fbpx

המטפלת המושלמת

האמת שכבר נכנסתי למיטה והחלטתי לא לכתוב הערב את הפוסט השבועי, בעיקר כי הרגשתי שאני לא מצליחה לכתוב את מה שאני רוצה בצורה אותנטית בנושא שמטריד אותי מאד לאחרונה. אבל השינה ממני והלאה. והפוסט הזה נכתב מעצמו במחשבות על הכרית. בשלב מסוים הבנתי שעד שהמילים לא ירדו אל המחשב, לא יהיה לי ראש פנוי לשינה. אז קמתי לכתוב לכן.

התגובות לפוסט האחרון שלי היו מעורבות. חלקן התייחסו למסר שביקשתי להעביר, מסר על נתינה נקיה, איכפתית ורגישה. חלקן קראו בין השורות והבינו שאני בתקופה לא פשוטה. אלו שהבינו זאת, גם התחלקו לשתיים: אלו שכתבו לי ברכות, איחולים, השתתפו איתי, שאלו אם אפשר לעזור וגם כאלו שביקשו להתפלל עלי (דבורה פרידה בת נחמה. מוזמנות להתפלל על כל מה שטוב: שמחה, שלווה, נחת, רוגע, פשטות, נינוחות, ביטחון, כח, מח… תודה מראש!) ואלו שהתקשרו לבדוק עם קרוביי וקרובותיי מה קרה.

בעניין הזה חשוב לי להגיד כמה דברים:

קודם כל, תודה על הדאגה האמיתית והכנה. זה מדהים שאנחנו אפילו לא מכירות ובכל זאת יש תחושה כאילו אנחנו כן, ואין ספק שכברת הדרך הארוכה שעושות חלק מכן שכבר קוראות אותי מזה 7 שנים (מאז התחלתי לכתוב לקהילה שלי) איתי עושה משהו. אז באמת – תודה גדולה על האיכפתיות שלכן. היא מרגשת מאד! (וסליחה שלא הגבתי לכולן על המיילים, אבל קראתי את הכל!).

ואם כבר פתחתי את הנושא, אז שיהיה ברור: אני חושפת מחיי הרבה מעבר לממוצע המקובל, אבל גם זה לא חושף הכל. אין בכוונתי גם לחשוף הכל. מה שמתאים לי – אני חושפת ומה שלא – אז לא. לכן, אין צורך להתקשר לאחיותיי, גיסותיי, אחייניותיי ושכנותיי, כי אם הן יודעות משהו – הן לא יספרו, ואם הן לא יודעות – אז למה לשאול אותן?

בקיצור, ממליצה לקחת את המסרים שלי ולא להתעמק במה שבחרתי שלא.

 

ועכשיו לנושא עצמו, שקשור גם לפתיחה. מישהי קרובה-קרובה שמעודכנת היטב במורכבות איתה אני מתמודדת לאחרונה התקשרה אלי מבוהלת בשבוע שעבר:

"דבורי, תגידי, כתבת איזה פוסט, משהו, על הנושא ההוא?"

"לא"

"אז למה קיבלתי טלפון ממישהי שממש דואגת?"

"מתוקה המישהי הזו, אבל לא כתבתי כלום"

"אז אולי משהו קרוב לזה?"

"אולי. תלוי איך מפרשים את הפוסט האחרון שלי"

היא שתקה רגע.

"דבורי, אהובה. תקשיבי לי. את תהרסי לעצמך את העסק. אנשים לא ירצו לבוא אליך"

"מה? איך הגעת למסקנה הזו?"

"אנשים לא רוצים ללכת למישהי שמספרת שקשה לה, שהחיים שלה לא חלקים. את לא מבינה כבר איזה שמועות רצות…"

הפעם אני שתקתי. הרהרתי. תהיתי לגבי כל אנשי ונשות המקצוע שהייתי לקוחה שלהם במהלך חיי. האם החיים שלהם היו 'תותים'? אולי. אף פעם לא חשבתי על זה.

