fbpx

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים שפתאום ירד להן האסימון. פתאום הן הבינו שאולי הן לא הוזות, לא מדמיינות, לא חושבות רע. אלא באמת, הן מרגישות שיש בקשר משהו לא תקין ושאין להן קשר אליו.

היו גם כאלו שהיו בטוחות שבעליהן עם הפרעת תקשורת והן הגיעו לאבחון, רק כדי לגלות ש… יש בעיית תקשורת, בהחלט, והיא שלהן.

והיו גם מי ששלחו מייל ורק ביקשו פרטים של אשת מקצוע שמטפלת בבעיות תקשורת, ואני לא ממש נעניתי לכך, משום שהפנייה לאשת מקצוע לא נעשית "באוויר". אני מפנה כשאני יודעת מה הקושי וכשאני יודעת שלאשת המקצוע יש יכולת לעזור באותו עניין. יש לי אחריות רבה על ההפניות ועל כך יעידו לקוחות שנעזרו באבחון.

 

הפוסט הזה מדבר אל כל אותן הנשים (וגם לגברים שקוראים, ואני יודעת שהם קוראים, רק שאני בכל זאת מביאה דוגמאות שיותר מתאימות לנשים כי הקשיים שאציין כאן אינם ייחודים למין ספציפי), שהתייאשו מהזוגיות שלהן.

ובכן, לא קמתי בוקר אחד והחלטתי לכתוב על הנושא הזה של האבחון.

זה כבר זמן רב שהבטן שלי מתהפכת אם לכתוב, איך לכתוב וכמה לכתוב.

ולמה?

כי אני מרגישה אחריות רבה. כי אני יודעת כמה מסוכן לכתוב משהו שאנשים קוראים וחורצים גורלות כי מישהי שהם מעריכים כתבה כך וכך.

ובכל זאת, לאור הבלבול הרב בין בעיות תקשורת קלאסיות ופתירות לבין הפרעות תקשורת שהן ממש לא קלאסיות, אני כותבת את הפוסט הזה.

 

ואדגים דווקא דרך סיפור שפגשתי השבוע.

הגיעה אלי אישה יקרה שהייתה לחוד וביחד עם בעלה בטיפולים כאלו ואחרים.

יש שיפור גדול, היא ציינה. ובכל זאת… קשה לה איתו, מאד.

היה לה חשוב לוודא שאכן בעלה עם הפרעת תקשורת.

האישה המקסימה, שבוודאי גם קוראת את המייל הזה, הביאה מקרה קלאסי של זוג, שחי הרבה שנים ביחד, בלי תקשורת זוגית, וזאת מבלי שהם בכלל יידעו על כך.

מה הם יודעים?

שלא טוב להם.

שלא כיף להם ביחד.

שאחד מהצדדים או שניהם נמנעים מקשר קרוב ואינטימי.

שהם רק מסמנים וי על מה שצריך וכל אחד פונה לעיסוקיו.

 

איך זה בא לידי ביטוי?

בעזרתה, הבאתי דוגמא ששיניתי את פרטיה אך הרעיון מתאים לכל זוג שאני מכירה עלי אדמות

בעל ואישה נשואים 25 שנים. האישה מספרת שהיא מתקשה מאד להסכים לנוהל שבעלה קבע – שניהם הולכים לישון ביחד!!! כן, ביחד.

מה זה אומר? שיש שעה קבועה, פחות או יותר, שבא היא אומרת שהיא הולכת לישון ואז בעלה מקפל את ענייניו ומצטרף אליה.

"ואז, מה אתם עושים כשאתם הולכים לישון?" אני שואלת.

"כלום" היא עונה.

"כלום?"

"כן. הוא אוהב לדבר. אז הוא מדבר ומספר ואני… אני מקשיבה עד שהוא נרדם או אני נרדמת"

"ואם מישהו מכם לא נרדם?"

"אז הוא או אני קמים. אני לקפה שלי או הוא לדף גמרא שלו"

"ומה הבעיה עם זה?"

