ראש השנה מאחורינו וכל מה שאנחנו עוד לא יודעים שמחכה לנו, עוד לפנינו.
וכי מישהו מאיתנו דמיין בשנה שעברה בערב ר"ה מה יקרה לנו ברמה הלאומית בשנה האחרונה, שלא לומר, זו שלפניה, שניה לפני ה 7/10?
למרות שהגעתי לחג במצב רוח שפוף מאד, הצלחתי להיערך אליו בזמן אולם קל היה להבחין שאני לא מרוכזת כתמיד.
"מלי, שימי את הבגד במקרר". במקום במכונת הכביסה.
"דסי, תכניסי מיץ ענבים למכונה". במקום למקרר.
מצאתי את עצמי יוצאת לקניות שוב ושוב, שוכחת דברים קטנים: ראש שום שחסר להשלמת המרק, קישוא שאי אפשר להכין בלעדיו את הקוגל תפו"א עם המתכון המדויק.
ככה זה כשהראש מלא בכל כך הרבה מתח.
ובכל זאת, זכיתי להכניס חג עם כל מה שאנחנו צריכים וגם מה שלא (לא צריך פרחים, ולא עוגת גבינה, וגם לא מלא סלטים. אלו מותרות. בונוסים של ממש).
הודיתי לה' על האפשרות לארח, על זה שכולנו בריאים, שהילדים ואני ביחד, שיש לנו אורחים שאנחנו אוהבים, שהכל מוכן וערוך בזמן, שלא חסר דבר.
לא מובן מאליו.
בבוקר החג הראשון יצאתי עם הבנות לבית הכנסת. טובי, בני הבחור, יצא מוקדם בבוקר לבית המדרש של החסידות.
נכנסנו פנימה.
בחוץ המתינו עשרות נשים על טפיהן, ילד אחד על הידיים, שני בעגלה ועוד אחד בבטן.
אין לי מושג איך הן עושות את זה.
בעצם יש לי. אני בעצמי הייתי במקום הזה עד לפני כמה שנים, ואלו היו שנים לא קלות בכלל.
אמרתי להן, בלב, שאני מעריכה אותן, שאני יודעת כמה זה לא פשוט ושאני מקווה בשבילן שהילדים יתנו להן לשמוע תקיעות בנחת.
ב"ה שהשנה אני יכולה להיכנס לתוך בית הכנסת כי דסי שלי כבר בת 7 וקצת, גדולה מספיק בשביל לשמור על שקט למרות הפרעת הקשב שלה, אני מקווה.
לאה ומלי ודסי נכנסו איתי.
מצאנו מקום לשבת והמתנו בדממה.
לידנו ישבו אישה לא צעירה ונערה שנראית על איזשהו רצף של חינוך מיוחד. מידי פעם היא צעקה משהו ואמא שלה מיד הרגיעה אותה.
תקיעות.
הלב לא נפתח.
בכלל, הלב שלי ואני היינו במין מערכת יחסים משונה השנה.
אמרתי לעצמי שאני עושה השתדלות, באה להתפלל, רוצה להתרגש, להתחבר. מה יקרה? זה כבר לא בשליטתי.
הנערה הייתה חסרת סבלנות והתעצבנה על אחת הבנות שלי, באמת שאין לי מושג למה. זה לא עזר שחייכתי אליה. הבנתי שאין לי הרבה מה לעשות אלא רק לשמור על הבנות שלא יעשו משהו מכוון כלפיה, שלא יסתכלו או יגידו משהו.
בסיום התקיעות האמא מלמלה התנצלות ונערכה לעזיבת בית הכנסת. אמרתי לה שהכל בסדר וחייכתי.
"ילדים לא בוחרים" היא אמרה בעייפות. רציתי לחבק אותה אבל לא העזתי.
"אני יודעת על מה את מדברת. גם אני לא בחרתי", אמרתי, וכיוונתי בליבי על ילדה אחת שלי, שנראית פחות מיוחדת אבל מיוחדת לא פחות במובנים אחרים.
היא נתנה יד לבת שלה והן עזבו.
ביקשתי מלאה להישאר לתחילת מוסף. לא התחשק לה אבל אני לא ויתרתי.
אני זוכרת את אמא שלי מכריחה אותי לשבת איתה בבית הכנסת שעות רבות כבר מגיל קטן. כמה שנאתי את זה!!! וכמה ספרתי את העמודים רק כדי להחזיק את עצמי עד סוף התפילה!
יחד עם זה, כל מה שאני יודעת היום על תפילה בבית הכנסת, זה בזכותה.
ילדה בת עוד-מעט-13 יכולה וצריכה להתפלל קצת גם אם כרגע היא לא אוהבת ולא מתחברת ולא מבינה למה זה חשוב.
"עד 'ונתנה תוקף', ואחרי זה את משוחררת" אמרתי לה. היא עשתה פרצוף של מתבגרת ונשארה.
גם בראש השנה וגם ביום כיפור אני מחכה ל"ונתנה תוקף". זו התפילה שלי. שם אני מרגישה את עוצמת החג. שם נפתחים בתוכי שערים ולא משנה באיזה מצב רוחני, רגשי, נפשי, פיזי, מצב-רוחי, הגעתי אל החג.
מלי ודסי נעלמו עם חברות ועם הממתקים שהכינותי מראש.
בתפילת שמונה עשרה של מוסף, כשאני על עקבים, הרגשתי את השינוי במשקל. פתאום אני יכולה לעמוד תפילה ארוכה מאד, על עקבים, ברגליים צמודות, והכל בסדר.
וואו! בכל זאת 34 ק"ג פחות…
בתפילת "ונתנה תוקף" ראיתי מול העיניים שלי את החטופים בתמונות שהגיעו מעזה.
כל מילה הייתה איתם. "מי ברעב, מי בצמא… מי יישקט, מי ישלו". התמונות שלהם עברו לי מול העיניים, וכל מילה קיבלה משמעות באמת. אלו לא מילים שמישהו חיבר לפני אלפי שנים. אלו מילים של כאן ועכשיו!
הלב שלי נפתח כמו שהרבה זמן לא. הלוואי שלא רק הלב שלי, אלא גם של עוד אלפים מעם ישראל. רק ביחד נביא את הגאולה אלינו.
אמרתי ללאה שהיא יכולה להחליט אם להישאר או ללכת והיא בחרה ללכת.
נשארתי בלי הבנות, לבד, ואחרי 14 שנים בהן לא זכיתי להתפלל תפילה אחת שלמה בראש השנה, כי שמרתי על התינוקות והילדים הקטנים שלי,זכיתי לשבת בשקט ולהתפלל את כל תפילת מוסף, כשדסי מידי פעם באה לבקר, לבקש שאפתח לה ממתק כזה או אחר ולדווח לי על עוד חברה שהצטרפה למשחקים.
לא יכולתי לדמיין לעצמי כמה זה ישמח אותי, פשוט להתפלל בבית הכנסת.
יש דברים שרק הגיל והזמן ומסע החיים יכולים לגרום לך להבין, להתחבר ולהרגיש.
מסתבר שהגעתי לגיל, לזמן, ושלב במסע.
גיליתי בת דודה שבאה עם ילדיה להתפלל. ניגשתי לנשק אותה, כמקובל במשפחתנו (אצל חלק מאיתנו, למרות פולניותינו), והיא גילתה לי שלא מתנשקים בבית הכנסת, שם מנשקים רק ספר תורה. מסתבר שבגילי עדיין יש לי עוד הרבה מה ללמוד. בכל זאת, כשמלי שלי ישבה לידי כל תפילת מוסף, אפילו שהיו רגעים שהיה לה קשה, והיא שאלה שאלות חכמות נישקתי אותה על המצח. מקווה שזה בסדר.]
לפניי ישבה אישה בשנות ה – 60 והחזיקה את המחזור. אחת לכמה דקות המחזור שלה נפל לריצפה והיא הייתה מתעוררת בבהלה, מרימה, ומחפשת את המקום בו החזן נמצא.
היה ברור שהיא גמורה מעייפות.
דיברתי אליה בלי מילים. הלוואי והיא שמעה.
"אשרייך שבמקום ללכת לישון, את כאן, נאבקת להחזיק עיניים פתוחות כדי לא להפסיד מילה".
כשהגעתי הביתה והחלפנו חוויות בשולחן החג על התפילה, האווירה, התקיעות ושאר ענייני דיומא המקובלים, סיפרתי על האישה הזו, שנלחמה להרוויח עוד "אמן".
למחרת בבית הכנסת הבנות שמו לב אליה ואמרו שהיא באמת גיבורה שהיא יושבת ומנסה להתפלל ככל יכולתה.
שמחתי שלימדתי את הבנות שלי זווית נוספת של הסתכלות על בני אדם.
ביום השני מלי ביקשה להתפלל גם. הדרכתי אותה לפני תפילת שמונה עשרה של מוסף וצפיתי בגברת שלי, בת ה 10.5, מתפללת לראשונה תפילת חג בבית הכנסת.
בתפילה הפעם היה לי קשה מאד. אישה אחת התעצלה (פרשנות שלי) לקנח את האף, למרות שהייתה ערימת טישו לידה, וכל הזמן אינפפה באפה, שולחן אחד היה לא ישר וכל הזמן התנדנד וילדה אחת התעסקה עם שקית ממתקים מרשרשת, ועם חטיפים מרשרשים.
זה היה לי בלתי נסבל.
לא כולם סובלים מרעשים כאלו, אבל מי שכן – מאבד את הריכוז במקרה הטוב, ויוצא מדעתו במקרה הפחות טוב. אי אפשר לתאר את זה במילים. הסבר על התופעה בסוף הפוסט.
ניסיתי להילחם בקושי הזה אבל פשוט לא הצלחתי. חלקים שלמים של תפילה הייתי עסוקה בלהפסיק להשתגע מהרעשים האלו שהיו בתדירות מאד לא סטנדרטית, וכמה סוגי רעשים במקביל.
אחרי 'ונתנה תוקף' לאה פרשה ומלי נשארה. בכל פעם היא שקלה ללכת אבל החליטה להישאר 'רק עוד קצת' עד לסיום התפילה.
הייתי גאה בה.
חזרנו הביתה, ארגנתי שולחן והכנתי אותו לקראת הסעודה.
מאוחר יותר הגיעו האורחים.
היה לנו חג קסום.
לא היה חסר דבר.
הכל היה טעים מאד.
כל תא במקפיא שהתפנה שימח אותי. כל מקום שנמצא במקרר היה כמו יהלום שהתגלה מתחת לאדמה.
סוף סוף מרק העוף שלי, שתמיד אני מצליחה לפשל בו (כן! כן! אני יודעת שצריך כישרון מיוחד לזה!), הצליח מאד וחוסל עד תומו, וזה היה אירוע של ממש.
לא היו אזעקות, למרות שהנחתי שיהיו.
היה רגוע ושליו.
כמה מאחייני הבוגרים, בעלי משפחות בעצמם, שהגיעו לירושלים להתפלל בצילו של האדמו"ר, טרחו במיוחד והגיעו עד אלי (חתיכת דרך, בוודאי אחרי שהם על הרגליים משעת בוקר מוקדמות ואחרי שעות של תפילה) רק כדי להגיד "שנה טובה" לדודה הכי צעירה שלהם, שאת חלקם גידלה ממש. הספקתי לשבת עם כמה מהם ולקשקש קצת על החיים.
הטירחה שלהם והעובדה שהם זכרו אותי ריגשה אותי ממש. כל שנה מחדש.
במוצאי החג התברר לי שאחיין שלי, שהתארח אצלינו בחג וגם ישן אצלינו, הביא לבן שלי, שפינה את החדר בשבילו, 100 ₪ בערב החג, ואמר לו, שהוא יודע שהוא נתן את החדר שלו בשמחה, אבל הוא יודע שזה דורש ממנו מאמץ וכדי להביע את ההערכה שלו, הוא נותן לו משהו "קטן" בצורת שטר של 100 ₪.
גם זה ריגש אותי.
כי בתור בת קטנה במשפחה ברוכת ילדים, במשך שנים רבות ויתרתי על חדרי לטובת אחיי ואחיותיי שבאו אלינו לשבתות וחגים עם משפחותיהם ואף פעם לא הוערכתי בשל כך. זה היה מובן מאליו שאני אנדוד ואשן איפה שיש מקום, גם על מזרון לא נח, וגם כשיש אור כי שעון שבת נכבה מאוחר, וזה גרם לי להתעצבן ולכעוס כשידעתי שמגיעים אלינו אורחים (וזה קרה כל שבת וכל חג), ואני מציינת את זה כאן בשביל כל אלו שמתארחים ואחיהם או אחיותיהם מוותרים על החדר למענם, על פרטיות, על נוחות, על זמן וכח. לא, זה לא מובן מאליו!!!
מותר לכם להגיד מילה טובה, להביע הערכה, ואם אתם רוצים שישמחו שאתם באים – אז גם לצ'פר באיזשהו אופן.
ואנקדוטה מתוקה לסיום:
יש לי אחיין מהמם, גרוש בלי, שנמצא אצלי בהרבה חגים וחוגג איתנו את החג יחד עם האורחים הנוספים. הילדים אוהבים אותו אהבת נפש. מידי פעם הוא גם 'קופץ' אלי במשך השנה כשאני צריכה עזרה עם עניינים טכנולוגיים, שבהם הוא שוחה. ככה שהילדים זוכים לפגוש אותו יותר מרוב האחיינים שלי.
גם החג זכינו שהוא חגג איתנו.
באמצע החג אני שומעת את השיחה הבאה, בינו לבין מלי שלי, בת ה 10.5:
מלי: "שוקי, אולי תתחתן עם אמא שלי?"
שוקי: "אני לא יכול"
מלי: "למה אתה לא יכול?"
שוקי: "אני כהן"
מלי: "אז מה?"
שוקי: "לכהן מותר להתחתן רק עם נשים מיוחדות"
מלי: "אבל אמא שלי מיוחדת!"
…
בכל שנה אני רוצה לכתוב פוסט על הרגישות לרעשים, משום שכל שנה זה פוגש אותי בבית הכנסת. מנצלת את ההזדמנות הפעם כדי שאולי זה יסייע לקראת תפילות יום כיפור ושמחת תורה.
יש לזה שם: מיזופוניה Misophonia – רגישות יתר לרעשים.
על פי אתר 'בטיפול': מיזופוניה היא הפרעה נוירולוגית המתאפיינת בתגובות רגשיות שליליות חזקות לצלילים ספציפיים. אנשים עם מיזופוניה חווים כעס, חרדה, דחק או סלידה בתגובה לגירויים קוליים מסוימים, בעיקר אלו הקשורים לפעולות אנושיות יומיומיות.
הצלילים המעוררים תגובות אלו כוללים לעיסת מזון, בליעה, נשימות, הקלדה, כחכוח בגרון, גרירת רהיטים, טפטופים ועוד. עוצמת התגובה יכולה לנוע מרמה מתונה ועד לתגובות קיצוניות של זעם, פאניקה, הימנעות או דחף לברוח מהמקום.
בשנים האחרונות גוברת ההכרה במיזופוניה כהפרעה נפרדת, והמחקר בתחום מתפתח לכיוון הבנת המנגנונים העצביים העומדים בבסיסה ופיתוח גישות טיפוליות יעילות.
מיזופוניה אינה מוכרת לרבים, אבל השכיחות שלה גבוהה יותר ממה שנהוג לחשוב.
ההערכה היא כי 15% מהמבוגרים סובלים ממיזופוניה וכי היא שכיחה יותר אצל נשים בהשוואה לגברים.
כמובן שכמו כל הפרעה יש בה דרגות קושי שונות.
מה שאני רוצה לבקש בהזדמנות זו, שתשימי לב ככל שאת יכולה (ובעיקר – רוצה!) בבית הכנסת מהדברים הבאים:
שקיות נילון:
זו שאת באה איתה, עם התהילים, המחזור, הטישו ומשקפי הקריאה. אם אפשר – דאגי מראש לשקית שאינה מרשרשת.
כנ"ל עם שקיות ממתקים, מיני חטיפים וסוכריות. אפשר להגיד לילדים שאת החטיפים והממתקים פותחים רק מחוץ לבית הכנסת כי הרעש והריח מפריעים להתפלל. אפשר, אולי לפתוח אותם מראש, או להשתדל לבחור את אלו שמרשרשים פחות. את השקית של הפעקלע בוודאי אפשר לבחור כזו שעשויה ניילון לא מרשרש.
שולחן מתנדנד:
שימי ערימת טישו או חתיכת בד או משהו מתחת לרגל הלא ישירה כדי שהרעש של דפיקת הרגל בריצפה לא תפריע לאחרות.
מצוננת? מקוררת?
קודם כל, רפואה שלמה. ואם את יכולה – קנחי את האף בלי לחכות עד לשלב שזה ממש חובה, כדי לחסוך את הרעשים של חיסכון בטישו.
אגב, אם תגידי 'למה להתחשב בנשים כמוך? יש לך בעיה – תתמודדי'
א. אני מתמודדת בכל מקרה ובדקתי לא מעט דרכים לפתור את העניין. כרגע זה לא הצליח.
ב. אני לא יכולה לעשות כלום בעניין ואת כן. כמו מישהי שקר לה כשלרוב הנשים חם – את יכולה לשים מעיל, או בגד יותר חם והיא לא יכולה להתפשט, או נכון יותר, כדאי שהיא לא תתפשט בשום מקום, ובטח לא בבית הכנסת.
כן, זה דורש התחשבות. את לא חייבת, אבל אם איכפת לך מאחרים – זה יהיה נחמד מצידך.
ותודה מראש בשמי ובשם שאר מתפללות בית הכנסת.
מאחלת לך ולכל בית ישראל גמר חתימה טובה.
שנה של ישועות, בשורות טובות והמון המון שמחות!
איתך, כמו בכל השנה
קבלי ישירות למייל מאמרים חדשים הצטרפי כאן
