הנס הענק שלי! [פוסט מיוחד לחנוכה, ולא רק]

הנס הענק שלי! [פוסט מיוחד לחנוכה, ולא רק]

חנוכה.
ימים של ניסים.
לא סתם ניסים, אלא כאלו שגם מי שממש, אבל ממש, לא רוצה לראות את יד ה', עדיין לא יכול להתכחש לניסים שקרו לעם ישראל בתקופה ההיא, ימי המכבים.
השבוע דיברתי עם מישהי בקשר לאיזשהו עניין כלכלי.
היא מתמודדת עם מצב כלכלי לא פשוט והרגשתי צורך לחזק אותה.
היא לא לקוחה, אלא מישהי מהמשפחה, שיכולתי לשתף באופן אישי למדי.
סיפרתי לה איך הקב"ה עזר לי לעבור את החגים ואת בר המצווה של הבן שלי בלי חוב של שקל אחד לאף אחד, וכשיש לי בחשבון יותר משקל (כלומר, אני לא במינוס וגם לא במצב 0).
הזכרתי לה שמדובר בחודשים הכי קשים בשנה לעצמאיות: חודשיים חופש גדול, חודש חגים, ואחרי זה חודש של מלחמה (עכשיו זה חודשיים, אבל אני מדברת על תקופה מסויימת), כלומר 4 חודשים לפחות בהם תפוקת העבודה שלי עמדה על רבע תפוקה!
תוסיפי על זה הוצאות גירושים, שזה אומר, תשלום חודשי קבוע לעורכת הדין שלי, שגם היא צריכה להתפרנס. ולא מדובר במאות, אלא באלפים.
כשאני המפרנסת היחידה.
לא היה לי כסף לפני הגירושים (בדיוק הפוך), לא היה שקל בחיסכון כל שהוא, לא היו לי נכסים שאפשר לבנות עליהם. אין אף אחד בעולם שהחליט לממן אותי באיזשהו אופן. אין תמיכה מהקהילה, אף לא בשקל.
כלום. כלום. כלום.
ובנוסף לכל זה, בירמצתי את הבן הבכור והיחיד והרמתי אירוע מטורף במינימום מחיר.
איך?
אז זהו, שיד ה' הייתה שם, בכל דבר ודבר, גם ברגעים של הפחד "מה יהיה?" ו"איך אצליח לשלם שכר דירה", וכלה ב"אין לי מושג איך, אבל עברתי את התקופה הזו ויש לי כסף בחשבון הבנק".
חשוב לי להקדים רגע ולשתף, שלאורך 13 שנות נישואיי, החל מהחודש הראשון, המצב הכלכלי היה קשה מאד למרות שעבדתי כמו חמור, עם מינימום שעות שינה, בלי חופשות לידה, כשמתוכם, 8 שנים שגרנו בתנאים לא אנושיים, וכל זה בזמן שבשנים האחרונות, מאז שהפכתי לעצמאית בלבד, הכנסתי הכנסה לא רעה בכלל.
אני מבינה שזה נסיון שהייתי צריכה לעבור, בנוסף לכל שלל הנסיונות שהיו בשנים אלו, ומבחינתי הוא היה הקשה מכולם.
לעבוד ולעבוד ולעבוד, ולא לראות שקל.
ללכת עם חצאית בסיס אחת בשבת, ביום חול, באירועים, בפסח, בפורים וביום כיפור.
להיות עם פאה אחת, כשאני עובדת סביב השעון ואין אפילו מתי להכניס את הפאה לסירוק.
לוותר על צרכים הכי בסיסיים שיש כדי לאפשר לילדים שלי את מה שהם צריכים.
אני מרגישה שאני בפוסט טראומה רק מהנושא הזה. אני, שלא הייתי מסוגלת להיות חייבת אגורה לאיש! שמגיל 16 אני עובדת כמו חמור כדי שלא יהיה מצב ש"אין לי".
לא היה לי.
וכדי לצאת מהמצב הכלכלי הנורא ההוא, הייתי צריכה לעשות שני דברים:
1. ללמוד מהו ביטחון אמיתי בהקב"ה ולהתחיל ליישם
2. להתגרש
3. להמשיך לדבוק בביטחון מלא בה'
אלו היו הצעדים הנכונים, ואני רואה את זה בכל תחום ותחום מחיי, לא רק בכלכלי, ואני משתדלת שלא לתת למחשבה של "חבל שלא עשיתי את זה קודם" להיכנס, כי אם זה יקרה:
1. אני פוגעת בביטחון שרכשתי בה', כי הוא זה שמנהל את העולם ואני בוטחת בו שכל מה שהוא עושה, מתי שהוא עושה, זה לטובה. גם אם קשה לי, ולפעמים מאד קשה לי.
2. איך בדיוק בכייה על חלב שנשפך תועיל לי?
מאז שאבא של הילדים שלי יצא מהבית, הורדתי חצי (לפחות) משעות העבודה, ועברתי, בנוסף לעבודה בבקרים, לעבוד שני ערבים בשבוע בלבד (בעבר עבדתי 5, ואז ירדתי ל 4, עד הגירושים).
ולמרות שמשמחת תורה הורדתי לערב אחד בשבוע בלבד, כי ראיתי שהילדים צריכים אמא
יש לי שקט בלב ובכיס.
אני מצליחה להיות בביטחון בה' רוב הזמן (יש רגעי שבירה, ברור. זה חלק מלהיות בביטחון: להבין שזה תירגול של מיומנות ולא משהו שמשיגים וזהו).
ואני מתנהלת כלכלית שונה מאי פעם.
ורכשתי דברים שבחלומות הכי הזויים שלי לא העזתי לחשוב עליהם (סט של צלחות לשבת, סט של כוסות מיוחדות מאד לשבת, פרחים כל שבת! פאה חדשה…) הכל בצורה מושכלת ומחושבת, ויחד עם זה עם ביטחון מוחלט שאם אני צריכה את זה (ואני צריכה את זה) אז הקב"ה ידאג שאצליח לרכוש את זה.
בקיצור, חוזרת לשיחה עם אותה אישה.
אמרתי לה, שכשמישהו רוצה לא לראות את יד ה', הוא יכול בקלות.
ורק משום שאני יודעת שאלפים קוראים את הפוסטים שלי ומתחזקים, אני שמה כאן דוגמא מאד אישית, ולו בשביל שיהיו אנשים שיקבלו תקווה, כח, ויתחזקו בביטחון בה'.
בחודש של הבר מצווה, וכשעוד לא היה לי ברור מאיפה בדיוק אני משלמת את ההוצאות, קיבלתי מכתב מביטוח לאומי שמגיע לי 20,000 ₪ בחזרה.
תקראי שוב:
ב לאומי
חייב לי
20,000 ₪
בחודש של בר מצווה לבן שלי
!!!
ההלם!
אי אפשר לתאר אותו.
קראתי את המכתב 10 פעמים לוודא שאני לא טועה.
לא. אני לא טועה.
מגיע לי 20,000 ₪ בחזרה.

על פניו, אין פה נס.
בסך הכל זה כסף שלי.
שילמתי מקדמות וב.לאומי גבוהים מאד כל חודש, כפי ששילמתי בשנים האחרונות, בהתאם להכנסות שלי, אבל כיוון שבשנה האחרונה ההכנסות ירדו בצורה דרסטית, ולא זכרתי להוריד את המקדמות ואת הב.לאומי החודשי, הרי שנוצר מצב שבחישוב סופי מגיע לי כסף בחזרה.
אז ממה אני מתלהבת? מזה שאני מקבלת כסף בחזרה? הרי זה דרך הטבע! איזה נס יש פה בכלל?
כאמור, זה הכסף שלי.
זה לא כסף שנפל עלי משמים.
אז זהו, שאם הייתי מדווחת לרשויות המס וב.לאומי על הירידה בהכנסות, לא הייתי חוסכת בכל חודש כ 2,000 ₪, נכון? הייתי משתמשת בכסף הזה לשוטף. ואז מגיע לבר מצווה בלי שקל מיותר.
אבל ה' ידע שזה מה שיקרה, והוא ידע שאני אצטרך את הכסף הזה לבר מצווה, אז הוא דאג שתיהיה לי קופה ששומרת על הכסף שלי עד שאצטרך אותו מאד.
וברגע שהגיע הזמן, הם, ברשויות, שלחו לי את הכסף שהקב"ה הכין לי מראש והפקידו לי מידית את הכסף בחשבון.
זה לא נס?
תלוי את מי שואלים.
מ'סתומרת תלוי? נס או לא נס?
אם מישהו נכנס חזיתית ברכב אחר ויצא בלי פגע, זה נס וודאי, לא?
מסתבר שיש מי שיגיד שלא.
כי יתכן שבזווית המסוימת ובסוג הפח של הרכב ובאנרגיה שהתחוללה באטמוספרה ובמיקום של הכוכבים בחלל באותו הרגע, יש סבירות שיש מישהו שייצא ללא נזק מתאונה חזיתית.
כלומר, תמיד אפשר להוכיח ש… הכל פה רגיל לגמרי. טבעי.
במה זה תלוי?
תלוי במה אדם בוחר.
לראות, לשים לב, לחפש, לפרש.
אפשר להגיד שמדובר בכסף ש"מגיע לי". הוא שלי. אני שילמתי אותו ועכשיו זה חוזר אלי כי זה החוק.
לא נס. חוק.
אבל אפשר לראות בבירור שיש בו יד מכוונת שכבר לפני כמה חודשים דאגה שלא אני ולא הרו"ח נשים לב שצריך לשנות את המקדמות.
ושבדיוק ברגע שאני הכי זקוקה לו, הוא נוחת אצלי בחשבון.

הכל מתחיל מהפרשנות של כל אחד ואחת לחיים, למציאות, לטוב ש'קורה'.
האם הטוב הזה פשוט 'קורה', או שהוא מכוון אלי.
האם מה שקרה כאן הוא טבעי, או שרק כשמישהו מאבד איבר הוא מבין ששום דבר לא טבעי.

את היכולת לבחור מה לראות, ואיך, זכיתי ללמוד בגיל 26, לפני 15 שנים, וממש ממש במקרה. (שוב, מקרה? תלוי את מי שואלים).
נרשמתי לקורס הכשרת מאמנות מתוך חיפוש של "ללמוד משהו" וזה היה מאד חדש ומאד טרנדי, אז למה לא?
שם גיליתי שכל אחד יכול לבחור מה לראות, גם עיוור.
וכל אחד יכול לבחור איך לראות, גם מישהו שכל חייו ראה רק רע, הכי רע שיש.
וכל אחד יכול לבחור מה לעשות עם מה שיש.
זה היה לי חדש ופלאי.
ומאותו רגע חיי השתנו לבלי היכר.

מאדם שלילי הפכתי לאדם אופטימי, שרואה בכל דבר תקווה, גם אם כרגע קשה.
מאדם שחי פה על האדמה הזאת בלית ברירה, לאדם שחי מתוך בחירה, שוב, למרות שקשה.
מזכירה שוב:
זה לא שאין לי נפילות. יש לי. והן עמוקות וקשות.
והן רק מזכירות לי שלפני הקורס הזה, הן היו המציאות. מציאות שחורה ורעה.
והיום, היום הן קורות "לפעמים". לא תמיד.
ואם אני לא מצליחה לבד, אני מבקשת עזרה, משתמשת בכלים שיש לי או פונה לייעוץ או טיפול או אימון (תלוי באיזה נושא מדובר).

כך התנהלתי תמיד, וגם בנושא של כסף, עד שהגענו, אנחנו, כמשפחה, למקום קשה כל כך, שחברה שלי הביאה לנו עוף לשבת.
ככה.
בדיוק.
וזה כשהמחיר שלי לא זול ואני מלאה בלקוחות.
(איך זה קרה? אולי יום אחד עוד אכתוב על זה)
ומשם לא הצלחתי לקום.
זה היה הסוף הסופי והאחרון.
ושם, שם הקב"ה זימן לי לראות הזדמנות ולחטוף אותה, והלכתי ללמוד את שער הביטחון עם בת שבע דרגן המופלאה בחוג בית שהיא פתחה. לא איכפת לי למה היא פתחה אותו, כי לי ברור שכולו נועד בשבילי.
ראיתי את ההזדמנות.
וניצלתי אותה.
זה נס.
כי הייתי במקום שלא יכולתי לראות כלום ושום דבר כבר לא עורר בי תקווה, גם אם היו מביאים לי מליון שקל, אז ללכת ללמוד משהו רוחני בזמן שהקב"ה ככה נטש אותי ואת ארבעת ילדיי?
זה נס.

4 שנים עברו מאז (או חמש. לא זוכרת במדויק) ואיפה אני ואיפה העוף שחיכה מאחורי הדלת.
וזה למרות שהורדתי עבודה כדי להתפנות לילדיי.
וזה למרות עשרות אלפי שקלים שהוצאתי על הוצאות הגירושים (וזה עוד לא נגמר).
וזה למרות שילדיי גדלו, ואיתם גם ההוצאות (אין דומה הוצאות של ילדה בת 6 לילדה בת 11).

אני עשירה.
יש לי שולחן שבת מדהים, שבכל פעם אני קונה עוד משהו כדי להשלים את מה שצריך כך שהוא יהפוך לדבר הכי מדהים בבית שלי.
לא נשארו עוד הרבה דברים.
יותר מזה? בדיוק בשבת הזו, שבת חנוכה, אירחתי את אחיינית שלי, בעלה וילדיהם, ובלי שהם ידעו, הם הביאו לי במתנה (לכבוד זה שהם משמחים אותי ואת ילדיי שהם באו אלינו, כן?) את אחד הדברים שהיו חסרים לי: זמירות של שבת.
ואיזה זמירות הם קנו?
בצבע כסף.
בדיוק כמו כל הסט של השולחן שבת שלי.
אה, זה לא נס?
טוב, זה ניסון. בקטנה. ועדיין, מחמם את הלב.

בקיצור (4 עמודי וורד וזה נקרא קיצור?), את היכולת להבין שהמציאות לא תמיד בידיים שלי אבל אני יכולה לבחור מה לעשות עם זה, קיבלתי בקורס קואוצ'ינג.

אז כן, אני משכנעת אותך להירשם לקורס שלי.
למה? כי אני יודעת שאת וכל מי שסביבך ירוויח ויחיה חיים טובים הרבה יותר, וכשתעסקי בתחום, אז תזכי גם לעזור לעוד מאות ואלפים לחיות טוב יותר.
תשאלו את הבוגרות שלי, את הלקוחות שלי.
ואפילו את אלו שקוראות (וקוראים) אותי כל שבוע ואומרות שהצלחתי לעזור, רק במילים כתובות ובלי שאפילו כיוונתי אליהם.
אז אם לא אשכנע אותך, אני פושעת.

זהו.
חייבת לציין שאני בעצמי מתרגשת תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, שמאיר את הניסים שלי ומעלה אותם על נס.
ממש כמו פח שמן שהספיק לשמונה ימים, ככה אני חיה, עם הכנסה קטנה (ביחס להוצאות הלא פשוטות) שמספיקה לכל מה שילדיי ואני צריכים.

ועוד מילה אחת קטנה (וחשובה) לסיום:
בשנה שעברה, השנה הראשונה בה הדלקתי את החנוכיה ועמדתי מולה לבד עם ארבעת ילדיי, מעכלת שזו הולכת להיות השיגרה שלנו בשנים הקרובות, וזה היה לא פשוט בכלל, התקשר אלי אחיין שלי, אחד מתוך עשרות בלע"נ, נשוי עם ילדים שגר מחוצלעיר ולא מחפש עוד פרוייקטים בחייו העמוסים, ושאל מתי הוא יכול לבוא אלינו להדלקה.
ככה, פשוט.
הוא הגיע עם משפחתו ולרגע אחד היה גבר אמיתי שמדליק נרות בבית שלנו.
הוא ואשתו כל כך חיממו לנו את הלב. יש לי ממש דמעות בעיניים עכשיו כשאני נזכרת בזה.
חשבתי שזה היה רק בשנה שעברה, משהו חד פעמי.
אז זהו, שלא.
עוד לא התחלנו את חנוכה וראיתי אותו על הצג של הטלפון שלי. והוא לא מתקשר סתם, כי אין לו ואין לי זמן.
וידעתי.
הוא שוב מזמין את עצמו ואת משפחתו להדלקה אצלינו.
עניתי ולא טעיתי.
"דודה, מתי נח לך שנבוא?"
לא האם, אלא מתי.
אשרי אחותי, הניה, שגידלה ילד כזה.
ואשריו, על החסד הקטן והמשמעותי הזה.

אז את, אם יש לך מישהי במשפחה שאת חושבת שישמח אותה/אותו/אותם שתבואו אליה להדלקה או תקראו לה להדלקה אצלכם, בבקשה, תעשי את זה.
גרושות/אלמנות/רווקות/יתומות/בודדות… (וכן, גם גרושים/אלמנים וכו'. הם גם בני אדם).
משהו קטן, ישר ללב.

שיהיה לנו אור שילווה אותנו תמיד, ובמיוחד, שנראה את אור ה' בכל רגע ורגע.
ושלא נפספס הזדמנויות שהן בעצם נס נסתר.

ומזכירה לך, יש לך הזדמנות לתפוס את השנה הזו בשתי ידיים ולהרוויח חיים מוארים.
בואי לקורס הכשרת מאמנות (ומגלה לך בסוד, התלמידות שלי זוכות לשמוע ממני סיפורים שאף אחד אחר לא, ככה, ישר מהתנור).

לצפייה בעדויות של בוגרות הקורס ובעוד הרצאה שלי, תוכלי להתרשם באתר שלי כאן
בכל שנה, בחודש חשון – נובמבר, נפתח מחזור חדש.
בואי.
איתך, בניסים ובנפלאות
דבורי