להאיר את חג האור

מחר אי"ה מתחיל חג החנוכה, החג הכי שמח והכי עצוב, באותה נשימה.

שמח למי ששמח לו. עצוב למי שעצוב לו.

האור, הנרות, הרגעים שאמורים להיות הכי משפחתיים, יכולים להיות מלאי אור וחום ויכולים להיות כואבים עד מעמקי הלב, מעמקים שאפילו לא ידעת שקיימים.

אני מכירה את שני הצדדים של החג הזה.

זוכרת את השנים בהם הייתי גרושה בפעם הראשונה, כשהדלקתי לבד נרות חנוכה בביתי בקרית מנחם בירושלים, שהייתה בזמנו שכונת פשע מפחידה ממש, ובכיתי את חיי מול הנרות, מתפללת לראות קצת אור.

זוכרת את השנה הראשונה, קצת אחרי נישואיי השניים, לא מאמינה שאני נשואה לאדם שעל פניו היה נראה כמו מישהו שעונה על כל מה שחשבתי שחשוב, מול חנוכיה מפוארת, והתאפקתי לא לנזול שוב, הפעם מהתרגשות והודיה שזכיתי להינשא שוב, שזכיתי להזדמנות לבנות שוב משפחה כמו שתמיד חלמתי.

עוד לא ידעתי מה מחכה לי.

התמונות של זכרונות אלו עומדות מול עיניי כאילו הן קרו אתמול.

היום אני גרושה בשנית, מול חנוכייתו של אבא שלי, שזכיתי לקבל ממנו במתנה קצת אחרי הגירושים, כשהחנוכייה שהורי קנו לבעלי לשעבר נלקחה אליו.

נערכת לחג.

מדביקה את היצירות שהקטנה הביאה מבית הספר על הקיר בפינת החנוכייה הקבועה שלנו.

מכינה כמה מתכוני סופגניות שאולי אנסה השנה (מעולם לא ניסיתי, אולי הפעם).

מערימה ערימות של הפתעות וממתקים מיוחדים לימים אלו.

ויודעת שאין לי מושג מה צופן החג השנה, כשהבן יחגוג חלק מהימים בישיבה ונדליק, רק אנחנו, הבנות, לבד, או בימים שיש לו חופש מהישיבה ויהיה בבית גבר בן 15 שידליק במקומי.

לא יודעת מה ארגיש, איך ארגיש.

רק מקווה שהלב ייפתח לבקש על מה שאפשר, ואולי, אולי גם אזכה לניסים.

השנה, לפני תחילת החג, אני רוצה לשתף בפוסט שכתבתי בשנה שעברה, כדי שאולי הוא יצליח לשמח מישהי, מישהו, כבר השנה:

לפני שנתיים, השנה הראשונה בה הדלקתי את החנוכייה ועמדתי מולה לבד עם ארבעת ילדיי, מעכלת שזו הולכת להיות השיגרה שלנו בשנים הקרובות, וזה היה לא פשוט בכלל, התקשר אלי אחיין שלי, אחד מתוך עשרות בלע"נ, מנדי שוורץ, נשוי ואב לילדים שגר מחוצלעיר ולא מחפש עוד פרוייקטים בחייו העמוסים, ושאל מתי הוא יכול לבוא אלינו להדלקה.

ככה, פשוט.

באחד מימי החנוכה הוא הגיע עם משפחתו ולרגע אחד היה גבר אמיתי שמדליק נרות בבית שלנו.

הוא ואשתו כל כך חיממו לנו את הלב. יש לי ממש דמעות בעיניים עכשיו כשאני נזכרת בזה.

חשבתי שזה היה רק בשנה הראשונה לגירושי, משהו חד פעמי.

אז זהו, שלא.

בשנה שעברה, עוד לא התחלנו את חנוכה וראיתי אותו על הצג של הטלפון שלי. הוא לא מתקשר סתם, כי אין לו ואין לי זמן.

וידעתי.

הוא שוב מזמין את עצמו ואת משפחתו להדלקה אצלינו.

עניתי ולא טעיתי.

"דודה, מתי נח לך שנבוא?"

לא האם, אלא מתי.

אשרי אחותי, הניה, שגידלה ילד כזה.

ואשריו, על החסד הקטן והמשמעותי הזה.

ובאחד מימי החנוכה, בערב גשום במיוחד, הוא ארז את משפחתו והם עלו אלינו לירושלים כדי להאיר לנו את הלב, ובמשך שעות הוא ישב עם ילדיי וילדיו סביב השולחן בסלון ושיחק, הקשיב, צחק וקשקש עם הילדים ונתן לנו כמה שעות של 'משפחה'.

אז את, אם יש לך מישהי/ו במשפחה שאת חושבת שישמח אותה/אותו/אותם שתבואו אליה להדלקה או תקראו לה להדלקה אצלכם, בבקשה, תעשי את זה.

פשוט תתקשרי ותשאלי "מתי אפשר".

גרושות/אלמנות/רווקות/יתומות/בודדות… (וכן, גם גרושים/אלמנים וכו'. הם גם בני אדם).

משהו קטן, ישר ללב.

קצת נורמליות בחיים לא נורמליים.

תאירי לאחרים. בוודאי הקב"ה יאיר לך.

מעבר לכך, מקווה שיש לך מספיק אור בחייך, ואם לא, מאחלת שתזכי לראות ממנו בקרוב ממש.

איתך, גם בחושך וגם באור