fbpx

מה למדתי מאוטובוס שעקף תחנות

היום, מוצ"ש, חזרתי משמחת השבע ברכות של אחת מאחיניותיי שהתחתנה ב"ה בשבוע שעבר.

חיכיתי לאוטובוס, שלמרות שבלוח הזמנים היה כתוב שהוא כבר היה צריך להיות בתחנה – המתנתי 20 דקות נוספות.

זה מרגיז אבל לא על זה אני רוצה לכתוב.

כמו שהאוטובוס הואיל בטובו להגיע, מיד אחריו הגיע אוטובוס נוסף, אותו קו.

הראשון עצר והשני עקף.

עליתי ותפסתי את מקומי. מרוב שתא המטען היה עמוס, עליתי יחד עם המזוודה.

בתחנה הבאה האוטובוס שלי עקף והשני עצר.

כל זה הקדמה קלה כדי להגיע לפואנטה:

מסתבר שהתחנה האחרונה שהאוטובוס שלי עצר הייתה התחנה בה אני עליתי כי מאותו הרגע הוא פשוט עקף את כל התחנות והשאיר את האנשים עומדים המומים, מנפנפים בידיים לאות "היי! אנחנו כאן!" כאילו הם אוויר.

התכווצתי בכסאי.

הרגשתי שאני לא מעכלת את זה.

עשרות אנשים עומדים בתחנות בשעת לילה מאוחרת מאד (היה כבר אחרי 11 בלילה), עם ילדים על הידיים (או בלי, גם בלי ילדים זה לא כיף לחכות בתחנה), והאוטובוס חולף על פניהם…

והם לא יודעים שעוד דקה יגיע אוטובוס נוסף!

כשהוא יגיע – הם יבינו, כנראה, שהאוטובוס הזה מלא ושהנהג ידע שיש אוטובוס נוסף אחריו, ושאף אחד לא שכח אותם.

אבל הם לא יודעים.

וזה העניין:

אם הם היו יודעים:

הם היו נרגעים.

הם היו שמחים שיש אוטובוס עם מקום בשבילם.

הם היו מרגישים שחשבו עליהם.

אבל הם לא.

בלי להיות שם, אני יכולה לנחש שהם כעסו, רטנו, התעצבנו, קיטרו על החברה ועל הנהגים ועל מה שאפשר.

כי הם לא ידעו מה יקרה עוד רגע!

וכל מה שרציתי זה לצעוק להם מהחלון: חכו, יש עוד אוטובוס מאחורינו! כדי לגרום להם להרגיש טוב יותר.

מיותר לציין שלא עשיתי את זה, אבל הלוואי והנהג היה עוצר רגע כדי לומר להם.

אבל הוא לא.

מה שעלה בדעתי אחרי שיצאנו מהעיר וסיימתי להיות עסוקה באנשים שמחכים במחשבה שהם פספסו את האוטובוס – שככה הקב"ה מתנהג איתנו.

הרבה הפעמים הוא "עוקף אותנו", נראה כמתעלם, לא מקשיב, לפעמים גם מרגיש כאילו לא איכפת לו, אבל בעצם… הוא יודע שיש תכנית שמחכה לנו. זה רק עניין של דקה, שנה, עשור. הכל מתוכנן. הוא רואה אותנו עומדים בתחנה ומנופפים בידיים "היי, אל תדלג עלינו! אנחנו פה!" אבל הוא מדלג כי הוא יודע שיש אוטובוס עם יותר מקומות מאחורה.

הוא רואה.

הוא כבר הכין תכנית.

זה אנחנו שלא יודעים מה הוא הכין ומתי התכנית תצא לפועל.

הלוואי והוא היה עוצר רגע את האוטובוס, פותח את הדלת ואומר: "ילדה שלי, אני יודע שמאוחר בלילה, שאת עייפה, שאת רוצה להגיע הביתה, שיש לך דיוור להוציא הערב לאלפי א.נשים ולא תגיעי לפני 12 וחצי בלילה הביתה, שיש לך ערימת כביסות, שאת שונאת לחכות ברחוב. פשוט אין מספיק מקום באוטובוס הזה וחבל שתעמדי כל הדרך. חכי עוד רגע ויגיע אוטובוס בדיוק בשבילך. אני יודע. אני אחראי על הנהגים!".

לי היה קל יותר לעבור את החיים האלו אם הייתי יודעת מה התכנית האלוקית, למה דברים כאלו ואחרים משתבשים, מתעכבים, משתנים, מתקלקלים, לא קורים.

כנראה גם לך.

אבל זה העניין, שנדע שלא נדע.

שנמשיך לנופף ולקרוא לו שישים לב, שישלח כבר – אוטובוס, עבודה, כסף, שידוך, בריאות, שמחה, בריאות הגוף, בריאות הנפש, כח, מח… שישלח. די כבר. מאוחר. אין לנו כח!

והוא?

הוא לא פותח את הדלת עכשיו כי הוא יודע שיש תכנית טובה יותר.

והמבחן שלנו זה להאמין אפילו שאנחנו לא יודעים מה, מתי, איך, כמה, איפה.

 

קשוח. אני יודעת.

לפחות היום הייתי על האוטובוס הראשון וצפיתי בעניין הזה מהצד. יכולתי באותה המידה להיות מאלו שמחכים לאוטובוס כשהוא חולף על פני, להתעצבן, ואחרי דקה לגלות שיש אוטובוס אחר.

אבל הנה, הקב"ה חסך לי את העצבים האלו היום. תודה על זה.

מי יודע בעוד כמה דברים ועניינים מורכבים הרבה הרבה יותר הוא חסך לי ואני אפילו לא יודעת להודות על זה.

 

לא יודעת מה איתך, אבל לא תמיד אני מצליחה להחזיק באמונה המוחלטת שהכל לטובתי, שהכל מתוכנן הכי טוב בשבילי, שאם משהו מרגיש רע עכשיו זה כי יש טוב שמחכה לי.

היום ראיתי את זה בקלות ובפשטות וכתבתי את הפוסט הזה בשבילי.

תזכורת לעצמי.

כי יש כמה עניינים שהייתי שמחה שהקב"ה היה מעדכן אותי מה התוכניות שלו.

וקצת איבדתי סבלנות.

קצת הרבה.

וגם אני צריכה כוחות למסע הזה שנקרא "חיים".

אז התובנה שנפלה לי ושכתבתי בשבילי – אולי גם תלטף קצת את הלב שלך, ותתן לך כח לחכות בתחנה לאוטובוס שמדויק לך.

כי אנחנו לא מלאכיות אלא רק בני אדם.

וזה בדיוק עניין האמונה.

ושנזכה לראות איך כל מה שהתפספס לנו, "ברח לנו", עקף אותנו, השתבש והתקלקל, היה כל כך מדויק לטובתנו.

 

איתך, מחכה בתחנה

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

נופלת וקמה

פעם פעם הייתי סתם צינית לגבי החיים. היום אני עדיין צינית, אבל לא סתם. אני

מה שווה טיפת מים?

את הפוסט הזה כתבתי ושלחתי לקהילת הנשים שאני מדוורת אליה ב 2015, לפני 8 שנים!

להתרענן ולהתחדש

ב"ה שזכיתי, והמשפחה שלי גדלה בשנים האחרונות. גם הילדים גדלו והצורך שלהם במקום גדול יותר

לא בא לי

כבר כמעט אחת בלילה, מוצ"ש, ואני מתיישבת לכתוב את הפוסט השבועי. רגע, זה לא שרק

סימן משמים

השבוע קרו לי כמה דברים מעניינים, וכולם שווים פוסט. אתמקד הפעם באחד מהם. אתחיל מהחלק

למה אנחנו זוכרים?

דמייני רגע שכל הזכרונות נלקחו ממך. לא הטובים ולא הרעים. גם אלו מאתמול, מלפני שנה

מה שלא רואים מכאן

לגבי העיניים שלי: הייתי בביקורת השבוע. לא אשקר שהייתי במתח כי לא ראיתי כל שינוי

מתה. לחיות.

בהמשך הפוסט – תובן הכותרת הדי מוזרה 🙂 יושבת מול הקובץ הפתוח ומנסה לסכם שבוע

נאלמתי

מספר שבועות שלא כתבתי את הפוסט השבועי שלי, ושברתי מסורת של כמה שנים בהם אני

להתחיל ברגל ימין…

"חג ההורים" התחיל בשבוע האחרון, לפחות ברוב ערי הארץ, מלבד הערים שהוטלו תחת סגר. בכל

להאיר את חג האור

מחר אי"ה מתחיל חג החנוכה, החג הכי שמח והכי עצוב, באותה נשימה. שמח למי ששמח

דילוג לתוכן