"האמת? לא חשבתי על זה. אבל אם את כבר מדברת על זה, אז אני דווקא לא מאמינה שיש מישהו שהכל חלק אצלו"

"כן, ברור. אבל יש הבדל בין לספר את זה בקול לבין לחיות את זה בשקט"

"אז אלו שמועות שמעת?" שאלתי

ובכן, היא הביאה כמה רעיונות יצירתיים ממש על מה קוראותיי היקרות חושבות שיכול להיות שאני מתמודדת כרגע.

"דבורי, אף אחד לא צריך לדעת שאת מתמודדת, שקשה לך עכשיו. תמשיכי לכתוב על נושאים מקצועיים וזה. נו, מה שאנשים אוהבים לקרוא. תפסיקי לשתף בחיים האישיים שלך. אני אומרת לך, את עושה לעצמך נזק. הלקוחות שלך יעזבו אותך".

ניהלנו דיון פורה מאד כשבסופו לא הסכמנו אחת עם השניה. היא טענה שכשהיא הולכת לאשת מקצוע, היא לא רוצה לדעת שאותה אשת מקצוע מתמודדת עם משהו. מבחינתה, היא רוצה לדעת שהכל בסדר אצל המטפלת הזו, וגם אם לא, כל עוד היא לא יודעת – אז זה בסדר לה. ואני לא הסכמתי. טענתי שדווקא השיתוף האישי שלי מביא אלי אנשים שמאמינים לי, שמרגישים שאני יודעת על מה הם מדברים יותר טוב מהרבה אחרים. דווקא אנשי המקצוע הטובים ביותר הם אלו שעברו על גופם ועל נפשם את צלקות הדרך. הם חוו מבפנוכו ובעזרת כלים מקצועיים מצליחים לסייע לאחרים לעשות את הדרך טוב יותר, עם פחות צלקות.

אין מושלם. אין חיים מושלמים, ואין מישהו אחד בעולם הזה שלא מתמודד.

המחשבה שאת הולכת לאשת מקצוע והיא לא מתמודדת עם כלום היא אפילו, איך לומר בעדינות, קצת ילדותית. מעין דמיון שהעולם הוא סוג של לונה פארק כייפי, ורק את לא זכית ללונה פארק הזה. בעייני, מקצועיות אמיתית יש לאשת מקצוע שמצליחה לעשות הפרדה בין החיים האישיים שלה לחיים המקצועיים ולהביא את עצמה נקיה לקליניקה. אשת מקצוע שמתמודדת עם מורכבות כל שהיא, ומצליחה להתפנות עבור לקוחותיה ולהיות שם עבורם. אשת מקצוע שמדברת עם הלקוחות בגובה העיניים, חווה איתם את החיים כמות שהם, נושמת את אותו אוויר, מבינה את עולמם.

היכולת שלי להאמין בבני אדם ובכח שלהם להתגבר על קשיים, לא נרכשה בלימודים המקצועיים בכלל, אלא מההתמודדות האישית שלי. היכולת שלי להכיל כאב של אנשים ולהבין שאין קשר לגודל הכאב שלהם, כי עבורם זה הכי כואב בעולם, התפתחה כשאני חוויתי על בשרי כשלא הצליחו להבין את הכאב שלי, שיכול היה להיות פצפון או ענק, אבל הגודל לא חשוב. היכולת שלי לקבל כל אחד כמו שהוא, כמו שהייתי רוצה שיקבלו אותי, לא נלמדה באף קורס, אלא מתוך חסר עמוק וחוויה אישית של חוסר קבלה לאורך שנים רבות.

היום אני מלמדת את כל זה את התלמידות שלי, כך שלא יצטרכו לחוות על בשרן את הקשיים כדי להיות מסוגלות לפתח את המיומנויות והיכולות הכי בסיסיות בעבודה אישית ואנושית עם לקוחות בתחום רגיש של אימון, ייעוץ או טיפול. אני תוהה מה פרויד היה אומר על הצורך הראשוני, ילדותי, של בני אדם להיות מטופלים אצל אשת מקצוע בתנאי שחייה מצופים בדבש, או לפחות נראים כך. בוודאי לפסיכולוגיה הקלאסית יש תאוריות על גבי תאוריות בכל הקשור לנושא הזה, כאשר המטופלת מבינה שהמטפלת שלה לא מושלמת. אני לא פסיכולוגית. לא מבינה בזה. כן מבינה את החיים וחושבת שחלק בלתי נפרד מהם זה להבין שכולנו מתמודדים, ולא משנה באיזה מקצוע אנחנו עוסקים, או איך אנחנו נראים, וכמה כסף יש לנו, וכמה הבית שלנו גדול, ובאיזה מעמד חברתי אנחנו נמצאים, ואלו תמונות מנקרות עיניים העלנו לרשת החברתית.

בסוף כולנו קמים כל בוקר לחיים סזיפיים, שיש בהם צורך לעמוד בתנאים ברורים מאד כדי להצליח ולהשתלב בהם. יש זוגיות שצריך להתאמץ בשבילה, או אם אין זוגיות, אז יש מאמץ למצוא אותה. אם יש ילדים אז צריך לטפל בהם וזה ממש לא פשוט, וצריך גם כסף כדי לחיות ולממן את הבלטות עליהם דורכים, ויש גם כוס קפה שלא נוחת משומקום, וחשבונות מים וחשמל וארנונה, ואולי מכונית שצריכה טיפול עשרת-אלפים, ובוסים על הראש של השכירים או רשויות המס שעומדות על הראש של העצמאיים, ועוד לא דיברנו על בריאות והשיגים ומשפחה וחגים וקורונה והחיים, נו, צריך עוד לפרט?

ב"ה, לא משעמם לאף אחד מאיתנו.

אז אם אתן הולכות לאשת מקצוע כלשהי, ואני מקווה שאתן עושות את זה, אני רק רוצה להזכיר שהיא וחייה אינם מושלמים, וטוב שכך. מה שחשוב הוא, שתשמנה לב אם היא פנויה אליכן בזמן הטיפול, יוצאת מחייה האישיים ומפנה לכן מקום. זה מה שחשוב. ואם אתן יודעות גם איך היא מתמודדת עם הקשיים שלה, זה יכול לעזור, אבל רובן לא משתפות כמוני, כך שאתן כנראה לעולם לא תדענה, וגם זה בסדר.

אני, בכל אופן, אמשיך להיות כנה במידת האפשר ובמידת החשיפה המתאימה לי, וזה המקום לעדכן שמעולם החיים שלי לא היו 'תותים' (ביטוי לחיים שהם נוחים, זורמים וכיפיים). אני מתמודדת תמיד. לפעמים יותר, לפעמים פחות. לפעמים מאד. זה המסע שהקב"ה שלח אותי אליו ואני צועדת בו, לפעמים בחיוך ולפעמים בדמעות. לפעמים עם הרבה כח ולפעמים בשארית כוחותיי.
ככה, לא מושלמת. כמו שהקב"ה ברא אותי.
ואותך.

ולעולם, בעז"ה, אמשיך לכתוב בלי לחשוב לרגע האם מילותיי יגרמו לנשים מסוימות להרגיש שאני לא הכתובת עבורן, כי רק הקב"ה מנתב כל אחת לכתובת המתאימה לה. וזה בסדר אם יש מישהי שזה לא מתאים לה ולא תבחר להגיע אלי. היא פשוט תבחר באשת מקצוע אחרת, לא מושלמת, שמתמודדת, רק שהיא פשוט לא תדע את זה. אני רוצה להמשיך ולכתוב בצורה נקיה, ישרה, פשוטה, מלב אל לב. כמו שתמיד הייתי וכמו שאני מתפללת להמשיך ולהיות. וכמו שהתמודדתי עד היום וצלחתי מהקשיים, ועל חלקם גם סיפרתי לקוראותיי העוקבות, אז בעז"ה גם מהמורכבות הזו אני אצא, גדולה יותר, חזקה יותר, מאמינה יותר, והלוואי גם מחזקת אחרים בעקבות כך.

 

תודה שקראתן.
תודה שאתן עוקבות.
תודה על שאתן שותפות למסע שלי.

איתך, גם כשקשה לי בעצמי

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים לטובה

מייסדת ומנכ"ל מרכז סוויטש לשינוי

 

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

יש קונה עולמה

כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן