לחשב מסלול מחדש

אפשר כבר לברך את ברכת "מועדים לשגרה"? או אולי "מועדות לשגרה?"
מקווה שנחתת אחרי חג הפסח.
אני לא נחתתי. אני עפה! תקראי עוד מעט איך.

הנחיתה הזו מעניינת.
פגשתי השבוע לא מעט אנשים במסגרת הקליניקה או בחיים האישיים והיה מעניין לשמוע איך כל אחד ואחת מתמודד/ת עם החזרה לשגרה.
היו ששמחו לחזור לשגרה והיו שהצטערו מאד.
היו שנהנו בחג במיוחד והיו שסבלו במיוחד.
כך או כך – השגרה פה.
וגם ההבטחות של "אחרי פסח":
אתחיל דיאטה
אטפל ב…
אסיים עם פרוייקט X
אקדם את פרוייקט Y
אתחיל ספורט
אתחיל טיפול/אימון/ליווי עסקי
…

בחודשים האחרונים עבדתי על צעד משמעותי בעסק שלי. משהו שחלמתי עליו וקיבלתי את האומץ לקחת הלוואה רצינית ופשוט לעשות את זה בליווי אנשי מקצוע, כל אחד ואחת בתחומו ובתחומה.
בלי הבטחות של מליונים, ובלי סיפורים של "אני אראה לך איך ב – 3 צעדים את קונה את מנהטן", אלא צעדים שעשיתי בעבר בקטן והצליחו, ועכשיו אני רוצה לעשות אותם בגדול.
השקעתי המון זמן וכח, והרבה מאד כסף לאנשי מקצוע ספציפיים כדי לקדם אותו.
הכל היה מתוכנן: לו"ז מסודר, תכנית עבודה, מה השלב הראשון ומה אלו שלאחריו.
כשבוע וחצי לפני פסח הבנתי שמישהו מאנשי המקצוע שלקחתי כדי שיקדם מהלך מסוים, שכל הפרוייקט תלוי במהלך הזה, מסיבות שונות התאדה, ובשיחת בירור לא לקח אחריות וניסה לצאת מהעניין בצורה די מכוערת.
זה היה שוק.
בשיחה עם המאמנת העסקית שלי ניתחנו את המצב.
אף מילה על אשם, אשמה, אשמים, אשמות!
אפס כעס.
לא בשיח בכלל!
לא רלוונטי, לא מקדם, לא יעיל.
"איך כן?" זו הייתה השאלה היחידה, ואחריה: אוקי, PLAN A נכשל, נתכנן PLAN B ואם צריך, גם את C.
ככה.
נתתי לאכזבה לעלות ולהרגיש אותה בגוף, ולצער, ולהבנה שהמחירים לכך שהמהלך נדחה (לא בוטל) יכאבו לי מאד, וזהו.
גיליתי עד כמה לימדתי את עצמי לחשב מסלול מחדש, די בקלות, בלי לחפור ובלי לכעוס, גם אם זה כולל מחירים לא פשוטים.
"חשבי מסלול מחדש", אמרתי לעצמי. "את מומחית בלעשות סוויטש. לא סתם בחרת בשם הזה לעסק שלך. תעשי סוויטש".
ועשיתי.
אפס אשמה, לא עלי ולא על אחרים.
אפס כעס. לא עלי ולא על אחרים.
לקיחת 100% אחריות.
בניית תכנית חלופית.
סגירת קצוות עם מי שצריך.
לקיחת נשימה עמוקה וארוכה.
וקבלה, שככה זה בחיים.
אנחנו מתכננים והקב"ה מחליט אם זה יילך או לא, איך, מתי, כמה, למה.
אנחנו אחראים רק על ההשתדלות ועל הדרך, והוא… על התוצאות.

העסק ממשיך כרגיל, והפריצה המסוימת תעשה בזמן אחר, כשהתשתית שאני בונה – תעמוד איתנה. בינתיים יש עוד הרבה עבודה מאחורי הקלעים.
ככה זה כשמתרגלים (ת' בפתח) חוסן.
מחוייבות, גמישות ועקביות הם מפתח ליציבות בחיים.
כי אם יש משהו שאין לאף אחד בעולם זה שליטה על מה שעומד לקרות.

השינוי הזה הכריח אותי להתמקד במה שאני הכי הכי טובה:
המרכז שלי, שקצת זנחתי, בלשון המעטה.
זה אומר: להגדיל את הצוות המקצועי של המרכז, למצוא מזכירה (לא לחפש. למצוא!), לייעל כמה עניינים שצריכים ייעול ולהתקדם.

במקביל:

– להמשיך את הפרוייקט שהיה אמור לצאת לעולם ולא יצא. כבר קבעתי תאריכים חדשים, תכנית עבודה מסודרת, והלוואי ובעז"ה הפעם הוא יצליח לצאת לאור, כי הוא ראוי לכך.
– להמשיך את סדרת הפודקאסטים שזנחתי מאד מאז הגירושים (3 שנים!).
– להרים פרוייקט חדש ומרתק שבעז"ה אפרסם אותו בעוד זמן קצר ממש.
כן, כן. אני מאלו ששמחו מאד מאד לחזור לשגרה בהרבה מאד מובנים (והצטערו שהחג הסתיים במובנים אחרים) כי יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגשים בתחום העסק ובתחום השליחות וההשפעה שלי.
ואני מתכוונת לעשות כל שביכולתי שהם יצליחו, בעזרת ה' ובעזרת ההשתדלות שלי.

זה הזמן להתניע מנועים!
אם השגרה שלך טובה – אז חזרי אליה.
ואם את רוצה לשנות אותה – זה הרגע לעשות את הצעד הראשון כדי שזה יקרה.

איתך, עם כל האנרגיה, בחזרה טובה לשגרה טובה