חינוך כלכלי

אני זוכרת את הפעם ההיא, באחת ממאות או אלפי הפעמים שעזרתי לאחת מאחיותיי הנשואות עם הילדים, בשנים בהן הייתי נערה ובחורה.

הייתה זו שעת צהריים והיא חילקה לילדים את הארוחה.

אני זוכרת כמו עכשיו, זה היה חצי שניצל סויה קנוי ותירס מקופסת שימורים.

באותן שנים אותה אחות התמודדה עם מצב כלכלי קשה מאד. אני זוכרת סצנות לא פשוטות שהייתי עדה להן, כשהיא חיפשה בכיסים של המעילים מחורף דאשתקד אולי במקרה היא שכחה שם שטר של משהו, כי לא היה לה כסף לקנות חלב.

הילדים אכלו ואחת הבנות ביקשה עוד שניצל ואחותי אמרה שאין.

הילדה אמרה שהיא רעבה ואחותי הציעה לה עוד תירס. אבל היא רצתה שניצל והתחילה לבכות.

אני ראיתי שנשארו כמה שניצלים בשקית במטבח ואמרתי לאחותי שיש, והיא תפסה אותי הצידה ואמרה לי בכעס: "אל תגידי לה שיש עוד! אני צריכה את זה למחר ואין לי כסף לקנות עוד חבילה!"

הילדה בכתה. אחותי שידלה אותה לאכול עוד תירס.

ואני הלכתי לחדר ונלחמתי בדמעות שלא יפרצו מהעיניים שלי, ונשבעתי לעצמי באותו הרגע שלילדים שלי יהיה כל מה שהם צריכים.

מאז, אחותי, שעברה שנים קשות מאד כלכלית, ב"ה זוכה להרבה נחת מהמשפחה המדהימה שהיא בנתה, והיא מסודרת כלכלית. ואותה אחיינית נשואה באושר ואמא לילדים קטנים.

אבל הטראומה שאני חוויתי באותן שנים מול ההתמודדות שלה – נשארה איתי.

והילדים שלי… היו ימים שהיה להם כל מה שהם צריכים, אבל לי לא היה כלום.

ובתוך הכאוס הכלכלי בשנות נישואיי, לא היה יום שלא אמרתי לעצמי שאני אצא מהמקום הנמוך הזה, רק לא ידעתי איך.

עוד לא יצאתי, אבל בשונה מכל השנים האחרונות, היום יש לי דרך ואני יודעת איך אפשר לעשות את השינוי. ואני כבר בדרך.

ובדרך הזו אני מחנכת את ילדיי, כדי שהדרך שלהם תיהיה קלה יותר.

והנה סיפור שקרה לפני כשבועיים:

סיכמתי עם מלי שלי שהיא תלך לאופטיקה לתקן את המשקפיים שנשברו אחרי הלימודים.
היא בת 10, והיא יכולה לעשות את זה לבד, כשאני זמינה בנייד לכל שאלה.
חנות האופטיקה נמצאת במרכז מסחרי מפתה עם שלל חנויות ממתקים, מדבקות ומתקני בילוי.
"אמא, אני רוצה כסף כדי לקנות לי משהו" היא אמרה לי בבוקר, כשהיא מתארגנת לבית הספר.
חשבתי רגע.

מצד אחד, למה לא? כולנו אוהבים להתפנק. גם אני מתפנקת לפעמים במשהו טעים, איזה אקססוריז או משו לבית, אז גם לה מתחשק.

מצד שני, למה כן? מה, בגלל שהיא במרכז מסחרי היא חייבת לקנות משהו?

צריכה להזכיר שבבית שלנו הילדים גדלו עם 2 כיווני חשיבה (והתנהלות) שונים מהותית בענייני כספים, כשאני צד ששוקל וחושב על כל הוצאה ומאמינה שלא קונים כל מה שמתחשק ובטח לא מתי שמתחשק.

לכן, עד כמה שמלכתחילה חשוב לי לגדל ילדים עם חשיבה כלכלית נכונה, בעקבות הפערים שהם חוו וחווים הרבה יותר אחרי הגירושים, חשוב לי עוד יותר להשריש אמונות נכונות והתנהלות תקינה.

"מלושקה, נראה לי שאת הכסף הזה תיקחי מהכסף שלך" אמרתי לה בסוף.

היא הייתה מופתעת וראיתי שהיא מתלבטת.

