לא מובן מאליו בכלל! תודה!

יושבת וחושבת מה לכתוב לקהילה שלי.

דווקא שיחת טלפון מלקוחה ותיקה מאד, לשעבר, שסיימתי דקות ספורות לפני שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה (אל דאגה, ביקשתי שתתקשר בשעה הזו), עזרה לי להחליט.

אני כותבת את הפוסט הזה בהתרגשות רבה ובהודיה ענקית להקב"ה.

עברתי שנה וחצי מטלטלות. מאי 2021 ייזכר לעד כחודש ששינה את חיי. בחודש ההוא החלטתי באופן חד משמעי שאני מתגרשת ולא הבנתי לפני מה אני עומדת.

מאותו החודש כל מה שהיה מוכר בחיי – השתנה.

קירות הבית שלי לא היו אותם הקירות. המיטה שלי לא הרגישה אותה מיטה. הילדים שלי לא היו אותם ילדים.

השבר שהיה שם הרבה קודם לכן, יצא החוצה ונכח בכל רגע מחיי.

היו ימים שהלכתי ברחוב ובכיתי ללא שליטה.

היו פעמים שהגעתי לקליניקה והתפרקתי לחתיכות, עד שהשעון הראה שהלקוחה הראשונה אמורה להגיע ואז אספתי את החתיכות, הדבקתי מחדש, ניקיתי סימני בכי ושיניתי מצב לאשת מקצוע שיודעת להפריד בין החיים שמחוץ לקליניקה לחיים שבתוכה.

היו שעות שהלב שלי כאב וידעתי שאין שום תרופה שיכולה להועיל לו.

הרגשתי איך כל החיים שבניתי בעמל רב קורסים אל מול עיניי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור אותם.

הדבר היחיד שנשאר לי, זה לתפוס את הילדים שלי ולברוח. שהשברים לא יפלו עלינו.

שנה ותשעה חודשים, ליתר דיוק, הייתי עסוקה בלשרוד את השעה הקרובה. לפעמים, את הדקה הקרובה.

הייתי צריכה להגן על עצמי ועל ילדיי מבית ומחוצה לו.

במקביל הייתי צריכה להמשיך ולפרנס את עצמינו, לשלם שכר דירה וחשמל וארנונה ומים וחשמל ואוכל ותרופות וטיפול פסיכולוגי לאחד הילדים וטיפול לעצמי כדי להצליח לנשום ותשלום לעורכת דין ו…

ובמקביל אבא שנזקק לטיפול רפואי ומתאשפז, ואמא שכבר לא מה שהייתה (הדרך של הפולנים להגיד שהמצב הבריאותי לא טוב).

ולקוחות, שרוצים אותי חזקה בשבילם, צלולה, חדה, מכילה, בטוחה.

וילדים שעוברים את השבר הכי נורא בחייהם, שנמצא גלוי וברור, והדמות היחידה בחייהם שתיווכה את הטרגדיה ונשארה יציבה גם בשעות הכי קשות הייתה… אני.

בנוסף לכל, בתחילת התקופה הזו המזכירה שלי נאלצה לעזוב את העבודה ונשארתי גם בלי עזרה בעסק.

בחודשים הארוכים האלו הפסקתי כמעט בכלל להגיב למיילים, גם כאלו שרצו לקבוע פגישה מקצועית.

סגרתי את הטלפון של המרכז, ובפעמים הבודדות שהיה לי מעט כח ופתחתי, ראיתי את כמות ההודעות שהושארו והווצפים שנשלחו, קיבלתי חום וסגרתי שוב, מבינה שאין לי שום יכולת להתמודד עם זה.

הורדתי באופן משמעותי מאד את המענה ברשת החברתית שאני כותבת בה באופן יומיומי.

גם לטלפון הפרטי שלי, אליו המשיכו להגיע פניות של מתעניינות ומתעניינים בשרותיי, עניתי באופן מוגבל.

הורדתי יותר מחצי את שעות העבודה בקליניקה כדי להיות יותר עם הילדים בשנה הקשה שלהם, או כדי לצאת מהבית ולנהל את השיחות הנדרשות להליך הגירושים מבלי שהילדים יהיו עדים להם, ומדובר במאות שעות של התייעצויות עם כל מי שצריך.

שנה ותשעה חודשים של הישרדות בסיסית ביותר.

והיום אני כאן בהכרת תודה אמיתית כדי להגיד שאני מרגישה שבשבועיים האחרונים יצאתי מהמשבר.

אני כבר לא בהישרדות.

השיגרה כבר חזרה אחרי החגים.

