הפוסט הכי מרגש שלי אי פעם

את הפוסט הזה אני כותבת בהתרגשות גדולה ובהכרת תודה להקב"ה, קודם כל, על כל המסע הזה שהוא עושה איתי ביחד. לא תמיד קל לנו, הביחד הזה, אבל הוא אף פעם לא נוטש.

אם הייתה מישהי שכמעט נטשה לפעמים, זו הייתי אני.

ותודה לי.

על שלא ויתרתי לרגע.

אולי זה לא מדויק.

היו רגעים שכבר ויתרתי ונכנסתי לבור שחור ועמוק.

אבל גם שם, לא ויתרתי להחזיק את עצמי עם האף בחוץ, רק עם האף, כדי שכשאצליח לאזור כוחות – יהיה את מי להוציא מהבור הזה.

אותי.

 

לראשונה מזה 43.5 שנות חיי, אני כותבת את צמד המילים הבא ביחד.

אני מעידה על עצמי שעד כה לא היה יום בחיי שיכולתי לכתוב את זה.

לא רק לא לכתוב את זה, אלא אפילו לחשוב על זה.

זה לא היה בשום אופציה שהיא.

לא משהו שאני מכירה.

לא משהו שאני יודעת לדמיין.

דמיינתי דברים גדולים מאד, וגם השגתי רבים מהם.

ובכלל, חיי מלאים בהצלחות פנומינליות ומרגשות ורגעי אושר מיוחדים.

אבל אף פעם לא הרגשתי את הדבר הפשוט הזה שנקרא "אני בטוב".

ככה. פשוט.

אז מה שאני חווה בתקופה האחרונה. וזה צמד המילים שלא ידעתי שאפשר להגיד:

אני בטוב.

לא שהכל טוב.

לא שהכל רגוע.

לא שאין התמודדויות.

אבל אני בטוב.

ממש.

נושמת לתוכי את השקט שבבית, את השקט שבלב, את השקט שבגוף.

מצליחה לשבת על הספה שלי ופשוט לנשום לתוכי את הבית, את היציבות, את הקירות שאני אוהבת, את הפרחים שתמיד מולי, את זה שיש לי עוגנים חשובים בחיים שהצלחתי לקבע, את העובדה שיש וודאות כמעט מלאה ברוב תחומי החיים שלי.

אחרי 43.5 שנים אני סוף סוף ישנה בשקט.

נכנסת לחדר שינה שהוא מרחב נקי, מלא באנרגיות טובות.

נושמת את המצעים שאני אוהבת, מודה עליהם.

מודה על הזכות להיכנס לחדר שמיועד לזוג, אבל לפעמים פרד עדיף על זוג, וד"ל.

הבית שלי, שהיה מרחב לא מוגן תמיד, הלך והתנקה.

זה לקח כמעט 5 שנים מאז ההחלטה להתגרש, וזה המון, אבל בסוף זה קרה.

 

בשבת היינו רק אני ו – 2 הבנות: מלי בת 11 ודסי בת 8.

הגדול בישיבה.

לאה בפנימייה.

הייתה שבת קסומה.

והכי מרגש, שמלי אמרה לי באמצע השבוע: "אמא, אני כבר מחכה לשבתות שלנו לבד. הן השבתות הכי טובות שיש".

והיא לא יודעת כמה רעדתי מהיום הזה שנשב רק אנחנו.

שמישהו יגיד לי שזה לא משהו שצריך להודות עליו מליון פעמים לפחות!

 

החיים שלי עדיין מורכבים.

עדיין בבלגן מול הגרוש בבתי הדין ועוד לא נקבעו מזונות למעלה מ – 4 שנים(!).

אני רחוקה מאד מאד מאד מאיזשהו ביטחון כלכלי (אבל כבר פועלת בשביל זה. היום כבר יש לי כלים ודרך והכי חשוב – תקווה).

מתמודדת עם אובאיטיס בעין (ב"ה יש שיפור!).

מגדלת לבד 4 ילדים, ללא גב משום סוג שהוא, שלא לדבר על מקלות כאלו ואחרות בגלגלים.

מקדישה כל מה שאני יכולה כדי לתת לילדיי את מקסימום הכלים להתמודד עם אתגרי הבית שלנו במסגרת הגירושים, וזה לא פשוט.

ועוד.

 

אבל אני בטוב.

לא חזרתי להיות מי שהייתי בהרבה מאד מובנים.

אני מישהי שונה.

אותם עוצמות וכוחות, אבל כבר לא בפול גז.

הורדתי הילוך בהרבה תחומים בחיי.

לא מוכנה לעבוד כמו פעם. לא נחנקת מעבודה, גם אם זה משפיע על המצב הכלכלי.

מנהלת את חיי ולא מנוהלת.

מוצאת את עצמי לפעמים שורפת קצת זמן בכיף, משהו שהיה בלתי נסלח לכל אורך שנות חיי.

מגלה בתוכי חלקים חדשים.

נמצאת בתוך טיפול עמוק וארוך, מתמידה בו כל שבוע ומביאה את עצמי במאה אחוז.

מתאמנת פעמיים בשבוע עם מאמנת כושר פרטית, בכל מחיר. זו ההוצאה הכי יקרה שלי, מלבד השכירות, אבל הכי משתלמת, כי הרווחתי את הבריאות שלי בחזרה, ו – 40 ק"ג ירידה.

קונה כל הזמן דברים חדשים כי הבגדים נושרים ממני, וזה בהחלט כיף.

בשבתות קוראת ספרים חכמים, מלמדים, רק של התפתחות אישית וצמיחה.

ונושמת.

 

לנשום זה דבר חדש בחיי.

לא ידעתי לנשום.

לא זכרתי לנשום.

לא הרגשתי נושמת.

היום אני יכולה לשבת על הספה בסלון. לפתוח את הריקליינר. להניח יד אחת על החזה ויד שניה על הבטן, לעצום עיניים ו… לנשום.

נשימה מכוונת. נשימה שמפנה מתח מהגוף.

איפה אני ואיפה נשימות.

אומרת לכם שהמשיח כבר כאן.

 

יש אתגרים בחיים שלי.

יש לכולנו.

מהרגע שחוה אכלה מעץ הדעת נגזר על כולנו להתמודד.

תשכחו מפירות שגדלים מעצמם.

תשכחו מנחת מוחלט מהילדים.

תשכחו מרוגע ושלווה.

גן העדן נסגר בפנינו בעולם הזה.

אבל אנחנו לא חייבים להרגיש גיהינום.

אפשר לנשום.

אפשר לחיות בטוב גם אם המציאות לא פשוטה.

 

אם מישהו היה אומר לי שאי פעם אגיע לרגע הזה – הייתי כנראה צוחקת מאד. או בוכה מאד. אחד מהשניים.

על זה שלעולם לא אזכה.

שזו הבדיחה הכי עצובה שיש.

 

אבל הנה אני, קבל עם ועולם, שעוקב אחרי מזה 11 שנים בפוסטים מידי מוצ"ש, כותבת בהתרגשות, בהודיה ובהבטחה עצמית להמשיך ולהיות הכי טובה שאני יכולה במה שאני עושה, להמשיך להשתדל, להמשיך את המסע שלי בטוב:

אני בטוב.

 

כותבת לעוקבות המסורות שלי, שמלוות אותי כבר שנים בהתמודדויות בלתי אפשריות, במשברים אינסופיים, בנפילות עמוקות, בקשיים רבים.

מגיע לכן לדעת גם כשטוב.

 

ואת זה אני כותבת אחרי שנה של כשלונות צורבים אחד אחרי השני בכמה עניינים.

כשלונות קשים ועמוקים, ששילמתי עליהם מחירים איומים: בכיס, בלב, בגוף.

אני כותבת את זה אחרי הפסד של מאות אלפי שקלים שנפסקו לחובתי בבית הדין. חובות שאלוקים עדי שלא אני עשיתי. וגם הבנק עדי. וגם כרטיסי האשראי וגם אלף ואחד הוכחות אחרות. אלו דברים שאפשר להוכיח. והוכחתי. רק שאין מי שרוצה לראות.

אני כותבת אחרי סיפור מורכב מאד עם אחד הילדים שלי, שאני בעיצומו.

אחרי 2 פרוייקטים ענקיים שעמלתי עליהם קשות וירדו לפח.

וכשאני עדיין בתוך סיפור בריאותי שאין לי מושג לאן הוא הולך.

 

אני בטוב.

אני קמה בשמחה כל בוקר.

מגדלת את ילדיי בנחת, ברוגע, עם המון זמן איכות משותף.

קוטפת את פירות עמלי והמחירים ששילמתי כדי לחנכם בדרך שאני במאמינה בה כבר עכשיו.

רואה את השינויים שהם עושים ולא מפסיקה להודות על זה.

עובדת בעבודה שתפורה עלי. שאני מממשת בה כל כך הרבה כוחות שהקב"ה נתן לי, וכוחות שרכשתי בדם, יזע ודמעות.

חוזרת מהקליניקה עם טון סיפוק ושמחה, וגם יודעת שאני מפרנסת את ילדיי.

מקבלת פידבקים מחממי לב בכל יום על דברים שאנשים לקחו ממני אל חייהם.

הולכת לישון כל הלילה בהכרת תודה עמוקה להקב"ה וסוגרת את העיניים רק אחרי "מזמור לתודה".

אני מוקפת אנשים אוהבים ואהובים.

מרגישה ביטחון בעולם, בעצמי, באחרים.

יש בתוכי הערכה רבה למי שאני, יכולת עידוד עצמי, חמלה עצמית, אהבה עצמית.

אין בי אשמה כמעט בכלל על כלום. לא כי אני מושלמת, אלא כי אני בתוך דרך שמבינה שאשמה לא מקדמת, לעומת חמלה ותובנות קדימה.

אין בי כמעט בכלל ביקורת על מי ומה שאני, למרות שאני לא מושלמת. אין לי גם ציפייה להיות כזו.

יש בי עדיין כאב רב על דברים שהיו, ואני עדיין פצועה בהרבה חלקים בתוכי, אלא שאלו פציעות שרק זמן ואמונה בהקב"ה שהכל לטובה יכולים לרפא.

אני חיה איתם בשלום.

לפעמים כואבת אותם. לפעמים מחבקת אותם. לפעמים מתעלמת מהם. לפעמים מנהלת איתם שיחות.

מה שנכון לי.

אני בהקשבה לעצמי כי אחרי 43.5 שנים יש אותי.

יש לי דמעות כשאני כותבת את המילים האלו.

 

אני לא יודעת מה יהיה עוד 5 דקות, או בעוד חצי שנה.

ואצלי דברים יכולים להתהפך בתוך יום.

אני רק מתפללת שיתהפך לטובה, כי ה' יכול הכל.

וכשהוא רוצה, הישועה קורית מידי.

גם בקליניקה, מעולם לא הבטחתי הבטחות על חיי רוגע, שלווה ודבש.

לא מאמינה בחיים כאלו.

כן מאמינה בטוב.

כן מאמינה ביכולת להתמודד יותר ברוגע, באיזון, בוויסות, בקלות.

מאמינה גדולה שתמיד אפשר טוב יותר, כל אחד מאיפה שהוא מתחיל.

 

זהו.

מניחה כאן בתודה לכן, העוקבות המסורות, שמתפללות, מלוות, מבקשות בשבילי טוב.

גם לכן יש חלק במסע המרגש הזה.

 

תודה לה' על כל הטוב שיש בחיי, ויש, המון.

ובתפילה להמשיך ולזכות בטוב.

 

איתך, סוף סוף גם בטוב