3 הנחות יסוד חשובות על זוגיות

ט"ו באב וגרושה לא ממש הולכים ביחד.
כלומר, לא עבור מישהי שבשלב זה גם לא מעוניינת לפתח קשר זוגי, או אפילו קרוב לזה.
אפילו לא לשמוע "הצעות".
זה לא שזה לא מדגדג לפעמים.
זה מדגדג.
לפעמים.
וזה חסר.
לפעמים.
אבל לא.
עוד לא.
עדיין
לא.

תמיד הייתי צינית לגבי המושג "אהבה", כשמדובר במערכת יחסים זוגית (זה שונה מהותית מכל מערכת יחסים אחרת, כמו: הורה-ילד, חברות, רב-תלמיד וכו').
אני לא מאמינה ש"על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב) ואני יודעת שעם אהבה לא הולכים למכולת.
ובדור שלנו, ובוודאי בדורות הבאים שאנחנו מגדלות, (למי שיש עדיין ילדים בבית, כמוני), יש אחוזים גדולים גם באוכלוסיות הכי אדוקות שכבר לא נשארים בזוגיות בכל מחיר, וגם לא רק בשביל הילדים, לא מוכנים להתפשר על יותר מידי, ולא מחזיקים זוגיות לנצח.
בדור שיש בו, לכאורה, כל כך הרבה אפשרויות ותחושה כאילו "יש מבחר" ענק של "טובים/ות יותר" המוכנות (נ' בשורוק) להחזיק זוגיות גם כשהיא דורשת מאמץ והשקעה, והיא דורשת, הולכת ויורדת.
אני (כבר) לא אדם פסימי, (מקווה שאכן כך), אני כן אדם שרואה קדימה.
ואני רואה קדימה.
שילוב של חסר בכלים לפיתוח מסוגלות זוגית + דור שמאמין ש"מגיע לי" + יותר עצלות להשקיע או לחילופין, ציפייה שהכל יקרה מהר, כאן ועכשיו, ועדיף אתמול = יותר גירושים ו/או יותר זוגות לא מאושרים.
והשלב הבא – גיל הרווקות עולה. פחות נישואים.
זה לא ממש השלב הבא, כי זה כבר קורה.
בעבר זה היה נחלת "הציבור הכללי".
כשני עשורים לפחות, זה כבר נחלת "הציבור הדתי".
ובעוד אני כותבת את השורות האלו, זה כבר לא נדיר בציבור החרדי (הלא חסידי ולא זה שמוגדר תחת המושג "בני תורה").
ועוד רגע… וזה גם שם.
אני פוגשת את כל מה שאני כותבת בקליניקה וגם בחיי האישיים: משפחה, חברות, קולגות, רשתות חברתיות, שיחות עם אנשי מקצוע.

כבר כתבתי בעבר שאני "חוקרת זוגיות" מגיל אפס, בתור הבת הקטנה שנולדה לבית שכבר יש בו אחיות ואחים נשואים.
אני גם חושבת שיש בי משהו שתמיד היה בוגר יותר מהגיל המותאם ושנים של קשיים חברתיים נוראיים הביאו אותי לנהל קשרי חברות עם מדריכות ועם… מורות. וגם היום, יש לי חברות שגדולות ממני בפער משמעותי.
תוסיפי לזה את הנסיון האישי שלי מ – 2 מערכות נישואים שנגמרו בגירושים, אז בכלל… כך שתחום הזוגיות קרוב לליבי מאד מאד.

למרות כל מה שאני כותבת, זכיתי רק בתקופה האחרונה להיות שותפה וללוות 2 בחורות מדהימות, שנכנסות תחת ההגדרה של "רווקות מאוחרת", שסגרו שידוך ושמתחתנות בחודש הקרוב.
ובצוות המקצועי שלי, שמלווה מקרים שונים, יש עוד 4 בחורות שהתארסו לאחרונה אחרי או בתוך ליווי מקצועי.
מה שאומר, שאני מאמינה בזוגיות ומאמינה שהיא יכולה להיות טובה, אך היא לא מובנת מאליו בכלל וצריך להתאמץ כדי שהיא תצליח.
אני לא סתם מאמינה. אני פשוט סומכת על הקב"ה שאם הוא, למרות כל מקרי הגירושים הסופר מכוערים שקיימים, ולמרות שאנשים שהתחייבו לדאוג אחד לשני – הפכו לאויבים אחד לשני, ממשיך לזווג זיווגים – אז הוא יודע מה הוא עושה.

חוזרת רגע למשפט "על כל פשעים תכסה אהבה":
ידוע הוא, שהרבה פעמים בחור ובחורה, גבר ואישה, בוחרים אחד בשני ומתחתנים. הם לא רואים את החסרונות אחד של השני, לפחות לא בהתחלה.
כשמישהו אומר "תגיד, שמת לב שהיא…" המאורס המאושר לא מבין על מה מדברים. וכשמישהי אומרת לכלה: "תגידי, שמעתי עליו שהוא…" אין לה שמץ של מושג איך מעלילים כאלה עלילות על חתנה המתוק…
ממש הופכים לעיוורים וחירשים ביחד.
וכשרק נהיה להם לא טוב אחד עם השני, הם ידעו להגיד "היו תמרורים אדומים", או "ניסו להגיד לי ש… אבל חשבתי שסתם מקנאים בי/יש למישהו אינטרס להוריד את השידוך".
והשאלה הכי מעצבנת: "איך לא ראית???"
מה "איך?"??? יש מצבים/זמנים שבאמת לא רואים!
הרי אם לא היינו מאמינים שיש מישהו שמנהל את העולם וכל מה שהוא עושה כל היום זה לזווג זיווגים, אני חושבת שהיינו מפסיקים להתחתן. הרי בסה"כ זו חתיכת ריזיקה. סיכון מטורף.
מה גם, אנשים (כולל אני) שנכוו, התגרשו ונשבעו שלעולם לא עוד פעם, רובם הגדול… עושים את זה שוב.
זה הרי לא הגיוני!
מה לא הבנתם שאתם עושים את זה שוב?
אני הרבה פעמים נשאלת "אבל למה?". למה אני רוצה שוב להתחתן, או: "למה אני מוכנה שוב לקחת את הסיכון הענק הזה אחרי שכבר נכוויתי?"
והתשובה היא פשוטה, לדעתי כמובן, והיא הנחת היסוד הראשונה בנושא הזה: הקב"ה ברא את נזר הבריאה – את האדם (ואחר כך את חוה) – אחרונים, שייבראו כשהכל מוכן לכבודם, כדי שכל מה שהם יצטרכו כבר יהיה להם, חוץ ממה שהחסיר מהם מלכתחילה, שיוכלו למלא רק כשהם ביחד, כדי שירצו לשמור על הזוגיות שלהם.
(ואולי גם, שיתפנו לגמרי להשקיע בקשר שלהם.)
כך הבטיח הקב"ה את המשך הקיום האנושי – בזה שהחסיר מכל אחד מאיתנו את היכולת למלא צרכים מסוימים שרק זוגיות יכולה למלא.
זה "למה" רוב האנשים בעולם, גם כשהם ניכווים, נבגדים, נפגעים, נפצעים במערכת יחסים זוגית, הם ממשיכים לרצות זוגיות הלאה. לפעמים לא מיד, לפעמים לא תמיד.
אבל רובם הגדול לא מסכים לוותר על הזכות והחובה להיות בזוגיות.
זכות אנושית וגם חובה אנושית.
אנחנו יכולים לספק לעצמינו (במסגרת מה שהקב"ה מסכים שיהיה לנו) משמעות, שייכות, שמחה, סיפוק, ביטחון עצמי, הערכה עצמית, צרכים פיזיים (כסף, בית, שינה, אוכל, בריאות), אהבה עצמית.
אבל אנחנו לא יכולים לספק לעצמינו אהבה זוגית, שהיא שונה מאהבה עצמית.
אנחנו לא יכולים למלא את החלק של "קשר זוגי" גם אם נהיה בתוך קשרים טובים רבים אחרים, עם חברים/ות, משפחה, קולגות.
יש צרכים שרק זוגיות בריאה יכולה למלא, ובזכותה אנחנו ממשיכים לחפש אחריה.
לכן, כששואלים אותי מהפן המקצועי או מהפן האישי איך זה שעדיין אנשים מתחתנים למרות, אני עונה בפשטות: כי ככה הקב"ה ברא את העולם, שיהיה לנו חסרים שרק זוגיות יכולה למלא.
זוגיות בריאה, כאמור.
ועדיין, חשוב להניח כאן את הנחת היסוד השניה בנושא זוגיות:
למרות שזוגיות היא חלק חשוב מאד בחייו של כל אדם (כשהיא קיימת, וגם כשהיא לא, החיסרון שלה מעיד על הצורך בה), היא לא הכל בחיים ולא כל החיים (לא מבחינת זמן אלא מבחינת ערך).
תקראי שוב את מה שכתבתי:
זוגיות היא לא הכל, והכל זה לא זוגיות.
יש עוד חלקים חשובים ומשמעותיים שאסור לזנוח ואסור לחשוב שהם חשובים פחות, בעיקר משום ש… זוגיות לא ממלאת את כל הצרכים שלנו! ממש לא! אנחנו צריכים חברה (ח' בקמץ וח' בסגול), ועיסוקים כמו: עבודה או תחביבים ומשפחה והתפתחות אישית ועוד המון דברים חשובים.
מה שמביא להנחת היסוד השלישית שלי:
עם כל הקושי בלהיות ללא זוגיות – עדיין החיים יכולים להיות מספקים וטובים.
במילים פשוטות: כל אלו שלא בזוגיות, מרצון או מחוסר ברירה, מבחירה או שלא, (אלמנות, גרושות ורווקות) עדיין יכולות להיות מאושרות ומלאות סיפוק ומשמעות.
זה לא סותר את הנחת היסוד הראשונה, שעדיין יהיו דברים שיחסרו, יחד עם זה, החיים יכולים להיות טובים גם אם חסר בהם מרכיב חשוב. מאד.
כן אפשר וכדאי לעזור ולמצוא את האדם המתאים, ויחד עם זה, לא צריך לרחם עליהן, וכשהן אומרות שטוב להן, אפשר וכדאי להאמין להן.

הלוואי שמסלול החיים שלי היה אחר.
הלוואי והייתי בתוך זוגיות מכבדת, מחבקת, מאפשרת.
לא זכיתי.
עדיין לא.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד בשלב זה של חיי ונכון להיום (ט"ו באב התשפ"ד, 19.8.24) שהחיים שלי טובים.
הם טובים כשאני בוחרת לראות ולהגדיל את הטוב שיש לי, ויש לי, והרבה. ותודה לה' על זה.
עדיין יש לא מעט קשיים.
עדיין לא נסגרו כל העניינים שקשורים לגירושים, והם בהחלט גובים מחיר יקר ממני.
עדיין אני לא במקום שאני רוצה ויכולה להיות.
עדיין יש עוד התמודדויות בחיים שלא קשורות לגירושים בהכרח, כמו ילדה מאתגרת, הוצאות לא צפויות, עניין בריאותי שנמצא בבירור…
והרבה דברים שלא היו לפני הגירושים וייחלתי אליהם כן נמצאים בחיי: שקט ורוגע בנושאים מסוימים שהטרידו את מנוחתי, יציבות וביטחון בחיים של הילדים ושלי, תקווה ואופק שאבדו בדרך וחזרו להיות אור בדרך, גם אם היא לא סלולה.
אין לי זוגיות כרגע.
לא הייתה לי כזו ברוב 13 שנות נישואיי גם כשבאופן רשמי הייתי נשואה על הנייר.
אבל יש לי סיפוק ושמחה ומשמעות ומימוש עצמי מחלקים חשובים אחרים שאני חיה יום-יום.
ושקט.
מי היה מאמין שאי פעם אני אייחל לשקט, ובמידה מסוימת גם אזכה לו.

ולסיום, אנקדוטה מתוקה וכמה מילים על להיות גרושה ואמא לילדים:
הרבה פעמים הילדים שלי דיברו על זה (בלשון עבר, כי היום זה עדיין קורה אבל הרבה הרבה פחות) שהם רוצים שאבא שלהם ואני נתחתן שוב, ואני, שמאמינה בלא לטייח או לשקר, מבהירה שזה לא יקרה בשום צורה ואופן כי אני פשוט לא רוצה שזה יקרה ומזכירה להם שלמרות המחירים והקשיים – הבית שלנו נעים, שמח וללא מתחים שהיו בו בעבר, מה שהם אומרים בעצמם.
לרוב, הם שואלים מיד אחר כך אם אני מוכנה להתחתן עם "אבא אחר", ואף מידי פעם, כשיוצא לנו לנסוע במונית, אין בעיה לאחת הבנות לשדך לי את הנהג, כשהוא שומע כל מילה: "אמא, הנהג הזה ממש נחמד. אולי תתחתני איתו?" ולא משנה שהוא כבר עבר את גיל ה – 70, ללא כיפה, והמסקנה שהוא נחמד היא בכך שהוא לא העיר להם כשהם החרישו את האוזניים של כולנו.
אגב, זה לא רק עם נהגי מוניות, אלא גם עם האינסטלטור (הנשוי), המוכר האתיופי במכולת והקופאי שלדעתי בכלל מוגדר כקטין.
מעבר לבושות שהם עושים לי לפעמים, זה הרבה פעמים משעשע, והתשובה היא תמיד "כרגע – אני לא רוצה להתחתן עם אף אחד. עכשיו אני עסוקה בשיקום הבית שלנו, בלטפל במה שצריך, במי שצריך, בלהנות מהשקט שנכנס אל חיי".
הם לא מבינים הכל, וכשיש שאלות, אני עונה לכל אחד ואחת בהתאם לגיל שלו/ה, כשברור לכולם שמותר לדבר על הכל, לשאול הכל, להרגיש הכל, ואני תמיד מבטיחה לענות בסבלנות, ואם לא מתאים לי באותו הרגע – אני מיד קובעת זמן "מתוקה, השאלה שלך מאד חשובה ואני רוצה להתייחס אליה, רק שבאמצע אמבטיות והשכבות זה לא בדיוק הזמן שאני פנויה להתייחס כמו שאני רוצה, אז אחרי שכולם יהיו במיטות, נשב לנו כמה דקות בחדר שלי ואענה לך על השאלה החכמה שלך".
ועד אז, אני מתפללת שהקב"ה ישים בפי את המילים הנכונות.

איתך, כשאת בזוגיות, וכשאת לא