מה שלא רואים מכאן

לגבי העיניים שלי:

הייתי בביקורת השבוע. לא אשקר שהייתי במתח כי לא ראיתי כל שינוי לטובה, תרתי משמע, אלא שהצילומים שעשיתי הראו שיפור משמעותי והפרו' שבדקה אותי הייתה מרוצה מאד. מצאתי את עצמי מודה להקב"ה על שנתן לבני אדם תבונה ובינה לפתח מכשירים מטורפים שיכולים לצלם חלקים בלתי נראים ולהבחין בתהליכי עמוקים שלא ניתן לראות או להבחין בהם בעין רגילה.

ומכאן אני רוצה לשתף במחשבה שעלתה לי השבוע. היא לא חדשה, כנראה, אבל יש דברים שיפים בתאוריה וכשפוגשים אותם – החוויה נצרבת באופן אחר.

מכירות את הסיפור על הזרע שנרקב באדמה, בונה שורשים ולוקח זמן לראות אותו צומח?

אז כזה, אבל ממקום אישי מאד.

חשבתי על הדלקת שחטפתי, אובאיטיס (Uveitis) קוראים לה, שהתחילה כנראה הרבה לפני שהפסקתי לראות טוב והתפתחה בקצב שלה בכיף, ואני התוודעתי אליה בשלב די מאוחר, כשהיא החלה להשפיע עלי.

באותה המידה, גם עכשיו, כשהיא הולכת ונעלמת בעזרת סטרואידים והרבה תפילות, אני לא מרגישה בשינוי אבל הצילומים מוכיחים שיפור.

מה זה אומר לגבי החיים שלנו?

מה זה אומר לגבי שינויים שקורים לנו, שאנחנו לא שמים לב אליהם, שינויים לטובה, וגם שינויים לרעה?

אני, למשל, גיליתי "יום אחד", שיש איזה קמט ממש משמעותי שצמח לי בפנים.

אני לא מאלו שעומדת מול המראה ובוחנת כל תו. בגדול מרוצה מהפנים שלי ומפנקת אותם במבט קל בבוקר וזהו, מתאפרת בשניות וזזה מהמראה.

עד שגיליתי את הקמט ההוא, משמעותי ממש, עמוק, נוכח.

הוא לא נוצר ביום אחד. זו אני שגיליתי אותו "פתאום".

הוא הלך והתפתח, והעמיק וגדל, ואני המשכתי בחיי.

ומה עם הילדים שלנו, ש"יום אחד" אנחנו מגלים כל מיני דברים לגביהם?

או דברים ש"פתאום" אנחנו רואים בבני הזוג שלנו, שהיו שם כבר הרבה הרבה הרבה זמן ופשוט לא ראינו?

 

אני לא מתכוונת להפחיד אותך (או אותי) ולהגיד שמעכשיו נתחיל ללכת עם מיקרוסקופ ולהתבונן בכל דבר כדי שלא נפספס חלילה תהליכים שקורים, שהם לרעתינו, ויכולנו, לכאורה, לעצור אותם.

לא זו הכוונה.

הכוונה היא דווקא אחרת לגמרי:

להבין שכשקורים דברים – הם לא התחילו היום, ולכן, בעניינים שחשובים לנו, חשוב שנזכור להתבונן יותר.

זה כמו הסיפור על האיש שהגיע כמידי יום הביתה וגילה דלת נעולה. דפק ודפק עד שאשתו צעקה לו מאחורי הדלת שהיא לא רוצה אותו יותר ושהוא מוזמן לקחת את החפצים שלו מהרחוב.

האיש ירד לרחוב ומצא את אשתו זורקת את המזוודה עם כל הבגדים שלו מהמרפסת, כשהכל מתפזר על הרחוב.

"אבל לא עשיתי כלום!" הוא צעק אליה מלמטה.

"בדיוק. בגלל זה".

 

הרבה פעמים אנשים שואלים: "אבל למה דווקא עכשיו החלטת להתגרש/להתפטר/לעזוב/להגיד את מה שאת אומרת בצורה כזו/לפעול כך וכך? הרי לא קרה שום דבר מיוחד עכשיו!"

אז זהו, שלפעמים נראה שלא קורה כלום אבל קורה, ועוד איך קורה, בתהליך עמוק פנימי של הרהורים, של מחשבות, של תובנות, של שינוי שקורה לאט לאט אבל עמוק עמוק שלא נראה לעין, ו"פתאום" הוא מתגלה מעל פני השטח. פתאום יש לו ביטוי.

אני רואה את זה קורה המון בתהליכים זוגיים, בעיקר תהליכי פרידה לא מודעים אבל לגמרי קיימים שהולכים ומרחיקים בין בני זוג, כשצד אחד עובר תהליך שאין ממנו חזרה.

בתהליכים של שינוי תפיסות שקשורות לדת, למגזר, להשתייכות כזו או אחרת (שאלות כמו "מי אני", "מה אני עושה כאן", "מי אמר ש…?")

שאלות על זהות אישית, על אמונה, על יחסים עם אנשים קרובים, על החיים.

 

לפעמים צריך עין חיצונית שתוכל לראות את התהליך שקורה, לשקף אותו, כדי שאפשר יהיה לעשות עם השינוי שקורה עבודה מודעת, מבחירה.

כמו צילום שרואה את מה שהאדם לא יכול לראות בעצמו.

יש לי חברה טובה מאד שאני הרבה פעמים אומרת לה: "תגידי לי מה את רואה, כי אני לא בטוחה שאני רואה את הסיטואציה נכון", והיא כבר יודעת שכשאני אומרת את זה – זה ממקום שאני מוכנה לקבל שיקוף מלא, גם אם אני לא יאהב לשמוע או לראות אותו, אבל רק אם אראה אותו נכון באמת אוכל לעשות איתו עבודה.

זה, אגב, חלק גדול מאד מתהליך של טיפול, להתבונן על הדברים מבחוץ, להבין אותם ורק אז אפשר גם לבחור מה לעשות איתם, לפני שהם יבחרו מעצמם מה לעשות.

 

והחלק הכי הכי הכי הכי חשוב, זה דווקא החלק הזה:

אני כרגע לא רואה את השינוי בעיניים. עדיין מתקשה לעשות פעולות שהיו מאד רגילות בשבילי, כמו לבדוק כינים לבנות. (אביא בסוף הפוסט קטע שכתבתי השבוע ברשת החברתית כדי שתביני כמה זה לא פשוט), אבל הצילומים מראים שיפור.

זה נתן לי כל כך הרבה תקווה והקלה!!! הרבה לפני שהשינוי ייראה לעין בכל המובנים!

כמה פעמים את עושה שינוי והוא קורה אבל את פשוט לא רואה את זה???

כשהצלחת להגיב לילד שמפעיל אותך ברוגע יותר פעמים?

כשענית לבעלך בנושא מאד מאד מסעיר בלי הטון הביקורתי שלך?

כשאכלת 3 פעמים במהלך היום מה שאת לא רוצה אבל פעמיים כן התגברת?

כשבאת להגיד משהו שפעם הייתי אומרת בלי לחשוב והפעם הצלחת לעצור את עצמך?

כשרצית מיד להגיד את דעתך אבל במקום זה שתקת והיית בהקשבה מלאה לצד השני?

שינויים קטנים קטנים, פעם ועוד פעם, שמחלחלים לאט ומצליחים לשנות דפוסי התנהגות ישנים!

אם ישאלו אותי, זה אולי החלק הכי חשוב בעבודה הטיפולית והאימונית. לראות את מה שכן מתקדם ונעשה, שהרבה פעמים 'נבלע' בתוך הקושי, בתוך ההתמודדות הגדולה, בתוך הסערות של החיים.

הם הם מקור הכח שלנו!

השינוי לא נבחן בתוצאה. אלא בדרך!

יש דברים שלעולם לא תיהיה להם תוצאה כמו שאנחנו רוצים.

נניח, ילד עם תסמונת דאון. גם אם נשקיע בו את כל חיינו – הוא לעולם לא יהיה ילד רגיל ממש, אבל היי, הוא הרבה הרבה יותר טוב ממה שהוא היה. זה לא שווה? זה לא שינוי?

אדם עם מחלה כרונית, שפעם לא יכול היה לעשות פעולות מסוימות, או לאכול דברים מסוימים, ופתאום הוא כן יכול. נכון, הוא עדיין חולה, לא 100%, אבל יש שינוי לטובה!

אין פה תוצאה מושלמת. יש תהליך, יש דרך, ויש הרבה שינוי טוב ומקדם.

 

רוב הלקוחות שלי נכנסות לפגישה, כל פגישה, עם מה שלא עובד, לא טוב, לא משתפר, לא משתנה, מרגיש רע, כואב, עצוב, מתסכל.

אני תמיד עוצרת ושואלת: רגע, מה היה השבוע אחרת.