"את יודעת מה? יש לי רעיון. את תחליטי כמה כסף את רוצה לקחת מהכסף שלך ואני אשלים לך את אותו הסכום בדיוק וככה יהיה לך גם מהכסף שלך וגם מהכסף שלי, שתיקני בכיף", אמרתי לה.

האמת, שזו הייתה הברקה של רגע. בחיים לא עשיתי דבר כזה.

היא חשבה רגע.

"טוב, אז תביאי לי את הכסף ונראה כמה יש לי".

בסוגריים, מלי ביקשה שאשמור את הכסף שלה אצלי, כי כשהוא אצלה – קשה לה מאד לשמור עליו משום שילד/ה אחר/ת בבית התקשה/תה לשמור על הכסף שלו/ה ובזבז/ה את כולו כל הזמן וזה גרם למלי לעמוד בפיתוי לא פשוט. לכן, היא ביקשה שאשמור על הכסף כך שיהיה לה קל ובכל רגע נתון שהיא רוצה, היא יכולה לבקש אותו ולקבל בשמחה.
הלכתי לחדר שינה, סגרתי את הדלת בנוהל כי הילדים יודעים שיש דברים שאני שומרת במקומות פרטיים, הוצאתי את השקית עם הכסף שלה והבאתי לסלון.
היא פיזרה את הכסף והתרגשה לגלות שיש לה יותר מ 150 ₪!!! משום שכבר הרבה זמן היא לא ביקשה את הכסף שלה ובינתיים קיבלה דמי פורים, ועוד כספים קטנים מפה ומשם.
כמובן שהיא ביקשה שאחליף לה את הכסף הקטן לכסף גדול, דבר שלקח לי זמן ללמד פה בבית שכדאי להמיר כסף ששמים בצד, כי קל יותר לבזבז "כסף קטן".
היא התלבטה כמה כסף "לבזבז".

"מלושקה, זה לא נקרא בזבוז, את יודעת למה? כי כל אחד צריך לפנק את עצמו מידי פעם. וזה בסדר לקנות משהו גם ללב שלנו".

היא חייכה והתלבטה אם לקחת 5 ₪ או 10 ₪.

כיוון שהיא באמת באמת לא מבזבזת כסף, הצעתי לה לקחת 10 ₪ והנחתי על השולחן 10 ₪ מהארנק שלי.

"מלוש, תראי: יש לך 20 ₪ עכשיו. 10 שלך ו – 10 שלי. את יכולה להשתמש בהכל. אבל אם תצליחי גם לקנות לעצמך משהו וגם להשאיר לך עודף – כל העודף יישאר שלך", החלטתי לאתגר אותה.

"אבל אמא, זה הכסף שלך!"

"לא, מלוש. מעכשיו זה שלך. הכל. כשתיהי שם תראי מה את רוצה, כמה זה עולה, ותחליטי. העודף שלך".

הילדה יצאה זורחת מהבית.

והאמת? גם אני.

כשהיא הגיעה הביתה, היא הניחה על השולחן 10 ש"ח.

"אמא, קניתי אייס קפה (מלי מכורה לאייס קפה) שעלה 9 ₪. השארתי אצלי שקל ואני מחזירה לך את השאר".

"לבריאות, מתוקה. העודף שלך. אני אשים אותו עם כל הכסף שלך".

"לא, אמא. הוא שלך!"

"מלושקה, אמרתי לך שאם את מחזירה עודף – מה שאת מחזירה – שלך"

"לא, אמא…"

"טוב, שמעתי. שחררי".

לקחתי את הכסף וצירפתי לכסף שלה, שנמצא אצלי.

וככה, היא הרוויחה אייס קפה וגם שעור בהתנהלות פיננסית.

חינוך כלכלי לא לומדים בשומקום.

אין שעור בבית הספר או בסמינר או בתיכון או בישיבה בנושא.

ולצערי, גם אין שעורים לאחר מכן.

יש הדרכת חתנים וכלות. אין הדרכה כלכלית.

אחרי המסע שלי, אני מרגישה שאני רוצה ללכת ברחוב ולצעוק: תצילו את עצמכם! תצילו את הילדים שלכם! יש דרך! אפשר ללמוד איך לעשות את זה נכון!

וחושבת כבר איך להצליח להכניס שעורים בהתנהלות פיננסית במוסדות החינוך.

לא, אני לא רוצה ללמד את הנושא הזה. אבל כן רוצה שאחרים, שזו ההכשרה שלהם, יעשו את זה.

זה בידיים שלנו. של כל אחד ואחת!

איתך, גם במסע הכלכלי שלי