דברים שאני בוחרת להשאיר כרגע לעצמי.
כן, זו הייתה שנה קשה מאד ברמה האישית.
ולמרות זאת, כל השנה הקפדתי כל הזמן לשמור על כמה דברים שעזרו לי לשמור על עצמי ועל ילדיי:
כל אלו הם חלק מכלים לפיתוח ושמירה על חוסן.
אני לא רוצה לדמיין איפה הייתי היום, אם לא הייתי לומדת ומתרגלת כלים של חוסן.
אם היום אני מותשת מהשנה הזו, מה היה קורה אם לא היו לי כלים שפיתחתי בתוכי והפכו לחלק ממני?
אז כן, אני מותשת, אבל יודעת שזה זמני ושהכל עובר, ושגם הדברים הכי קשים ייפתרו בסוף באופן כזה או אחר, ושזו רק שנה אחת מתוך מכלול של שנים.
השנה הזו לא מעידה על כלום. היא, כמו שהיא, תקופה.
לזה קוראים, אגב, פרופורציה. וגם זה תוצאה של חוסן. כי כשאין חוסן – אין איזון רגשי והכל מוצף ומציף, ואין פרופורציות לכלום, וכל דבר קטן מוציא את האדם משיווי משקל רגשי, וכשיש חוסן, הכל מקבל את המשקל המתאים ונשאר במסגרת ברורה ומוגבלת.
ואסיים בנקודת אור:
ביום ההולדת שלי נסעתי לכותל המערבי להתפלל. ככה גדלתי. יומולדת זה יום תפילה.
הסתכלתי על עמ"י שבא בהמוניו. מכל הסוגים ומכל הגוונים: החל משביס מלא ועד נשים בחולצות בטן(!).
הקול הראשון שקפץ לי לראש זה: "היי, איך הן לא מתביישות לבוא ככה למקום קדוש?"
אבל מיד עצרתי את הקול הזה ובחרתי בקול אחר:
"במקום ללכת להכין עוד מנה לחג או לבלות איפשהו, כל אלו שהגיעו לכותל עזבו הכל ובאו לדבר עם אבא שבשמים. גם אלו שבחיי היום-יום לא שומרות תורה ומצוות, ובכל זאת, רגע לפני יום הדין, הן באו לכותל להתפלל, לדבר עם אבא שבשמים, לבקש על עצמן ועל עמ"י.
כל עוד זה קורה, כל עוד אנחנו זוכרים מי מנהל את העולם, מי אנחנו, לאיזה עם אנחנו שייכים, אנחנו נעבור הכל, גם את השנים הקשות האלו שהחלו קצת לפני ה 7/10.
וניגאל".
זה הקול שאני בוחרת.
אשריהן.
מאחלת לך, לי, לכל עם ישראל:
שנה של שלום ושלווה, קודם כל בתוכינו, ובתוך עמנו.
שנה של ביטחון פנימי ביננו לבין עצמינו, וביטחון לאומי, בנו, כעם.
שנה של שפע: רוחני, כלכלי, משפחתי, תעסוקתי, התפתחותי, זוגי, אישי.
שנה של חירות וגאולה: של החטופים, של הלוחמים, של כולנו.
תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.
איתך, באתגרי החיים
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