כיוון שאני יודעת על מה אחנו עובדות, אני גם מכוונת כשצריך:

איך היה ביום שישי עם ההכנות לשבת? (למישהי שמתקשה מאד עם הלחץ והכאוס בבית)

מה היה שונה הפעם כשחזרת מהמקווה? (למישהי שיש שם אישיו רציני)

איך הייתה סעודת השבת אצל חמיך? (כשאני יודעת שיש שם טריגר משמעותי מולו)

איך הגיבה הבת שלך כשאמרת לה ש….? (כשיש אמא שמאויימת מהבת שלה מסיבות כאלו ואחרות)

איך עברת את הגשת הפרזנטציה? (למישהי שעובדת על הנושא של ביטחון עצמי וקושי לדבר מול הצוות בעבודה)

איך היה השבוע כשבעלך חזר מ… (כשאני יודעת שבכל פעם שהוא חוזר ממקום מסוים זה לא פשו עבור שניהם)

ומוצאת שם, בתוך הסיטואציות האלו, רגע אחד, גם אם הוא פצפון, שהיה בו שינוי חיובי, ובאורח פלא, או שלא, לאט לאט גם הן מתחילות לזהות גם את השינויים הטובים, הקטנים, אלו שהן בכלל לא ראו בתוך הסיפור הגדול.

אחרי שמצאנו את השינוי הטוב, אפשר להמשיך למה שעוד צריך לשפר ולשנות.

 

תיהי הטכנאית של עצמך ותצלמי כל שינוי שאת עושה, לטובה.

תני לעצמך קרדיט. תני לו מקום.

תשמחי בו. תכירי בו.

תזכרי, שככל שתתני לו מקום – הוא יעזור לך להצליח עוד בשינוי שאת רוצה.

 

וזה מה שכתבתי על העיניים שלי השבוע, לקרוא ולהודות:

עיניים.

מתי הערכתי אותם מספיק?

האם אפשר להעריך אותם 'מספיק'?

השבוע מצאתי את עצמי בודקת כינים לבנות כחלק משיגרת היגיינה בסיסית, ולא הצלחתי לזהות את הנקודה שראיתי על המסרק הסמיך. אולי כינה (כנראה שלא, כי לא היו עוד נקודות משום סוג או צבע. לא אני אמרתי. הבת שלי הסתכלה), אולי לכלכוך שנדבק בשערה.

קרבתי את המסרק קרוב קרוב לעין ימין, זו שרואה טוב אבל לא ממש טוב כי חסרה לה העין השניה, והבנתי שלא הערכתי את כל אותן עשרות הפעמים שבדקתי לילדיי כינים, וראיתי בקלות כל נקודה, כל ביצה, כל שערה.

לא שמחתי כשראיתי כינה, כי לא הבנתי איזו זכות זו.

סיימתי את בדיקת הכינים ועברתי לגזירת הציפורניים השבועית, כשאני יושבת על הספה בסלון, הילדה התורנית יושבת לידי, ואני עוברת אצבע-אצבע, ידיים ורגליים, וגוזרת.

פתאום זה לא היה מובן מאליו בכלל.

פתאום "מלוש, תרימי רגע את הרגל, אני לא רואה את הציפורן".

"דסי, לא לזוז. הפעם אני באמת יכולה לגזור לך את האצבע".

והרגע הזה היום, שדסי שיחקה בפלסטלינה ויצרה איזושהי צורה, שעד לרגע זה אין לי מושג מה היא, והראתה לי "מרחוק". כמה רחוק? כזה שעד לפני שלושה שבועות לא היה רחוק בכלל, ואמרה לי "אמא, תראי!!!" ואני רק הסתכלתי, לא ראיתי כלום ברור, חייכתי ואמרתי "וואו".

שקר לבן.

או שחור.

או מטושטש כזה, לא ברור, כמו עין שמאל שלי.

דברים קטנים.

כל כך ברורים מאליהם.

פשוטים כאלו.

שאף פעם, אף פעם, לא חשבתי שהם יכולים להיות אחרת.

ופתאום הם כל כך חסרים.

 

תודה ה' על מה שאני כן רואה, את הדברים הגדולים, את המרחב.

קוראת, גם אם במאמץ רב מהרגיל.

כותבת כאן ובכלל, גם אם זה דורש יותר זמן.

ממשיכה לעבוד, לתפקד, לאפות, לכבס, ללכת לקניות עם הבנות, לראות הודעות בוואטספ, במחשב.

מודה לך תמיד, והיום הרבה יותר.

על הכל, ועל מה שאני *כן* רואה.

תעצרו רגע להגיד תודה, גם אם ראיתם כינה.

בעיקר אם זו כינה.

כי אז זה אומר ששיש לכם ראייה חלקה.

 

איתך, בתהליכים הנסתרים והנגלים