גלגל של טוב. שנה של טוב.

איך התחילה אצלך השנה?
מקווה שבטוב.
(אצלי, כבר בבוקר, כוס חלב שלמה נשפכה על החצאית החדשה של מלי וכל הריצפה במטבח הפכה לדבק, פסיעות דביקות ושחורות ברחבי הבית. כיף).
מקווה, כי יש בשנה הארורה הזו כל כך הרבה משפחות שלא יתחילו את שנת הלימודים בכלל או יתחילו על צד שמאל.
אסור לנו לשכוח אותם:
את המפונים, את ילדי ונכדי הנרצחים והנרצחות, החטופים והחטופות, שלא לדבר על הילדים החטופים בעצמם (ילדי משפחת ביבס, שרק אלוקים יודע מה איתם עכשיו), ילדי חיילי המילואים שנפלו, הנשים שלהן שנערכו לבד השנה, ואלו שאביהם משרת בזמן שהם עושים את צעדיהם אל תוך הגן/הכיתה.
מי שלא נכלל ברשימה הזו – שפר עליהם מזלם.

אצלינו שנת הלימודים התחילה לפני כשבועיים, כשטובי התחיל את המתיבתא (מסתבר שאצלינו "בין הזמנים" קצר ממש, ולא כמו כל המסגרות).
דסי התחילה ביום ראשון בגן שפה, שנה שניה, עם צוות נדיר ומיוחד.
לאה ומלי התחילו השבוע. לאה עלתה לכיתה ו' ומלי לכיתה ד'.
מי היה מאמין.
לפעמים אני מסתכלת על הילדים שלי ולא מאמינה שהם גדלו ככה. רק אתמול הם היו כאלה קטנים.
כפי שאני משתדלת (ולא תמיד מצליחה), חשוב לי לפנק את הצוות שמלווה את ילדיי לאורך שנת הלימודים. אני משתדלת לעשות את זה לאורך השנה, בדברים קטנים, ובברכות מהלב.
נכון, זו עבודה שהם מתפרנסים ממנה, אבל יש מהם שהלב שלהם גדול מהכיס, וההתגייסות לטובת ילד או ילדה שלי זו סיבה טובה מספיק להכיר טובה, להודות.
כך מצאתי את עצמי השבוע, עד השעות הקטנות של הלילה, יושבת וכותבת לכל אחד ואחת מכתב מהלב. העיקרון היה אותו עיקרון – חטיף 'רבע לשבע' וחטיף 'עד חצות', עם כמה מילים חמות שמודות על שהם נותנים את הלב בעבודה גם בשעות לא שעות, משעות הבוקר ועד בכלל.
עם חלק מהם אני מקיימת שיחות טלפון בשעות הלילה, כשהילדים ישנים.
עם החדשות והחדשים – בוודאי עוד אדבר.
חלק מהם אני כבר מכירה:
המשגיח של טובי, הגננות של דסי, המטפלת של לאה, המלווה בהסעה של דסי.
את אלו שלא, אבל אני יודעת שמחכה להם שנה מאתגרת, כי מה לעשות שילדיי חיים במציאות מורכבת של בית להורים גרושים, אבל לא רק, אני מצ'פרת מראש ומזמינה להיות איתי בקשר מתי שצריך וגם מתי שלא.
אני כאן, נוכחת, רוצה להיות מעורבת ומעודכנת, כדי למנוע בעיות וכדי לסייע במה שאוכל.
בסוף, שילוב של עבודה משותפת בין ההורים (ובמקרה שלי – רק אני) לצוות – הוא הגב הכי חזק לכל ילד. וזו הדרך הכי טובה לקדם אותו.
היו מכתבים שכתבתי ודמעתי מהתרגשות, כמו אלו שליוו חלק מילדיי בשנה הקודמת והשקיעו כל כך, והיו 2 מכתבים שכתבתי ובכיתי מכאב ומתקווה. כאב על מה שקיים ותקווה למה שיכול להיות.
ביום שלישי בלילה, כשסיימתי ב – 4 בבוקר לארוז את החבילות האחרונות והתיישבתי רגע להסתכל על פירות עבודתי, הבנתי כמה כח זה לקח ממני, כמה מאמץ מחשבתי, והרבה יותר, מאמץ רגשי.
להיות אמא זה לא רק להיות זו שהעובר גדל בבטנה.
להיות אמא זה לשים את הלב שלך בכל ילד וילד, שאותו לא ניתן לנתק כמו את חבל הטבור.
ובלי לב של אמא, גם הנשמה (נ' בשווא) לא תעזור.
והלב הזה שלי, שנמצא בכל אחד מארבעת ילדיי, ידע הרבה מאד סערות השנה, ובמיוחד בתקופה האחרונה.
לא הכל אני שמה כאן.
יש אתגרים שלא נכון לחשוף אותם, עדיין או בכלל, כדי שלא לפגוע בתהליך, ובעיקר, בתוצאה, שהלוואי ותוכיח שהמאמצים, כל סוגי המאמצים שאני עושה בעבורם, היו שווים.
הבית שלי עבר לא מעט. הגירושים היו רק קצה הקרחון על מנת לסיים התמודדויות רבות, אך יש כאלו שגירושים לא יכולים לפתור.
וכשזה נוגע לילדים, זה כאב מסוג אחר.
ולמרות זאת, ועל אף הכל, ובעיקר, בזכות, בזכות המחוייבות שלי לילדים שלי, המחוייבות לתפקיד שלי כאמא, השבועה שנשבעתי לשים אותם תמיד בעדיפות ראשונה, נצלח גם אותם.
אין מבחינתי אף אפשרות אחרת.
שמה כאן את הרעיון, ואף חלק מהמכתבים, כדי שאולי תיקחו אותם, או כמותם, ותשלחו למי שעובד בשביל לטפח את הילדים שלכם, הנכדים שלכם, הלב שלכם.
לא חייבים ביום הראשון ללימודים. אפשר גם שבוע אחרי. מבטיחה לכם שזה אותו אפקט.
לצוות של טובי לא שלחתי בשבוע הראשון. לא הייתי מסוגלת. ישבתי מול הדפים וכל מה שרציתי זה לזרוק אותם ממני. הכח שנדרש ממני בשביל להתיישב ולכתוב היה גדול מידי והחלטתי שאני משחררת לרגע שאוכל, שהלב יהיה שם וגם המח והכח.
שלחתי שבוע אחרי.
זה עדיין מתוק בשפתיים ומנחם בלב באותה המידה.
מבטיחה.
תזכרו, הכרת תודה היא מעשה אנושי בסיסי והיא חלק מגלגל מדהים של טוב שעובר מאחד לשני.
גלגל שמצליח להדביק אחרים בטוב הזה.
וכמה כח זה נותן!

והנה סיפור על הכרת הטוב, טרי ממש:
בשבוע שעבר התקשרתי לאחד מאנשי הצוות שמלווים את הבן שלי. שנה שעברה היה לבן שלי וגם לצוות שלו שנה לא פשוטה. הם היו צריכים להיות מכילים וסבלניים יותר, וטובי היה צריך להתגבר על לא מעט קשיים של הסתגלות למסגרת תובענית של לימוד תורה מהבוקר עד הערב, מסגרת של ילדים גדולים יותר, שנדרש מהם… יותר.
השנה הוא התחיל ברגל ימין, ב"ה. משהו בו מאד בגר והוא נכנס לשנה ב' במתיבתא בחשק ובמוטיבציה. וה' הטוב שלח שליחים מופלאים שקסמו לו מיד על היום הראשון וב"ה מאה פעמים, הוא אוהב את המקום, את הצוות ואת החברים.
אז התקשרתי, רק להגיד… תודה, ולשתף שטובי מאושר. כי לא חכמה להתקשר רק כשקשה.
איש החינוך שהיה על הקו התרגש ולא מצא את המילים. שמעתי את קולו נחנק, מנסה להתגבר על ההתרגשות. כמובן שהוא העביר את האחריות אלי: "זה בזכות התפילות שלכם", כך הוא אמר. ואני העברתי את הזכות אליו: "זה בזכות ההשקעה העצומה שלכם".
העיקר שיש 'אשמים' לדברים טובים. ב"ה.
זמן קצר אחרי זה אני מקבלת טלפון מאחת העוקבות שלי, שרצתה לשאול משהו. היא פתחה את השיחה במחמאות וכמה התוכן שלי מרתק וכו', ואז היא אמרה, פחות או יותר את הדברים הבאים: "לפני שאני אומרת לך למה התקשרתי, את יודעת מאיפה אני חוזרת עכשיו? מללוות את ההורים שלי. מאז שקראתי את מה שכתבת על אבא שלך ועל כיבוד ההורים שלכם, קיבלתי על עצמי לא לחכות שהוריי התבגרו ורק אז להתגייס עבורם, אלא כבר עכשיו, ואני משדלת הרבה יותר בשבילם, בזכות הפוסטים על אבא שלך".
כמה התרגשתי! אין לתאר!
הודיתי לה על שהיא משתפת אותי בזכות הזו, שבוודאי תעמוד לה, וביקשתי רשות שתיהיה המצווה גם לעילוי נשמתו של אבא שלי, שאני לא מפסיקה להתגעגע אליו, משה יהודא בן טוביה.
זה גלגל של טוב.
וכמה פשוט לעשות למישהו טוב.
הכי פשוט בעולם!

בואו נהיה טובים קצת יותר.
קצת.
שיאפשר לכולנו, טוב
יותר.

מצרפת תמונות. עמלתי להפחית את האיכות כדי שיצליחו להישלח עם הפוסט הזה.
לכל קובץ קראתי בשם שמסביר את התוכן.
איתך, בעשיית טוב למען עולם טוב יותר

https://switchplus.co.il/wp-contect/uploads/לאחת-החדשות-בצוות.jpg