"שלא נח לי שאני צריכה ללכת לישון כשהוא בא אחרי. אני אוהבת להיכנס למיטה שלי בשקט, בלי דיבורים"

"אני מבינה. אמרת לו את זה מתישהו?"

היא חושבת רגע ואז עונה: "לא".

"ומנין לו שאת לא אוהבת את הטקס הזה של הליכה לחדר השינה ביחד בשעה ספציפית כשהוא מדבר ברקע?"

היא שותקת.

 

"תגידי", אני מנסה להבין. אני יודעת שאף אדם לא עושה משהו סתם. נמנע מלהגיד משהו סתם. או עושה שטויות סתם. אין סתם. יש סיבה עמוקה ואמיתית מתחת לכל "סתם".

"מתי אתם מדברים במהלך היום?"

"לא ממש יוצא לנו"

"ואם, רק נניח, שתקבעו זמן אחר לדבר, אפילו שעה לפני שעת השינה, על קפה ועוגה, ואז תוכלי להיכנס לחדר השינה לבד, איך זה יהיה בשבילך?"

"ניסינו. זה לא ממש עבד. כל פעם צץ משהו אחר"

"אהה". אני חושבת רגע

"רק כדי לדייק: הוא קבע את הנוהל הזה? כלומר, ממש הודיע שככה זה יהיה מעתה והלאה?"

"לא. זה יצא ככה עם השנים… אני אומרת שאני הולכת לישון ואז הוא מצטרף, נכנס למיטה, או אפילו יושב עליה, ומדבר איתי"

"כלומר, הוא מדבר ואת…?"

"מקשיבה. תמיד הוא מדבר ואני מקשיבה".

"אהה". אני אומרת ומדמיינת מול עיניי גבר שכמה לדבר עם אשתו, לשתף אותה, להתייעץ, לפרוק, ואין לו איך ומתי וגם לא ממש עם מי, אז הוא הבין שהזמן היחיד לתפוס איתה שיחה זה כשהיא מתכווננת לשינה ואז, קרה באופן טבעי, שהוא מקפיד לסגור את היום עם אשתו כי אז זה הזמן היחיד שהיא מקשיבה לו.

הזמן היחיד.

וגם אז, היא רק מקשיבה, מהנהנת בראשה ומחכה שכבר יסיים לדבר.

"תגידי, יכול להיות שזה הזמן היחיד שהוא יכול לתפוס איתך כמה דקות של שיחה?" אני שואלת. נזהרת לא לקבוע מה שנאי לא יודעת.

היא חושבת רגע ומהנהנת בראשה.

"הרשי לי לשאול, מה מונע ממך פשוט להגיד לו שאת מעדיפה להיכנס לחדר השינה לבד, עם עצמך, בשקט?" שאלתי. עלו לי כמה אפשרויות בראש, ואחת מהן הייתה די ברורה לי.

"אני לא זוכרת מתי הבעתי את רצוני אי פעם" היא אמרה בקול עצוב. "מגיל קטן אני עושה מה שצריך, מה שמתבקש. הכי קל זה לעשות מה שרוצים שאעשה ושיעזבו אותי בשקט".

 

והיא חושבת שיש לו הפרעת תקשורת.

ובעוד אנחנו מדברות, היא הביאה כתבה עם ציטוט של יועצת זוגית מוכשרת מאד שכתבה על איזושהי הפרעה נוראית, ואמרה שכל מה שכתוב בטקסט הוא בדיוק איך שבעלה מתנהג. וכשאנחנו עוברות שורה שורה היא מבינה שאין לבעלה שום הפרעה ומה שכתוב לא רלוונטי אליו. ואני מוכיחה לה מתוך הסיפורים שהיא מביאה על הזוגיות שלהם, שאין לבעלה שום בעיה. אין ספק שהוא לא מומחה גדול בתקשורת ושהוא יכול היה לעזור לה, אבל מכאן ועד הפרעה שלא ניתנת לפתרון יש דרך ארוכה מאד, אם בכלל קיימת. הפרעות לא באות בהזמנה.