הילדים למדו את הסדר החדש שבו יש ימים בהם הולכים לאבא אחרי הלימודים ואז חוזרים הביתה, לאמא, מדברים, מתקלחים, אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון.

הם כבר התרגלו למציאות החדשה של שבתות עם אמא, ששרה "שלום עליכם", וזמירות שבת, ומקדשת על היין ומבדילה במוצ"ש. וזה ממש רגיל וטבעי וטוב.

בזמן הזה נתתי לעצמי את הזכות והחובה להרפות מכל חובה אחרת מלבד שמירה וטיפול בילדים ובי. זו החובה היחידה שעליה לא ויתרתי, וכל השאר בעדיפות שניה, חמישית או עשירית, או לא נמצאת בכלל.

אם אני לא אטפל בעצמי, מי יעשה את זה?

אם אני לא אשמור שהילדים שלי ילכו בזמן ללימודים, יכינו שיעורי בית, יאכלו וישבעו כדי להיות מרוכזים בשעורים, יחזרו לבית נקי ומתפקד, יהיו שמחים ורגועים, מי יעשה את זה בשבילם?

אף אחד.

עכשיו אני, אנחנו.

לא היה לי כח להתחיל ולחפש מזכירה חדשה. רק המחשבה על החיפוש, הראיונות וההכשרה גרמו לי לעייפות נוראית.

לא היה לי שום חשק להוסיף עוד פרוייקטים לחיי.

כל החלומות העסקיים שלי היו ב"הולד", בהמתנה.

הרגשתי כאילו קפאתי בזמן, בעוד השעון, זה שעל הקיר, וזה שמזיז אותי לגיל ה 40, ממשיכים לזוז.

ככה חגגתי 40.

יום אחרי קיבלתי מתנה לכבוד ה – 40 – גט, וגם זה היה בנס עצום שאף מח לא יכול היה לתכנן מלבד הקב"ה, שתכנן הכל לפרטי פרטים מבלי שאף אחד יבין איך הכל מסודר בדיוק כמו שצריך להיות.

ואז הגיעו חגי תשרי שהראו לי שאני יכולה בלי בעל. שלא שווה "להחזיק בעל" במחירים כל כך גבוהים, רק כדי שיהיה גבר בבית. אפשר להרגיש חג גם בלעדיו. ובלי המחירים הנוראיים.

ואז הגיע החורף

וחג חנוכה

והעולם המשיך כמנהגו.

ואני מיום ליום התחלתי להתאושש.

החלומות חזרו, לאט ובטוח.

הרצון לחיות התגבר.

ואיתו ההבנה שאחרי שנים בהם לא הייתי פנויה להשקיע בעצמי, אני חייבת לשים את עצמי במקום הראשון ולחזק את מה שצריך חיזוק, כדי שלילדים שלי תיהיה אמא חזקה.

הרגשתי שהתחזקתי נפשית ורגשית, אבל החלק הפיזי והבריאותי נשארו במצב רע מאד.

אני רק בת 40 וכבר עם אי אלו מחושים בריאותיים, שחלקם הם תוצאה ישירה של חיים בתוך מערכת יחסים פוגענית לאורך זמן, סטרס ולחץ מתמשכים, והרבה הזנחה עצמית מחוסר פניות, זמן ומשאבים אחרים.

למרות שאני מתעבת בכל גופי ונפשי כל מה שקשור בספורט ובכושר, הכרחתי את עצמי וקבעתי אימון אישי עם מאמנת מצוינת, כזו שדופקת לך בדלת ואין לך ברירה אלא… להתאמן.

השבוע סגרתי 3 חודשי אימון מפרכים, אותם התחלתי עם שרירים חלשים, קושי בשיווי משקל בתרגילים רבים והתעייפות אחרי מעט תרגילים, וסיימתי עם שינוי מטורף ויכולת להגיע לתרגילים מורכבים הרבה יותר. (את כל התהליך אני מתעדת ברשת החברתית שאני חברה בה. עובדת על רעיון חדש שיאפשר גם לקוראותיי במייל לקבל את הפוסטים האלו).

כל כוונתי היא להיות אמא חזקה לילדיי, שלא אצטרך להיעזר בהם בעוד מעט שנים, ובכדי שאוכל להיות בשבילם ככל האפשר.

השינוי הבא קרה לפני כשלושה שבועות, כשהרגשתי שאני יכולה להתמודד עם תהליך של חיפוש (ומציאת) מזכירה למרכז. העליתי פוסט אחד בנושא וב"ה מצאתי מיד. וכעת אני בהליכי הכשרה.

אם זה לא נס משמים, אז לא ברור מה זה.

העובדה שמצאתי מזכירה נתנה לי המון כח ומוטיבציה. הנה, עוד רגע היא תשתלב ותיקח את העניינים לידיים ואני אתפנה לפרוייקטים שאני רוצה להרים.

במקביל, כל מיני דברים שלא עשיתי כלום בשבילם – הגיעו לפתחי, גם בתחום האישי וגם בתחום העסקי. ככה, בפשטות. כמו דפקו לי על הדלת ואמרו לי "אנחנו פה. קחי".

בלי לפרט, מדובר במשהו אחד משנה חיים של ממש, ועוד כמה דברים 'קטנים' שהם לא קטנים בכלל שאני צריכה לעבוד עליהם כעת לא מעט, כדי שבעוד זמן מה הם יסייעו לי ויקלו עלי, דברים שעד לפני זמן קצר לא הייתי יכולה לקחת על עצמי, ובכך הייתי מפסידה הזדמנויות יקרות, תרתי משמע.

והנה, אמרתי להם 'כן' כי אני כבר יכולה.

כי אני מרגישה חזקה.

מרגישה שחזרתי להיות דבורי שאני מכירה, שאני אוהבת.

דבורי שעושה יותר ממה ש'צריך'.

דבורי שיצאה ממצב של הישרדות למצב של התפתחות.

זה מרגש.

זה כל כך לא מובן מאליו!!!

מרגישה שהדיבור שלי השתנה, שאפשר לשמוע את החיוך מעבר לקו, שהכרת הטוב באה לי ממקום שמח ולא ממקום של להודות על הרעה כפי שמודים על הטובה (דבר שהקפדתי עליו מאד בתקופה הקשה שעברתי).

יש עוד אתגרים בחיי.

תהליך הגירושים לא נגמר בגט, הוא רק התחיל שם, ואני עוד עמוק בתוך הבלגן הזה.

וילדה אחת צריכה עזרה בנושאים מסוימים שדורשים זמן ותירגול

וילדה אחרת מתקשה במקצוע מסוים

ויש עוד אי אלו אתגרים בחיים, אבל הם נורמליים, הם רגילים, הם קשיים שיש להם פתרונות גם אם הם דורשים זמן, אנרגיה וכסף.

ואני מודה עליהם.

מודה על כל שליח ושליחה שנכנסים אל חיי ועוזרים לי.

בהדלקת נרות שבת ובהזדמנויות נוספות במהלך השבוע אני מודה עליהם ומפרטת אחד-אחת:

מודה על החברה הכי טובה שלי

מודה על העוזרת בית שלי

מודה על הבייביסיטר של הילדים שלי

מודה על המזכירה החדשה שלי

מודה על עורכת הדין שלי

מודה על אישה יקרה שעזרה לי כלכלית בימים שלא היה לי כסף לדברים בסיסיים

מודה על מישהי מהמשפחה שלי שקרובה אל מאד ומכילה את כל מה שאני עוברת

וככה, מזכירה להקב"ה שאני זוכרת שהם מתנה, שזכיתי.

בימים אלו יגיעו לראיונות נשות ואנשי מקצוע נוספים כדי להרחיב את נבחרת אנשי המקצוע של המרכז, כך שאוכל לקבל יותר אבחונים.

והמענה הטלפוני, המיילי והווצפי חזרו.

ובקרוב, בעז"ה, אשמח לשתף בפרוייקטים החדשים שייצאו לדרך.

הם לוקחים יותר זמן כי לא חזרתי וגם לא אחזור בשנים הקרובות לעבוד כפי שעבדתי לפני הגירושין. הפחתתי משמעותית את שעות העבודה.

הילדים צריכים אותי ואני רוצה לגדל אותם.

הם גדלים והם צריכים דמות יציבה וחזקה שתלווה אותם.

אני לא מוותרת על השיחות עם הבן שלי בן ה – 12 בשעות הערב, אחרי שהבנות נרדמות.

אני לא מוותרת על הקשבה לבנות שלי, ועל מה שעבר עליהן מחוץ לבית.

אני גם לא מוותרת על אימוני הכושר (שמתקיימים 3 פעמים בשבוע בשעה 22:00).

בהזדמנות זו אני רוצה להתנצל בפני כל מי שלא קיבלה מענה ממני: תלמידות, לקוחות, חברות…

אני מצטערת ממש! הלוואי ויכולתי אחרת.

מקווה לחזור ולתת לכם מענה ראוי וטוב כפי שהיה בעבר.

מודה על הזכות לכתוב פוסט כזה, של התאוששות, של טוב, של חיים.

תודה ה'!

איתך, במלוא הכח

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי