לא צרחתי ככה מעולם

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בשבוע שעבר והחלטתי בסוף שלא, וכתבתי ושלחתי פוסט אחר.

אלא שלמעלה משעתיים שאני יושבת ומנסה לכתוב ולא מצליחה.

כי מה שאני באמת רוצה לכתוב, אני לא יכולה, מכל מיני סיבות, ולכתוב על דא והא – לא נכון לי כשאני מרגישה כל כך הרבה דברים לא פשוטים.

אז אחרי עוד קצת מחשבה, אני בוחרת לשלוח את הפוסט הזה, עם עדכונים ושינויים רלוונטיים.

למעשה, אני לא אדם צורח.

כן, יש אנשים שצורחים. אני לא.

אני אמנם מדברת בקול, ואוהבת בקול, וכועסת בקול.

או שאני שותקת.

אבל אני לא צורחת.

אחרי פסח הייתה לי תקופה בה הצלחתי להיות האדם שאני רוצה להיות בכל המובנים, ולמרות שיש כל הזמן סערות בחיי, הן היו בשליטה ואני כבר מכירה ומתנהלת איתן היטב, והצלחתי להתקדם בדברים מהותיים, לכבות שריפות ותיקות, ולעשות דברים שלא הצלחתי להגיע אליהם הרבה זמן.

ואז, שוב, הכל התהפך עלי.

האמת, שאני במצב כזה שאני אפילו לא זוכרת הכל. היו המון דברים ברמות גודל וכובד שונים, וכשאני מנסה להיזכר מה טלטל אז, אני לא מצליחה, פשוט, כי מאז קרו עוד המון דברים.

הנה טעימה קטנה:

ביום ראשון לפני שבועיים, היה אמור להתקיים דיון בבית הדין שאני מחכה לו כבר למעלה מחצי שנה, (אפילו כתבתי על זה במשפט בפוסט השבועי בזמנו ותודה לכל מי שהתפללה בשבילי) וזה אחרי שבית הדין הגדול פסל את ההחלטות של בית הדין האזורי בנושאים קריטיים, כלומר, צריך להתחיל הכל מהתחלה ומדובר בעניינים מהותיים, כמו חובות שיורדים לי מהחשבון כל חודש וזה מעיק מאד, וכספים אחרים, חלקם מזונות, שאני לא מקבלת כבר 4 שנים.

אחרי כמה ימים ללא שינה, כי נערכתי לדיון, הגעתי עם העו"ד שלי לבית הדין בשעה היעודה ואז התברר שמחשבי בית הדין קרסו. חיכינו שעתיים ודבר לא התקדם, ובית הדין אמר לכל מי שחיכה לדיון שיש בו צורך במחשבים (יש נושאים שלא צריך, כמו גיטין, אם הבנתי נכון) ללכת הביתה.

למחרת בית הדין קבע מועד חדש.

מתי?

בנובמבר. חשוון.

כן, כן. קראת נכון. עוד 4 חודשים.

ובינתיים אני צריכה להתמודד עם השלכות לא פשוטות של דברים שהיו צריכים להיות מאחוריי כבר לפני כמה שנים… שלא לדבר על זה שנכנסנו לחופש הגדול, ומיד אחרי זה החגים, וזו תקופה עם הוצאות גדולות ופחות הכנסות…

עוד משהו?

שבוע קודם, נמחקו לי עשרות קבצים מהמחשב שלא ניתן לשחזר. למה? ככה. כי ה' רצה.

פתחתי את המחשב, כרגיל, וגיליתי שכל האופיס נעלם יחד עם עשרות קבצים שלא שמרתי. אה, למה עשיתי דבר כזה טיפשי? כי אדם שכותבת כמויות כמוני וכל שניה יש לו הגיג חדש לא מצליח לשמור כל היום את כל ההגיגים, וחומרים חשובים שלי שעמלתי עליהם לא מעט – התנדפו כלא היו.

עוד אחד קטן?

בשבוע שעבר, כמעט סגרתי על חופשה בחו"ל עם חברה טובה. הצלחתי למצוא סידור לילדים, והתחלתי בירורים רציניים, יום למחרת – הנסיעה המשותפת בוטלה. יכולתי להתעקש ולהצליח להשאיר את החופשה הזו אבל באמת באמת שלא הזיז לי, ואמרתי לחברה שלי שאני ממש בסדר עם זה שהיא מבטלת.

ולא שיקרתי.

כי יש שלב שאי אפשר לכאוב יותר, או נראה שאי אפשר לכאוב יותר, ודברים כאילו עוברים לידך.

ואז, ביום חמישי לפני שבוע וקצת, קיבלתי הודעה מאבא של הילדים שלי, שהפכה את קערת השיגרה של ילדיי ושלי בשניה אחת. הוא עבר דירה לעיר אחרת מבלי להודיע לי או לבית הדין והחליט על דעת עצמו על שינוי בהסדרי הראיה.

לא ארחיב בעניין הזה, כי זה לא העניין כאן, רק אגיד שלהפר שיגרה לילדים, ושניה לפני החופש הגדול, זה לא פשוט, מה גם שקבעתי את העבודה ואת שאר ענייני חיי בהתאם, והדבר עורר בי זעם רב.

יום למחרת, בשישי שעבר, אחרי שהילדים יצאו לאבא שלהם, נכנסתי להתקלח לקראת שבת. הרגשתי את הזעם מבעבע בי, ואחרי כמה שבועות של יותר מידי דברים שנוחתים עלי בפתאומיות מבלי שאוכל לעשות דבר כדי למנוע אותם, הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ.

ניסיתי לדבר עם ה'. אני נסה לדבר איתו כל יום ולא ובזמן האחרון לא מצליחה. מרגישה מחסום גדול, כאילו למילים שלי כרגע אין מקום.

באמבטיה זה עובד לי הכי טוב, כשהמים זורמים. אז ניסיתי בכל זאת. ולא הצלחתי.

ואז, ברגע אחד, החלטתי לנסות משהו ששמעתי מחברה אחרת שעשתה בעבר, ושאני לא יכולה לעשות ביום רגיל כשהילדים בבית – הדלקתי מוזיקה הכי בקול שאפשר ופשוט צרחתי צרחה אחת ארוכה מאד, עד שנגמר לי האוויר.

הייתי רגע בהלם מעצמי.

אני לא אדם שצורח.

זה לא מתאים לי בכלל.

ויחד עם זה, הייתי צריכה לעשות משהו כדי להצליח לפנות את הגו'רה שהצטברה בתוכי.

זה היה משחרר.

אבל לא מספיק.

החלטתי לנסות שוב.

לקחתי אוויר אבל לא יצא לי שום קול.

זה לא טבעי לי, לצרוח. בטח לא ככה, בטח לא עם עצמי.

התאמצתי בכל זאת והצלחתי לצרוח שוב.

ואחרי זה הרגשתי מותשת עד כלות.

התיישבתי על שפת האמבטיה ונתתי לעצמי להרגיש את הדם זורם לאט, ואת דפיקות הלב.

ולהרגיש את המקום שהתפנה לי בתוך הגוף.

מאז, אגב, עבר שבוע נוסף.

הילדים כועסים על שינוי בהסדרי הראיה ולא מבינים מה קורה.

הם כן מבינים שיש אבא ואמא, אבא קיבל איזושהי החלטה וטוען שיש לו אישור מבית הדין על כך, אמא טוענת שאין אישור, עובדה שהיא לא קיבלה אחד כזה.

והם לא יודעים מי משקר ומי דובר אמת.

ובמקרה הזה יש אחד שמשקר ואחד שדובר אמת. אין אמצע. וברור שברגע שהילדים ידעו מי זה מי – זה יהיה רע בכל מקרה, כי ילד צריך ביטחון מצד שני ההורים שלו וכאן האמון שלהם ייפגע.

ובעיקר, הם לא מבינים למה השיגרה שלהם הופרה בלי לתווך להם אותה, בלי למצוא פתרונות מתאימים למציאות החדשה.

ויש לזה השלכות מידיות עליהם ועלי.

והמעט שקט שהיה – גם הוא הופר.

למה אני כותבת את כל זה?

לא כדי לספק את הסקרנות שלך.

לא כדי לקבל מיילים של מילים חמות (תודה מראש).

אחרי 11 שנים שאני כותבת מידי שבוע, ואחרי אלפי תגובות שאני מקבלת במצטבר, אני כבר יודעת שהפוסט הזה יכול לעשות אחד מהדברים הבאים, לכל אחת משהו אחר:

• יתן כח למי שמתמודדת עם קשיים וחושבת שאין קשה מזה, ותקבל פרופורציות
• או תקבל חיבוק קטן בבחינת 'אני לא היחידה שמתמודדת'
• למי שלא מתמודדת ולא זוכרת להודות על הטוב שיש לה ופתאום תעצור רגע ותיזכר שזה לא מובן מאליו ותגיד 'תודה'
• למי שעסוקה רק בעצמה ולא מצליחה לראות רגע כאב של מישהי שנמצאת בסביבה שלה
• תזכורת לא לקנא באף אחת ולזכור שהדשא של השני רק נראה יפה. את לא יודעת אם הוא באמת כזה ולא בטוח שזה סימן למשהו ששווה לקנא בו
• לזכור שהתמודדויות לא פוסחות על אף אחת, כולל אף אחת. לא אנשים חזקים, לא חלשים, לא מצליחים ולא נחשלים. כולנו באנו לעבוד כאן בעולם הזה 

אין לי הרבה מילים של חיזוק השבוע.

נלחמת להחזיק את הראש מעל המים, לשמור על שיגרה במקסימום, לקחת אוויר והרבה, כי לא רק שמדובר בחיים שצריכים להמשיך, אלא מדובר בימי החופש הגדול, ועוד רגע גם לא יהיו קייטנות, והמעט שעוד הילדים הלכו לאבא שלהם, המעט שבמעט, (המשמורת שלי מלכתחילה) גם זה לא נמצא כרגע, ככה שאני צריכה הרבה מאד כח לחופש הזה, כמו כל אמא, ועוד הרבה יותר מזה.

משתדלת לזכור שהכל עובר.

הכל.

הטוב והרע.

הכל זמני.

איתך, גם בימים שכאלה