להמשיך מבראשית

שבוע מאז שמחת תורה.

פחות משבוע מאז 7.10.

לא משנה אם יום השנה הוא עברי או לועזי.

מה שמשנה זה מה יישאר לנו ומאיתנו אחרי השבר של היום הארור הזה.

 

השבת קראנו, שוב, בפעם המי יודע כמה, את פרשת בראשית.

ובשנה הבאה, בעז"ה, נקרא שוב. אולי בבית המקדש.

 

אנחנו לא מתחילים מבראשית, אלא ממשיכים מבראשית.

ממשיכים את מה שהיה, בידיעה שזו לא התחלה חדשה אלא התחלה של הזדמנות חדשה, של שנה חדשה.

כמו לקום אחרי נפילה.

אחרי משבר.

לצאת מדיכאון.

לקום מכישלון.

לגלות פרח מתוך הריסות.

לאבד מישהו קרוב ולבחור להמשיך לחיות.

הטוב והרע שהיו לא נמחקו. הם חלק מאיתנו.

ולמרות זאת ואף על פי כן, ואולי גם בזכות, אנחנו קמים ו… ממשיכים מבראשית.

קוראים לזה בשפה המקצועית…

חוסן.

כפשוטו.

חוסן זה לא יכולת להיות חזק תמיד.

להתגבר על הכל.

לשמור על הראש מחוץ למים גם בסערות אימים.

לא ולא.

חוסן זה כשהראש נכנע לגלים וטובל עמוק במים אבל מה שבתוכו לא מת.

מה שבתוכו – הכוחות המנטליים – מזכירים לו שלמרות הכל עוד אפשר להרים את הראש, ובפקודה אחת – הוא עולה למעלה ומוציא את הראש.

חוסן זה להישבר, לפעמים לרסיסים, רסיסי רסיסים, אבק של ממש, ובכל זאת לחבר את כל הפירורים ולבנות משהו חדש, גם אם שבור.

חוסן זה לאבד מישהו קרוב, ויחד איתו לאבד חלקים מהגוף, מהלב, מהנשמה, ובכל זאת לבנות בית שוב, או להביא לעולם עוד ילדים, ולהמשיך הלאה את הדבר הזה שקוראים לו חיים.

 

בשבת האחרונה הבנות נסעו לאבא שלהן במסגרת הסדרי השהות, הבן חזר לישיבה, ובת נוספת חזרה לפנימייה ונשארתי עם הקב"ה ועם חומרי הקריאה שמהווים בשבילי עוגן.

שבת כזו היא שבת שמוקדשת לקריאה, משהו שאני לא מגיעה אליו במשך השבוע ובוודאי לא כשאני עם הילדים.

לאורך השבת קראתי המון סיפורים שבורים על אנשים שאיבדו בשביעי לאוקטובר את כל עולמם: משפחה, בית, זהות, אמונה בכל מיני אמונות כאלו ואחרות כמו "שלום עם העזתים", ו"ההתנתקות הייתה מהלך נכון", ומאז הם כל יום מחדש מנסים שוב, "מבראשית".

קראתי והתפעמתי מאנשים שבחרו מחדש בעצמם, בחיים, ובבחירות כמו מקום מגורים.

חלק מתושבי העוטף חזרו לבית בו נרצחו מול עיניהם בני משפחתם. חלק בחרו שלא ועזבו למקום אחר. מישהו אחד (וכנראה עוד כמה) עזבו את הארץ ועדיין אומרים שהם נקרעים בין הבית, שהוא תמיד בישראל, לבית החדש בחו"ל.

לא משנה לאן הם ילכו, מה שחשוב זה שהם קמים לתחיה כל יום מחדש, עם זכרונות שעדיין חיים וקרובים שאינם עוד.

קראתי ספרים של פדויי שבי, לא את של כולם, אבל בעז"ה אקרא את של כולם, וליבי גאה בתוכי כשהם סיפרו סיפורים מסמרי שיער ואיך בתוך כל התופת ומציאות לא אנושית – הם מצאו אנושיות, מוסריות, אהבה, חברות, מסירות – אחד לשני, למי שהיה לו 'הזכות' לשבות בשבי עם עוד ישראלים.

ולמרות זאת, הם יצאו, חלקם התחתנו, חלקם בחרו להביא ילדים לעולם למרות ועל אף. חלקם השתקמו. חלקם בעז"ה ישתקמו.

מה זה אם לא "בראשית".

 

סיימנו שנה.

לא יודעת מה הייתה השנה שלכם, אבל שלי הייתה מורכבת מאד.

היו בה דברים נפלאים ממש. על אחד מהם אספר בקרוב, אחד אחר, משמח מאד, שיש לו השלכות לטווח הארוך, יישאר בין אנשיי הקרובים, 40 ק"ג ירידה (פוסט נפרד על זה גם בקרוב) ובין לבין נחת מכמה מהילדים באופן שממלא את כל התאים בגוף, שזה הדבר הכי מופלא שקרה לי.

לא מובן מאליו כלום מכל זה. תודה לה' אלף פעמים.

ויחד עם זה הרבה מאד אכזבות, כמה וכמה כשלונות מפוארים מאד שיום אחד יהיה בי הכח לספר עליהם, נפילה חדה במוטיבציה שעצרה את כל ההתפתחות העסקית והמקצועית שלי בעקבות הזדמנות ענקית שנאלצתי לוותר עליה מבחירה אבל לא בשמחה, מורכבות לא פשוטה, בלשון עדינה, עם אחד הילדים ועוד כמה עניינים.

ובתוך כל זה אני נופלת

וקמה.

לא משנה איך נופלת. כמה נופלת. מה גודל המכה. מה ההשלכות שלה. מה המחירים.

אני קמה.

למה?

כי אין לי שום אופציה אחרת.

 

אני יהודיה.

לא בחרתי בזה. נבחרתי.

אצלינו חוזרים לספר בראשית בכל שנה ושנה.

10 פעמים. 100 פעמים. 1000 פעמים.

לא משנה כמה כואב או קשה היה קודם – תמיד יש אפשרות להתחיל שוב.

גם אם הדף לא חלק.

גם אם הכלי שבור.

גם אם חסרים בו חלקים.

הוא עדיין כלי.

 

לא מובן מאליו בכלל היכולת הזו של להרים את הראש, לקחת אוויר, ולהמשיך הלאה.

זה חוסן.

 

לא מזמן אמרתי ללקוחה, שאומרת בכל יום תודות לה' ונמצאת במצב מורכב, שהגיע הזמן גם להגיד תודה עליה. לא רק על מה שיש לה, אלא עליה. על מי שהיא למרות ועל אף.

"לא חשבתי על זה" היא אמרה. "באמת תודה עלי. איך אני מתמודדת – למרות. איך אני מתגברת – למרות. איך אני מתפקדת – למרות. תודה שאמרת לי. תודה עלי".

והיא כבר יודעת, שלא מצאתי את הרעיון הזה בספרים.

מצאתי אותו בתוכי, ברגע של הארה, כשאמרתי להקב"ה תודה על כל מיני, ופתאום יצא לי "תודה עלי. על הכוחות שנתת בי ועל אלו שרכשתי בדרך. על זה שאני לא מוותרת ולא מרימה ידיים. על זה שאני כאן, ככה, שאני מצליחה לעשות שהכל מסביבי יהיה בסדר למרות שבתוכי לא תמיד בסדר. תודה על הזכות להיות אני".

 

תמיד אני מחכה לשיגרה של אחרי החגים והפעם היה לי קשה לחזור אליה.

ולא רק שחזרתי – אלא צנחתי הישר למליון משימות, כמו, כנראה, רובינו.

ולמרות שהיה לי קשה, אני יודעת להודות על השיגרה הזו.

על ילדים בריאים.

על סדר יום.

על לקוחות שנותנים בי אמון שבוע אחרי שבוע.

על סדנת המשך שאני חוזרת להנחות (ואיך לא, בנושא חוסן).

אז נכון, עדיין בהקפאה של תוכניות שרציתי איפשהו לפני כמה חודשים להוציא, אבל כרגע אין בי את המוטיבציה הנדרשת, ואני מרשה לעצמי לא ליזום מעבר למה שאני חייבת. גם ככה יש לי מספיק עומס על הראש ועל הלב.

הכל בסדר.

הכל יחכה.

ומה שצריך לצאת לעולם – ייצא בזמן הראוי לו.

ומה שלא – לא.

כל עוד יש עשייה, וסדר יום, ותנועה קדימה – הכל בסדר.

 

ממשיכה מבראשית.

עם הפנים קדימה.

לשנה חדשה.

לעונה חדשה (בירושלים מרגישים היטב את הקור בערבים).

לזמן ארוך מאד של שיגרה.

מוכנה להפתעות טובות.

 

ממליצה לך לחפש משהו אחד שאת אוהבת ועושה לך חשק להתחיל את השיגרה ולהכניס אותו לחיים שלך:

קורס חדש (התחלתי אחד כזה, דקה לפני החגים. כבר מחכה לשעור הבא)

סדנה חדשה (התפתחות אישית, מקצועית, עסקית, משהו)

פעילות חווייתית שבועית קבועה (בריכה, זומבה, פילאטיס, שיעור תניא, שיעור מחול, סדנת בישול… לא משנה מה)

משהו לתבל בו את השיגרה.

משהו חדש, שיהיה, שייתן כח להמשיך מבראשית.

 

איתך, מבראשית