איך מגיעים אל השורש?

שאלו יהיו הבעיות של כולנו.

כשלקוחות מגיעים אלי לפגישת אבחון הם מספרים סיפור. סיפור שמח או עצוב (טוב, נו. בד"כ עצוב), סיפור קצר או ארוך.

הם מספרים בדרך שלהם, אבל בסוף הם אומרים את מה שהם חושבים ו\או מרגישים ו\או הבינו במהלך טיפול כזה או אחר שעשו בחייהם.

אבל הם מביאים רובד מאד שטחי של מי שהם, של המסע שהם עוברים בו.

התפקיד שלי, כאשת מקצוע בכלל ובפגישת האבחון בפרט, זה להקשיב לרובד אחר לגמרי, זה שלא נאמר, זה שברוב המפעמים הלקוח בעצמו אפילו לא יודע שקיים.

כשאני בוחנת את ההשערה שלי לגבי הרובד העמוק יותר, בדרך כלל התשובה היא "וואו, לא חשבתי על זה", "איך ידעת?", "איך הבנת?" "אף פעם לא הבנתי שזה כך וכך".

זו הקשבה עמוקה מאד, ואינה דומה הקשבה לשמיעה.

שמיעה היא פעולה פאסיבית, נניח, כשאני כותבת עכשיו, אני שומעת את המכוניות שנוסעות בכביש הראשי שמתחת לחלון הבית שלי.

האם אני מקשיבה? לא.

זה מקשיב לי לבד, מעצמו. ואיזה נס שכך. זה אומר שהשמיעה שלי ב"ה תקינה.

זה לא דורש ממני דבר, זה לא ניתן לשליטתי.

הקשבה היא רמה אחרת לגמרי. היא דורשת התגייסות פעילה על מנת לפנות את עצמי ולהקשיב למישהו אחר. זו פעולה שדורשת התגייסות בכל הרמות: קוגנטיבית, נפשית, רגשית וטכנית.

זו התכווננות של ממש. גם אם לא נדרשת שום פעולה, לכאורה, ההקשבה לכשעצמה היא הפעולה. יש פעמים שאני ממש מזיעה פיזית אחרי טיפול כזה או אחר כי נדרש ממני מאמץ אדיר להקשיב, ולא סתם להקשיב, אלא להעמיק את רמות ההקשבה ל"הקשבה שמעבר למילים".

ולא בכדי זה השעור הראשון שאני מלמדת בקורס הכשרת מאמנות שלי.

רבות מנשות המקצוע שבאות ללמוד, חלקן פסיכולוגיות, עוס"יות, מטפלות מנוסות במגוון שיטות… שמבינות שהשעור על הקשבה אומורת לי: אבל אני יודעת להקשיב. לא בשביל זה באתי.

עד ש…

עד שהן מבינות כמה רבדים יש להקשבה.

יכול להיות שיש להן יותר כלים מקצועיים ממה שיש לי, אבל אין את הבסיס.

הבסיס הוא לפנות את עצמך בשביל לאפשר מקום למישהו אחר. וכשאשת מקצוע מצליחה להיות בהקשבה כזו… היא תגיע הרבה יותר מהר לשורש הקושי.

שיהיה ברור: אני אישה סופר נוכחת (אם זה לא היה ברור עד עכשיו…), בכל מקום יראו אותי, ישמעו אותי אם רוצים ואם לא, ואין מצב שמישהו יפספס את נוכחותי, אלא אם בחרתי בזה.

יש לי מה להגיד על כל דבר, דעותיי לרוב מוצקות מאד וחשוב לי שהן תשמענה, ואני יכולה לדבר על עצמי בכיף כמה שיותר.

עד הקליניקה.

שם… שם אני עוברת למצב אחר.

בשנים הראשונות הייתי צריכה לעבוד כדי שזה יקרה.

לפני כל פגישה עם לקוחה, הייתי מתיישבת במקום שלי בקליניקה (או במקומי הקבוע בעת קבלת לקוחות בתקופות שקיבלתי בביתי), יושבת על החומר של הלקוחה שלי ממפגשים קודמים, לוקחת אוויר, נושמת לאט ומפנה את עצמי מהמרכז. זה לקח לי זמן והרבה תירגול.

הייתי כותבת לי בראש הדף שלפניי בקטן (אני תמיד יושבת עם דף ועט אחרת המח לא קולט כלום) את המילה הקשבה, כדי שלאורך כל הפגישה אשים את הפוקוס על זה.

ובהקשבה הפוקוס הוא תמיד… על הצד השני!

בלבד!

לא אני, לא הידע שלי, לא הסיפורים שלי על עצמי או על אחרים. זה ייכנס רק במקרה הצורך ובמינון מזערי ממש, ורק אחרי שסיימתי להקשיב.

לשים פוקוס על מישהו אחר זה קשה.

זה אומר שאני אפילו לא צריכה לחשוב מה לענות או מה להגיב, או איך להגיב, אלא פשוט להקשיב.

להתפנות מעצמי, מצרותיי, משמחותיי, ממכאוביי, ממצב הבנק, ממצב הרוח, מהמצב הזוגי, ההורי והמשפחתי.

להתפנות מדעתי, ומהצורך שהצד השני יאהב אותי, יחשוב שאני חכמה או יקבל ממני תשובה.

הקשבה נכונה גורמת לצד השני להרגיש חשוב מספיק, ראוי, שיש לו מקום, שלדבריו יש מקום.

הכי קשה להקשיב מעבר לנאמר לאנשים כמוני.

אנשים חזקים, דעתניים, שהעוצמות שלהם משפריצות גם אם הם לא רוצים.

אנשים באנרגיה גבוהה, מדברים ברהיטות, בדרמטיות, עם תיאורים ודוגמאות מכאן ועד הונלולו (יש מקום כזה, אגב).

אנשים שיודעים להסביר כל דבר למה ואיך, שלכל שאלה (כמעט) יש להם כבר תשובה מוכנה, ושהם מגישים על השולחן את הבעיה, את הפתרון הראשון ואת החלופי.

אלו אנשים שמאד מאד קשה להניח את כל ה"רעש" שהם עושים, את כל הדרמה והעניין והאקשן ולהקשיב לרובד העמוק יותר, לחלקים הכואבים, לילד או לילדה הקטנה שבתוכם שמבקשת שיראו אותה בלי כל הרעש מסביב.

מעט מאד אנשים באמת יודעים מי אני. באמת רואים את דבורי שמתחת לכל השכבות.

זה לא שאני משחקת משהו, ממש לא. זו פשוט אני.

אני באמת עם המון נוכחות (שעם השנים ועם העבודה שעשיתי הלכה והתאזנה), ואני באמת באמת, בלי שום מאמץ, מתנהלת כמו שאני. בשבילי נדרש מאמץ כדי להוריד פרופיל.

לא מזמן התחלתי שוב טיפול אצל מישהי שגורמת לי להרגיש לראשונה כמו מטופלת. היא היחידה שעד כה לא נפלה למקומות המוכרים, השטחיים. היא היחידה שהסתכלה עלי והצליחה לראות את הכאב איתו באתי, את האבדן שעברתי בתוכי בשנים האחרונות. (הייתה עוד מטפלת מדהימה שקיבלה אותי למפגש אחד. היא מיד הבינה מי אני, ועזרה באופן חד פעמי. מאז היא לא מקבלת יותר).

היא היחידה שלא ביקרה אותי בנושא מסוים שכולם, כולל כולם, טענו שאני לא בסדר, והיא, בלי יותר מידי מילים, הסתכלה עלי ואמרה "היית במצב כל כך חסר אונים ולא הייתה לך שום ברירה אחרת. פעלת בדיוק כמו שכל אמא הייתה פועלת".

ומההלם שלי התחלתי לבכות.

זו פעם ראשונה שאני מרגישה מוקשבת במאת האחוזים. היא אוחזת ראש וזוכרת דברים שאמרתי לה שיכולים להיחשב כלא מאד חשובים, אבל היא זוכרת אותם, וזה מה שגורם לי להרגיש ש… אני חשובה! שהיא לא פספסה אף מילה!

וההקשבה הזו גורמת לי להרגיש בנאדם שיש לו מקום.

והמדהים הוא, שגיליתי, שככל שאני חווה הקשבה אמיתית – אני נפתחת יותר ו"הרעש" שלי מופחת מאליו.

הקשבה מעבר לנאמר זה להבין את הרגש שמתחת לדברים השכליים.

זה להבין את הרגש העמוק יותר מתחת לרגשות השטחיים.

זה לתקף ולשקף את מה שהצד שממול חווה גם אם הוא לא אמר מילה על מה שקורה בתוכו.

ומה הכי מדהים?

שכשמקשיבים באמת – התשובות מגיעות. הלקוחה מבינה את עצמה פתאום ואלפי אסימונים נופלים ומתחברים.

הקשבה עמוקה זה להצליח לראות את האדם שממול, בלי החיצוניות (ההשתייכות הדתית, עדתית, מגזרית, צבע עור, צורת לבוש, פרטי לבוש ועוד).

בלי להתייחס למעמד, לתואר, לטייטל.

בלי לתפוס צד או לבוא עם דעה משל עצמך.

זה לראות את האדם באופן הכי נקי וטהור, מבפנים, כמו סריקת רנטגן.

הדוגמא הכי פשוטה מוכרת לכולנו:

חזרת מהעבודה גמורה, היה לך יום קשה. בקושי הגעת הביתה. פתחת את הדלת ואמרת בקול עייף "יוווו, אני גמורה. איזה פיצוצים בראש!" ואז בעלך\אמא שלך אומרת לך: "קחי אקמול \ לכי לישון".

מה את עושה אז? לוקחת אקמול? הולכת לישון?

סביר להניח שלא. סביר שגם תתעצבני יותר והפיצוצים בראש יגברו.

ומה יקרה אם בעלך\אמא שלך היו אומרים לך: "אני מבין שעברת יום קשה היום. שבי רגע, תנשמי. אני מכין לך קפה\תה\כוס מים\צלחת מרק… וספרי לי מה קרה היום".

מה יקרה אז לפיצוצים בראש לך?

אני מניחה שהם יירגעו תוך דקות ספורות ואז לא תצטרכי תרופה או שינה. תקומי על הרגליים ותחזרי לתיפקוד מלא כאילו לא עברת יום נאחס.

ולמה?

כי מישהו ראה אותך. ראה את הקושי שלך באמת. פינה לך מקום לכמה דקות. הבין באמת את הצורך שלך! ונתן לו מענה.

בדרך כלל הצרכים הלא מודעים שלנו נמצאים ברובד העמוק.

רוב המריבות הזוגיות הן בכלל לא על מה שאתם אומרים אחד לשני, אלא על מה שאתם לא אומרים (ולא תמיד כי אתם לא רוצים, אלא הרבה פעמים כי אתם אפילו לא יודעים מה יש שם).

רובינו במקרה הנ"ל לא יגידו: "אני רק צריכה קצת תשומת לב, איזה חיבוק, או כוס קפה".

רובינו רק יגידו שקשה ו\או כואב ויצפו שבת-קול תשמיע את הצורך שלנו לנוכחים בבית.

עד כה לא ידוע לי על בת קול שנשמעה בשנים האחרונות בעולם.

אז או שתדעי להגיד מה את צריכה באמת (ורובינו לא יודעים את זה) ואז נדרשת הקשבה טובה, אך פשוטה, כדי להקשיב לבקשה ולמלא אותה.

או שתזכי שיהיו בסביבתך א.נשים שיודעים להקשיב, שמסוגלים לפנות את עצמם לעיתים, כדי להיות בשביל אחרים.

לא תמיד. לא בכל מחיר. לא בכל תקופה. כשאפשר…

ואפשר.

הקשבה זו אומנות נרכשת.

הקשבה זה הכלי הכי חשוב בעבודה מקצועית עם אנשים.

בסוף בסוף, כל שיטות המכירה ילמדו אותך להקשיב לצורך של הלקוח, ואם את לא יודעת ולא מתרגלת הקשבה – לא תצליחי.

חלקים גדולים ממערכות היחסים בכלל והחשובות ביותר (זוגיות והורות) בפרט דורשות הקשבה שבעזרתה ניתן לפתור כמעט כל דבר (אם יש פרטנר\ת כמובן).

הקשבה נכונה – נותנת לנו תשובות. מניחה את הדעת, נותנת מקום לנפש.

ואז,

אז מתגלים השורשים.

אלו שחזקים ואלו שצריכים טיפול אישי ומסור.

מאחלת לך שראש השנה לאילנות שחל היום בלילה יהיה גם תחילה לתירגול המיומנות שנקראת "הקשבה" אצלך.

ככה יהיו לך הרבה פחות בעיות

וגם לא תצטרכי ללכת לאנשי מקצוע ולשלם להם כדי ש…

יקשיבו לכל מי שאת אמורה להקשיב אבל לא עושה את זה.

ומקווה בשבילך שיש מישהו בעולם הזה שמקשיב לך באמת, רואה אותך, את הבפנים שלך, ומחבק אותך בדיוק ככה.

(ואם לא, לצערי את לא היחידה. חבקי את עצמך, הקשיבי לעצמך).

שנזכה.

איתך, בברכת "אילן, אילן"

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי