fbpx

נאלמתי

מספר שבועות שלא כתבתי את הפוסט השבועי שלי, ושברתי מסורת של כמה שנים בהם אני כותבת מידי שבוע, או מקסימום, 'מפגרת' בשבועיים-שלוש גג.

הרבה דברים קרו בזמן הזה.

נכנסתי לעומס משוגע, גם בחיים העסקיים וגם בחיים האישיים.

ואם יש משהו שאני אומרת לבעלות עסקים שאני מלווה, זה, אל תגיעו למצב שבו יהיו יותר פניות ממה שאתן יכולות לענות להן. אל תשאירו לקוחות בלי תגובה. אל תשלחו דיוור מבלי להתייחס לתגובות ששולחים לכן. שירות הוא לפני הכל.

והנה אני, נמצאת בדיוק במקום הזה, שבו כבר תקופת מה שלא הגבתי למיילים, כי אני לא מצליחה להגיע לזה. וכשאני כבר מוצאת שעה פנויה ושקטה (ב 12 בלילה) אני לא מסוגלת לפתוח את המייל ועוברת "לשטוף את הראש" בשטויות, בחדשות, בסרטונים קצרים שרצים ברשת. למדתי שגם את זה צריך.

קום כל, אני רוצה להודות לכל אלו ששלחו מייל כדי לברר אם אני בסדר, כי בכל זאת, כבר כמה שבועות שאין להן מה לקרוא עם הקפה של הלילה או של הבוקר ואני ממש חייבת לחזור ולכתוב את הטור השבועי. חיממתן לי את הלב.

שנית, הקליניקה עובדת כרגיל.

נראה לי שזה הדבר היחיד היציב בחיי בתקופה האחרונה.

אני עוברת שינויים, הבית עובר שינויים. כל השינויים האלו נכפים עלי אבל אני לא מוכנה שהם יגררו אותי אלא שאני אבחר מה לעשות איתם. זה ההבדל בין שינוי של 'אין ברירה' ל'שינוי ממקום של בחירה'.

וכיוון שהקב"ה לא תיאם איתי מראש ושאל את דעתי לגבי התוכניות שלו עבורי, אני פשוט מגלה בכל יום הפתעה לא נעימה חדשה, שמתווספת לאלו שלפניה.

אז אני מלמדת את עצמי לנשום, להתבונן, לקחת אוויר ולחכות. לא להגיב. לא לקבל החלטות מרחיקות לכת. לא לעשות משהו שאצטער עליו בלי יכולת למחוק אותו.

פשוט לראות מה קורה ולשהות בהם, גם במחיר של כאב בלתי נסבל. אלו הרגעים שאני מצטערת שלמדתי בשנים האחרונות להרגיש יותר.

ובשבילי, לשתוק זה הכי קשה.

להמתין, זה כמעט בלתי אפשרי.

לנשום, זה משהו שאני לא ממש יודעת.

אז מה 'כן'?

להיות באמונה ובביטחון בה'. להגיד לעצמי שכל מה שקורה זה עכשיו טוב. לא "יהיה טוב", לא" לטובה" מתישהו. אלא עכשיו, ככה, באיכסה הזאת, זה הכי טוב שיש, גם אם אני לא רואה את זה. ואני לא רואה את זה. אני חתיכת קטנה בפאזל עצום ומי שפירק את הפאזל לחלקים ושם כל אחד מאיתנו בגלובוס בחתיכה אחרת, יודע שלכל חלק יש את המקום שלו ובלעדיו התמונה לא שלמה. זה רק עניין של זמן עד שנראה למה החתיכה שלי צריכה להיות כך, בצורה כזו, במקום כזה.

להתמקד ב"יש", לראות את ה"יש" ולהודות על מה שיש, ויש כל כך הרבה על מה להודות.

להיאחז בשיגרה. שיגרה היא בסיס איתן לשמירה על בריאות הנפשית, כל עוד היא כוללת את 3 משימות החיים, כפי שאלפרד אדלר קורא להם: משפחה (זוגיות ו\או ילדים, ואם אין זוגיות וילדים, אז לפחות חיפוש אחרי זוגיות), עבודה (או לימודים או לימוד תורה באופן קבוע) וחברים (קשר אמיתי וקרוב עם אנשים. לא צריך הרבה, אבל צריך קרוב ולאורך זמן, קשר הדדי ובעל משמעות, קשר שנותן ולא רק לוקח).

לאפשר לעצמי לקבל את היד המושטת של הקרובים אלי, לקבל את החיבוק, להשתמש באוזן הקשבת, לבקש עזרה.

להרפות. להרפות ממה שאני לא חייבת, וגם קצת ממה שאני בדרך כלל מרגישה שאני "חייבת". כי ה"חייבת" זה בראש שלי, וכעת, אני מרשה לעצמי לשנות קצת את הכללים.

ולשתוק. כל שעה שאני מצליחה, זה הרבה.

כן, ימים מורכבים ויש דרך אחת לצלוח אותם: בגדילה. בדיוק כמו כאבי גדילה של צמיחת שיניים, או כמו תינוק שבוקע מהרחם ונאלץ להתמודד עם מציאות שבה הוא לא מוגן יותר כל הזמן, לא חם ונעים כל הזמן ואין אוכל זמין כל הזמן.

ואף אחד לא שאל אותו אם זה המסלול שהוא בוחר. הוא פשוט נשלח אליו.

לא יודעת מתי בחיים שלי הרגשתי בטוחה ומוגנת, אפילו לא ברחם, כי לפי הסיפורים של אמא שלי, גם שם הייתי בהישרדות לא פשוטה ונאבקתי על חיי.

אבל זה שזה עדיין לא היה, לא אומר שהפסדתי את האפשרות שזה יהיה.

כמו שאני תמיד אומרת ללקוחות שלי:

אם לא הייתי מסוגלת לראות איך תיהיו בעוד תקופת מה, אחרי שהטיפול יצליח, לא הייתי עובדת בעבודה שלי, כי התקווה והיכולת לראות איך תצאו מהמציאות הזו לחיים רגועים וטובים יותר נותנת לי את הכח להחזיק לכן את היד בדרך, גם אם היא קשה.

וב"ה עד היום זה הוכיח את עצמו ב 95% מהמקרים בקליניקה.

אני הבאה בתור.

תודה שהתגעגעתן!

איתך, במסלול אליו נשלחת

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מפתח אל הלב

את האמת, תכננתי לכתוב משהו אחר השבוע, אלא שאחרי התגובות שקיבלתי על פרסום הפוסט הזה

הלוואי שנזכה

ערב ט' באב, תשפ"ד. אני חושבת שהיו תקופות מאד מסויימות בחיי העם היהודי בהם ייחלו

התמוטטתי

אתמול היה לי יום מורכב ולא פשוט. לפני כן אני רוצה להקדים כמה דברים שעליהם

ראיון חדש איתי

שבוע חדש לפנינו. שבוע שיש בו בחירות חמישיות ושבוע שבו נתחיל להגיד בתפילה "ותן טל

אין לי מקום

מי שעוד לא מעודכנת, אז פורים מאחורינו, מה שאומר שפסח לפנינו. כמו כל דבר, גם

את גיבורה!

ידעת את זה? בחודש האחרון אני שומעת מילה אחת שחוזרת על עצמה, שנאמרת לי: "גיבורה"

משאב או משאבה

הרבה פעמים אני מתבקשת להתייחס לשאלה: איך זה שפעם לא היו כל כך הרבה טיפולים

החיים קשים

כן, החיים קשים קודם כל, תודה על כל התגובות החמות והמעודדות. מצטערת שאין ביכולתי לחזור

להרגיש מה שאני צריכה

לפני פחות מחודש, בשיחה שגרתית, כשאני מעדכנת את אחת מאחיותיי בהתפתחויות האחרונות של כמה עניינים

סימן משמים

השבוע קרו לי כמה דברים מעניינים, וכולם שווים פוסט. אתמקד הפעם באחד מהם. אתחיל מהחלק

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

יש קונה עולמה

כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה

דילוג לתוכן