וזו היא. זו היא שהייתה בחורה חסרת ביטחון, שחלמה על בעל שהוגה בתורה יום וליל והאמינה בכל ליבה שזה הדבר הכי חשוב בעולם, ואכן זכתה לבעל שיושב ולומד תמיד.

ובחורה חסרת ביטחון הופכת להיות אישה חסרת ביטחון שנכנסת לתוך זוגיות עם חוסר הביטחון שלה ובמקום להגיד בצורה פשוטה וברורה מה היא חושבת, מה נכון לה, מה היא צריכה, היא עונה "אמן" וכועסת, כועסת על אחרים שלא מבינים אותה ואת הצרכים שלה, בזמן שהיא לא אומרת מה הם.

והצד השני מעולם לא הודרך לשאול בפשטות "אני רואה שאת לא מדברת כשאני משתף אותך בסוף היום. זה נח לך בכלל? אולי את מעדיפה משהו אחר?"

ולא הוא ולא היא מנהלים תקשורת בסיסית אנושית פשוטה.

ואז, אז יש המון בעיות תקשורת עד שעייפים כבר מלהסביר ולדבר ולבקש, כי בראש ובלב כל אחד ביקש כל כך הרבה, ואולי אפילו צעק צעקה שאף אחד לא שמע.

והנה מקרה קלאסי של קשיי תקשורת.

 

כאמור, הרבה מאד אנשים מתבלבלים בין "בעיות תקשורת" להפרעת תקשורת. אם לדייק, אין אישה אחת שפנתה אלי אי פעם בעניין הזוגי ולא ציינה שהבעיה שלה\שלו\שלהן היא: בעיות תקשורת.

וחשוב מאד להבין שיש הבדל ענק בין הפרעת תקשורת לבעיות תקשורת!

 

וכדי לוודא שהנקודה הזו מובנת אני רוצה להביא עוד דוגמא מהזמן האחרון:

הגיע אלי זוג, כאשר כל אחד הגיע בנפרד לאבחון.

היא סיפרה על גבר שלא נענה לצרכים שלה.

הוא סיפר על אישה שלא נענית לצרכים שלו.

בדיוק בשביל זה פגשתי כל אחד בנפרד, על מנת להבין יותר לעומק את הקושי שלהם.

מסתבר, שהוא גבר שברור לו שהדבר הכי חשוב עבור משפחה ועבור אישה זה שהוא יעניק לה ביטחון כלכלי. מה זה ביטחון כלכלי? קודם כל, 4 קירות בטאבו, וכמובן, בגדים ואוכל, גם מעבר למה שצריך.

שנתיים לאחר נישואיהם הוא קנה דירה, ומאז הוא עומל בכל הכח כדי לעמוד בתשלומי המשכנתא ובשאר הוצאות הבית.

באחד מימי ההולדת האחרונים הוא קנה לה… רכב.

היא מבקרת אצל קוסמטיקאית פעם בחודש, מסדרת גבות וצובעת ציפורניים על בסיס קבוע, והיא קונה בכיף מה שהיא רוצה.

כששאלתי אותה אם היא צריכה לתת דיון וחשבון על הוצאות כמו אוכל בחוץ, בגדים לה או לילדים, איפור שהיא קונה, קוסמטיקאית שהיא רוצה ללכת אליה – היא אמרה שלא.

היא גם לא עובדת, כי בעלה מעדיף שהיא תשקיע בילדים ובבית ובטוח שזה מתפקידו לפרנס וגם לה לא ממש דחוף לעבוד.

ובסך הכל ביום-יום יש לה הרבה חופש לדבר עם חברות, לצאת, לנוח.

הוא מספר, שהוא עובד ב 2 עבודות וחוזר מאוחר בלילה. קורע את עצמו כדי שיהיה לה כל מה שהיא צריכה, כי זה תפקידו של גבר. בתמורה הוא מבקש אישה שתקבל אותו בסבר פנים יפות, תכין לו אוכל ותשקיע בקשר שלהם.

כששאלתי אותה מה הקושי שלה, היא אמרה שבעלה לא מפנק אותה, לא יוצא איתה לטיולים בחו"ל כמו חברות שלה, לא "לוקח אותי למסעדות", ובהחלט דורש שתפנה זמן עבורו כשהוא שב הביתה בלילה, שתערב את אמא שלה פחות בקשר שלהם, ושתשקיע בקשר הזוגי כמו בשנות נישואיהם הראשונות.

אני שומעת את שניהם, כל אחד בנפרד, ומבינה שהם מעולם לא ישבו לברר האחד עם השניה מה הציפיות של כל אחד מהזוגיות, מה חשוב לכל אחד מהם, ולא הקשיבו לצורך של השני.

כששיתפתי אותו שהיא מאוכזבת שהוא לא מפנק אותה בבילויים שונים הוא היה המום. "שתגיד! מה? קניתי לה דירה! אז אני אחסוך לצאת איתה? שתגיד שזה מה שחסר לה!"

כששיתפתי אותה שהוא לא ידע שחסר לה בילוי זוגי מחוץ לבית היא ענתה "מה? אני צריכה להגיד לו כזה דבר??? כל גבר יודע שזה מה שאשתו צריכה!"

ומכאן ועד לגירושין הדרך קצרה יותר ממה שאת חושבת.

כי הם סוחבים את זה כבר כמה שנים, ועם הכעס באים ספיחים של ניתוק רגשי, הימנעות זוגית, ריחוק ואף מעשים לא מודעים של "דווקא".

 

לרוב רובינו אין הפרעת תקשורת וגם לא הפרעות נפשיות.

לרוב רובינו יש קושי גדול בתקשורת בסיסית.

איפה זה מתחיל?

זה מתחיל בחינוך בבית, במוסדות החינוך למיניהם.

זה נמצא כשמשתיקים מישהו שיש לו דעה, כשרומסים מישהו על בסיס קבוע, כשיש ביקורת מתמשכת, כשיש ריצוי, כשאין מישהו שעוצר רגע ושואל "למה הילדה הזו טובה כל כך כל הזמן?", "למה הילד הזה לא מביע את דעתו בזמן שכל האחרים עושים זאת?", "מה הסיבה שהיא לא אומרת שקשה לה?", "איך זה שהיא תמיד עושה את הדברים 'כמו שצריך'?"

 

אל תחפשו איך השני יצר את בעיית התקשורת.

תסתכלו פנימה: מה מונע מכם להגיד בפשטות את מה שיש לכם להגיד ותגלו הרבה גילויים מסעירים, על עצמכם.

מתישהו, בפוסטים בהמשך, אני אתייחס עוד לסיבות ולגורמים שמונעים מאיתנו פשוט להגיד, להסביר, לדבר, לבקש.

רוצה להזכיר שהפוסט הזה נכתב בשבילי. כי גם אני לפעמים בטוחה שהוא\היא\הם יודעים בדיוק מה אני צריכה\אוהבת\חושבת.

בשבילך.

בשביל כל אחד ואחת.

 

 

איתך, בשימת לב קטנה לדברים הכי חשובים בחיים

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל מרכז סוויטש לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

2 תגובות

  1. כל הזמן חשבתי שרק לבת שלי יש בעיית תקשורת, הפוסט הזה גרם לי להבין שכנראה גם לי יש איזושהי בעיה בעניין…..
    אגב, מטפלים במכון אצלכם גם בילדים או רק במבוגרים?

    1. היי רחלי,
      במרכז סוויטש הצוות מלווה בחורות ונשים מגיל 18, ומתחת לגיל הזה אני מפנה לאשת מקצוע שמאבחנת ילדים ומפנה לאנשי מקצוע המתאימים לגילים אלו.
      מוזמנת לפנות אלי דרך "צרי קשר" ואשמח לעזור.
      דבורי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

יש קונה עולמה

כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן