fbpx

אין גזירה רעה. אז מה כן יש?

 

בהמשך לפוסט משבוע שעבר

בפוסט של שבוע שעבר שאלתי את עצמי ואותך כמה שאלות, והנה תזכורת:

האם יכולתי לשנות את ה'גזירה' הזו?

האם הייתה דרך אחרת בשבילי להתפלל בשנה שעברה כדי להעביר את רוע הגזירה?

ואולי, אולי –

דווקא השנה הזו היא החתימה הטובה בשבילי?

אולי היא המפתח לטוב שהקב"ה רוצה עבורי?

אולי דווקא השנה הזו, הקשה כל כך, היא היא היציאה שלי לחירות הנפש והגוף?

עצם המחשבה על זה מטלטלת אותי.

ואני הרי מאמינה באמונה שלמה ובטוחה במליון אחוז שמה שיש לי או אין לי עכשיו זה הטוב בהתגלמותו, אז איך בכלל יכולה להיות מציאות של 'גזירה רעה'?

אני שואלת, לא כי יש לי תשובה, אלא כי אני מחפשת אותה.

אולי מחפשת כתובת לשאול אותה כדי להבין יותר.

אולי לך יש תשובה או רעיון לשאלה הזו?

 

קיבלתי מאות תגובות שהודו לי על הפוסט ההוא, ומתוכן כמה עשרות תשובות מעניינות ממש. אני מוצאת לנכון לפרסם אותן כך שלא יהיו רק שאלות, אלא גם תשובות שמשיבות נפש ומחזקות את הלב ואת האמונה. כיוון שהרעיון עלה בי רק עכשיו (ברגע זה השעה 1:30 בלילה…) לא הספקתי לשאול אותן ובוודאי לא לקבל תשובה מהן ולכן מראש לא מביאה את שם הכותבת, כמו כן, יש תשובות ששיניתי מעט פרטים אישיים כדי שהן לא תיחשפנה ומבקשת סליחה מראש על כך.

כל תגובה בצבע אחר, כמובן. ובסוף… התשובה שלי לעצמי.

אני עוקבת כבר הרבה זמן אחרי הפוסטים שלך, ומרגישה אותך חזק בלב.

השאלה ששאלת כאן שואלת את עצמה בתוכי כל השנה הזו ובמיוחד אחרי שנה שבה קרה הכל פתאום בשבילי, הרבה מאד דברים שנראים רע, ופתאום ראיתי איך כל זה הופך לטוב גדול.

אחרי כל זה, ועוד אינספור חלקים בפאזל שהולכים ומתיישבים כל אחד במקומו, בדיוק ודקדוק שאין דומה לו –

אני מבינה שאין כזה דבר גזירה רעה.

יש גזירה שרע לנו איתה.

יש גזירה שהיא כואבת נורא ומצערת מאוד.

יש גזירה שאנחנו לא מבינים.

יש גזירה שבעיני הבשר שלנו היא נראית נוראית וקשה כל כך.

אבל תמיד, תמיד – היא לטובה.

פחות מתאים לי לפרט את המארג השמיימי שגיליתי ושהתברר לי למפרע, ואיך גזירות שהיו נראות לי רעות במשך שנים התבררו כהכי טובות בשבילי ונהפכו לי למקור להודאה והלל,

אבל אני בטוחה שתאמיני לזה.

כי התשובה נמצאת בתוכך, וכתבת אותה –

דווקא השנה הזו, הקשה כל כך, היא היא היציאה שלי לחירות הנפש והגוף.

אני חושבת שהמשפט הזה כולל בתוכו הכל, וכל מילה מיותרת.

מחזיקה לך אצבעות, ובטוחה ומתפללת בשבילך שתראי בקרוב את הטוב והמתוק מציף ועולה על גדות, ומאיר כל פינה בחייך באושר ורוגע וביטחון אמיתי.

איתך-

אחת.

 

מתי דוד המלך נעשה רגל רביעית במרכבה?

מן הסתם בנעילה של יום הכיפורים שחל בשבת…

אז הנה –

דוד המלך נס על נפשו מכסא המלוכה, בוכה, חפוי ראש, הלוך ויחף.

הרודף אותו הוא… ב ן ש ל ו – ויחד איתו רוב עם ישראל!

במצב הזה פוגש בו ראש הסנהדרין

נוּ? והוא מעודד אותו?

איפה! הלוך וקלל… סוקל אבנים… מעפר בעפר… מזכיר לו שהוא בא ממואבית, ועוד כמה מחמאות.
אבישי בן צרויה מבקש רשות מדוד להסיר את ראשו של ראש-הסנהדרין…

אבל דוד, נרדה ונרדף, נכאה ונכאב, משיב ואומר: "כה יקלל כי השם אמר לו קלל את דוד"
ואז –
אז נעשה דוד מלכא משיחא רגל רביעי במרכבה!!!

 

והנה תשובה מרגשת ממש, וכל ההדגשות הן במקור:

דבורי יקרה ואלופה!!!

טוב.. אני לא יודעת אם התכוונת ברצינות שיכתבו לך תשובות, ואולי כבר קיבלת מספיק.. בכל אופן אם נשארה עוד פיסת עין לקרוא את מילותיי, זו תהיה עבורי זכות.

כמי שעוקבת בצללים אחר עוצמות הנפש שלך, בכל שבוע מעריכה ומתפעלת עוד יותר..!

חשבתי על השאלה שלך, שמדממת ונוקבת בעוד הרבה לבבות רועדים, ונשאלת בכל מיני צורות-

האם עשיתי הכל בכדי להיכתב לשנה טובה? האם אני אשמה ב "עונש"? האם זה קרה כי אני 'לא מספיק'…? האם ה' הוא דיין חמור סבר שנותן אחד על אחד עונש ופרס? האם ה' הוא אבא רחמן טוב ומיטיב וסולח? האם הכל עונש על מעשי הרעים? או בכלל זו הדרך לטוב הגדול שעוד מחכה?

אני בסך הכל יהודיה פשוטה, שמחפשת במנהרות כאבי הלב האין סופיות את אור ה'.

גם אני חיפשתי תשובה וזה מה שה' שלח לי: (מקווה איתך שיתנחמו פצעי הלב וקריעות הנפש):

ה' הוא טוב ומיטיב, והתורה דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

ומה זה אומר לי? את שואלת.

כשקורה משהו יש לנו את הדיבור הפנימי, זה שלימדו אותנו בד"כ מינקות, דרך החינוך הנוקשה בבגרות, בין שבילי הביקורת הנוקבים לאורך נתיב החיים המפתיע של כל אחת.

פעמים רבות ממש, אולי אפילו כל הפעמים, הדיבור הוא ביקורתי, מאשים, "יכולת יותר", "היית צריכה להתאמץ", "זה המחיר שאת משלמת בצדק", "זה מה שמגיע לך".

ופעמים רבות אפילו הייצר הטוב שלנו הוא בעצם ייצר הרע מחופש. המחשבה הזו לדוג' על אלול, על הגורל, על השה שנבחר להישחט, שמסומן באדום והוא אפילו לא יודע וממשיך לרוץ עם העדר.. מכירה, כן?

השאלה היא לא: אם זה נכון או לא נכון.

השאלה היא מה אני צריכה להבין מזה. מה ה' רוצה שאני יבין פה.

התורה באה לחזק, לקרב ולעודד כל יהודי באשר הוא ואם חלילה מישהו יחשוב שאם הוא דיבר לשון הרע אז תפילותיו אינן נשמעות במשך 40 יום, אז הוא הבין לא נכון!

ואם אחרי שהתמודדנו בגבורת נפש עילאית בניסיונות אדירים שאין בריה יכולה לתאר במילים גשמיות קריעה פנימית אדירה שבלב- אם ח"ו הבנו אחרי זה שהיינו צריכים לעשות יותר, או לא עשינו מספיק או שזה עונש או גזירה רעה אז הבנו לא נכון!

כל דיבור של תורה, כל פירוש של פסוק או מדרש חז"ל בא כדי לתת ליהודי כח, אמונה, תקווה, עוצמה להתרומם מהמקום שהוא נמצא בו ולהתקרב להשם.

דיבור שמרחיק מהקב"ה – הוא לא דיבור של ייצר הטוב, הוא לא דיבור של ה'. זה דיבור של ייצר הרע שמפיל אותנו שוב ושוב לבור העמוק של ההתמודדות עם נסיון האמונה הכביר של הדור שלנו.

כשאת מתבוננת אחורה האם עשיתי די? האם הייתי מספיק בסדר? מה ה' חושב עלי?

תזכרי שה' הוא טוב ומייטיב רחמן ואוהב מכל אוהב, וכמובן שהוא סופר את המצוות!!! ולא את העבירות, ורואה בך כל כך הרבה יופי ועוצמה יהודית, וממש גאה בך על הדרך שעשית,

הכל בחסד ורחמים בכדי להביא אותנו למקום טוב יותר, כמו שנתבונן כילדים קטנים על המבוגר שרוקם רקמה מלמטה, כמה מבולגן ונורא זה יראה, וכשנגדל ונגבה ונתבונן ברקמה בחלקה העליון והנכון – נראה כמה שהכל היה פשוט מושלם! וכל קשר והסתבכות חוטים וצבעים רק יצרה דוגמא מרהיבה שלא יכולנו לשער קודם.

מקווה שבנתי את שאלתך כראוי ושהתשובה אכן משיבת נפש…

חזקי ואמצי!

מחזיקה לך אצבעות (של הרגליים)

 

הי דבורי היקרה!

אני קוראת בשקיקה את הפוסטים שלך וממש נהנית.

הנקודות שאת מעלה, מעוררות ומעניינות.

הנקודה הזו שאת כותבת – לספור את המצוות שלנו – כבר העלה רבינו הצדיק יסוד עולם, רבנו נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, סימן רפב):

דע שצריך לדון את כל האדם לכף זכות.. ואפילו רשע גמור חפש בו מעט טוב וע"י זה תדון אותו לכף זכות.." וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו נקודות טובות} כי ידוע שצריך האדם ליזהר מאוד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאוד-מאוד.

והיא נקודה חזקה מאד שע"י שאתה מחפש באחר או בעצמך נקודה טובה אתה בעצם מעצים את הטוב שבאחר וגורם לטוב שבו לגדול.

 

קודם כל תודה לך על הפוסטים המדהימים שלך, אני קוראת כל שבוע ומתפלאת כל פעם מחדש מהנכונות שלך לשתף בהכל, גם בדברים הפחות פוטוגניים של החיים…

בפוסט שלך שאלת "איך יכולה להיות מציאות של גזירה רעה?"

השאלה שלך מזכירה לי הודעת ווטסאפ שקיבלתי ביום שאח שלי, שהיה צעיר מאד, נפטר ל"ע.

חברה מאוד טובה ששמעה את הבשורה הרעה כתבה לי "אין לי מילים… יש לי רק שאלה אחת- למה דברים רעים קורים לאנשים כל כך טובים?!?!"

אני זוכרת את הרגע הזה, זה היה כבר אחרי שחזרתי מהלוויה וקראתי את המילים האלו שהיא כתבה וחשבתי לעצמי: "מה השאלה בכלל?? מי אמר שמה שקרה למשפחה שלי הוא רע????"

אני רוצה להקדים, אני לא רבנית וממש לא קרובה לזה, אני בסך הכל אמא צעירה לכמה מתוקים כ"י.

אני פשוט חושבת שאפשר לשנות את המילה "רע" במילה "קשה", יש גזירות קשות, ולמה? כי לנו, כבני אדם, קשה מאוד להבין חשבונות שמיים: אנו יכולים לצעוק, לכעוס ולהגיד שזה לא פייר ולמה זה קרה לי ולא לאף אחד אחר, ולבכות וזה בסדר כי אנחנו בני אדם, אבל בסך הכל- הכל משמיים "ואין דבר רע יורד מן השמיים" ואני לא מאמינה שיש גזירה שנקראת גזירה רעה, יש גזירות שהם גזירה קשה.

מקווה שעזרתי קצת:)

 

ויש עוד תגובות אבל אני לא יכולה להביא את כולן.

ובסוף, גם הרמתי טלפון לאחד מהאחים שלי, שכמו שכתבתי, הוא אדם שאפשר לסמוך עליו בכל מה שקשור לאמונה, הלכה ויהדות.

והנה תמצית השיחה המרתקת שלי איתו:

האם איש גזירה רעה?

לא, אין. זה רק נראה בעיננו רע.

אם רצינו סוכריה ויש לנו סוכרת ואסור לנו לאכול את הסוכריה, זה רע או טוב?

זה טוב, כי זה שומר עלינו שנמשיך לחיות נכון וטוב עם הסוכרת.

אז תשאלי: אז אולי הסוכרת זו גזירה רעה?

לא. היא באה לשמור מפני משהו שאנחנו לא יודעים כרגע, ויתכן שגם לא נדע אלא רק כשנגיע לעולם הבא.

 

בעבר כתבתי את הסיפור הזה בשם מישהו אחר, ועכשיו מצאתי אותו ברשת ומביאה אותו כמו שהוא:

אחד מתלמידיו של הרמב״ן גסס ונטה למות. נתן הרמב״ן בידו קמע, כדי שייפתחו הדלתות של גן עדן בפניו, וכן דף עם שאלות שהוא מבקש עליהן תשובות. במכתב נשאלו שאלות על הנהגת ה' בעולם.

כעבור שעות מספר נפטר התלמיד.

לאחר מספר חודשים נגלה התלמיד אל רבו ואמר לו: "הגעתי לעולם האמת. בזכות הקמע שנתת לי נפתחו בפניי כל השערים, אך לגבי השאלות שביקשת שאברר על הנהגת הבורא – אין אלה כלל שאלות! למעלה רואים עולם ברור! אין שאלות, הכל מובן!"

זה עולם שיש בו הסתרה.

קשה מאד להבין הרבה דברים, אבל זה לא אומר שאם לא הבנו – הם רעים לנו.

 

אני תמיד מתפללת בכל הדלקת נרות וגם בין לבין, שתמיד אזכור להודות על ה'יש' ולא אצטרך תזכורות של 'אין' כדי להעריך את ה'יש', ושתמיד אזכה לראות את ה'יש'.

ואולי בזכות התפילה הזו אני עדיין כאן, כותבת כמעט כל שבוע, גם בתקופות שהיה 'אין' גדול בחיים שלי, כי גם שם ראיתי את ה'יש'.

וכשמחפשים – מוצאים!

 

אולי כאן המקום להביא 'על רגל אחת' את (אחד) ההבדל(ים) בין ליטאים לחסידים בעבודת ה', כאשר אין ספק שכל הדרכים רצויות ונכונות וכל אחד הולך בדרך המתאימה לו.

ליטאים עובדים את הקב"ה כעבד לפני המלך, כלומר: דין מצד החוק. יש מותר ויש אסור. ולכן חודש אלול הוא חודש בו הפחד מורגש ממש. בחודש זה הם נוהגים לא להתחתן ומשקיעים כל רגע וכל דקה לחזרה בתשובה ולמירוק העוונות, וראש השנה עבורם הוא "יום הדין" כפשוטו: יום בו הם נקראים אל המלך והוא שופט אותם בחומרה.

כל עבודת ה' שלהם נעשית מתוך יראה, מתוך חשיבה שכלתנית, והם מייקרים את לימוד התורה יותר מכל דבר אחר.

 

חסידים עובדים את הקב"ה כבן לפני אביו. כלומר: דין מצד הרחמים והחסד.

כמו אבא שמעניש את הילד שלו שרץ לכביש.

האם הוא נוהג איתו בדין של חוק או בחסד ורחמים?

החסידים גילו את תורת הסוד ובה מצאו כי יש עוד משמעויות לרעיון של "דין", דין שיש מאחוריו חסד ורחמים, ולכן לא מקבלים את המילה 'דין' כפשוטה. כי גם רחמים, כשהם במקום הלא נכון, זה לא טוב.

אבא שלא ילמד את הבן שלו שאסור לרוץ לכביש ויגיד שהוא לא רוצה להגביל את החופש של הבן שלו לרוץ כאוות נפשו – הוא אבא שמזיק ופוגע בבן שלו.

החסידים קיבלו את הדין בשמחה כי הם מבינים שהקב"ה שומר, גודר ועוזר לבניו להגיע בצורה הנכונה לעולם הבא, גם אם זה כואב, לפעמים.

כל עבודת ה' של החסידים נעשית מתוך שמחה, וכבר מצאנו שהשמחה מצליחה לבטל הרבה גזירות קשות.

לכן חודש אלול בכלל וראש השנה בפרט, הם ימי שמחה, ימים שבהם אנו נערכים למפגש עם הקב"ה ומתקרבים אל אבא אוהב ודואג.

החסידים נזהרים גם בהיתר ולא רק במה שאסור, הגדרים שלהם רבים יותר מתוך רצון לשמור על עצמם באופן שבוודאי לא יגיעו אל מה שאסור, וחלק גדול הם משקיעים בהכנה למצווה ולא רק במצווה עצמה, כי זה חלק מהחוויה, כמו שמתכוננים לאירוע מרגש וכבר מתעסקים בו הרבה לפני כן.

החסידות מרוממת את מעלת הצדיק ואת עבודת ה' בחיים הפרטיים מתוך שמחה.

 

מקווה שהצלחתי במילים מועטות להסביר את הרעיון עצמו ואולי גם את המשמעות של "גזירה רעה".

 

שתזכי לשנה טובה, מתוקה וקלה!!!

ושנזכה כולנו לראות את הטוב של הקב"ה בטוב, מטוב. בלי לראות "גזירה" כלל וכלל.

 

איתך,

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לכי לך.

לך לך. הפעם הראשונה שהתאהבתי בפרשה הזו הייתה בשנה סוערת מאד בחיי, כיתה ט', בעודי

אחרי החגים שמח

בתקופה שהתלבטתי מאד אם להתגרש או לא, למרות שהיה ברור שזה הצעד הנכון, הדבר היחיד

גזלייטינג

את ציפי, שם בדוי, פגשתי בקליניקה. כשהיא תיאמה איתי את הפגישה, היא הזדהתה בשם אחר

אין לי מקום

מי שעוד לא מעודכנת, אז פורים מאחורינו, מה שאומר שפסח לפנינו. כמו כל דבר, גם

שימי לב

(לפעמים, אם כי נראה לי שתמיד) הדרך היחידה לקבל פרופורציות היא להגיע אל המקום הקשה

משנה שם – משנה מזל

אתחיל מהשורה התחתונה: חזרתי לשם נעוריי, ומעתה שם המשפחה שלי הוא: רובינשטיין.   ועכשיו לפוסט:

דילוג לתוכן