אל תחכי אפילו לא עוד יום אחד!

לפני 29 שנים, בת 14, ישבתי בחדר שלי בבית הוריי וכתבתי צוואה.
הייתי אחרי חרם קשה מאד, השני בחיי.
זה היה לפני עידן האינטרנט, ובטח לפני עידן הוואטספ וה"קבוצות" שמתאגדות כדי להשחית את חייו של הילד התורן שכולם אוהבים לשנוא.
היה שם כל מה שיש, הסתבר לי בדיעבד, בצוואות של ילדים ואנשים אבודים, בודדים מאד בעולם. משפטים בנוסח "אני מיותרת כאן", ו"מוטב מותי מחיי". וגם התייחסות אל הסביבה: "יהיה לכם קל יותר בלי העול שלי עליכם" וכדו'.
אם תשאלו אותי למה בסוף לא ביצעתי את התכנית המסודרת שהייתה לי – אין לי תשובה מלבד זה שהיה שם מישהו למעלה שהחליט שזה לא צריך לקרות, שיש לי תפקיד אחר, אותו אני נושאת איתי כל יום, ובזכותו אני מי שאני היום.
לפני כחודש אדווה מרים עובדיה, ילדה בת 13 מעכו, ליטפה את פניה של אמה באמצע הלילה, לבשה בגדים לבנים וקפצה אל מותה. האמא מספרת שהילדה עברה חרם קשה בבית הספר ולמרות פניותיה אל הצוות החינוכי – דבר לא נעשה.
הילדה מתוקה ממש, ללא כל חריגות נראית לעין.
ביום בו היא התאבדה – התקבלו תוצאות האבחון: הילדה על הרצף האוטיסטי.

אחת לכמה חודשים יש אסון כזה, של ילד או ילדה בשנות העשרה המוקדמות שנוטל את חייו על רקע של התנכרות חברתית. למיטב ידיעתי, זה לא מפורסם בעיתונות של המגזר החרדי, אבל אני כותבת לקהילת נשים ענקית שחלק גדול מאד ממנה משתייך לקהילה הזו, משום שאני בעצמי משתייכת אליה.
זה שאת לא יודעת שזה קורה – לא אומר שזה לא קורה.

הרקע שלי היה מורכב קצת יותר ולא רק עם קשיים חברתיים, אבל הבסיס שלו היה בדידות קשה מאד בבית הספר ומאבק של שנים להיות מישהי שרוצים בחברתה.
מעולם לא הייתה מישהי ששמרה לי מקום לשבת לידה ביום הראשון ללימודים, או באוטובוס, או בטיול השנתי, או זו שיקראו לה לשחק בהפסקות, או יתקשרו לשאול אותה למה היא לא באה לבית הספר כבר 3 ימים.
דבר מזה לא קרה.
שנים.
הבושה, הדחיה, האשמה וחוסר האונים היו בלתי נסבלים.
אצלי הרקע היה המשקל. תמיד הייתי "דבורי השמנה". כמה שאמא שלי ניסתה לסייע לי לרדת במשקל – לאף אחד לא הייתה מודעות שהפרעת אכילה מתפתחת על רקע של קשיים רגשיים ולא על רקע של תיאבון מוגבר.
ובכל דיאטה שעשיתי עליתי עוד כמה ק"ג עד שבגיל 26 הגעתי למשקל של 151 ק"ג ו 200 גרם.
מאז עברתי מהפך בכל תחום בחיי. עדיין שמנה, גם אם במשקל נמוך משמעותית, אבל עם ביטחון ועוצמה פנימיים שלא תלויים בשום דבר, ורגישות גבוהה לכאב של אחרים.
איך זה קרה? מבטיחה שאני לא יודעת. כלומר, יש לי ציוני דרך במסע שלי שאני מאמינה שיש להם חלק בתהליך הפנימי שעברתי. אבל באמת באמת באמת? אין לי ספק שיש במסע שלי משהו אלוקי, כי היו לי את כל הסיבות שבעולם להיות במקום נורא. נורא באמת.

לא כולם זוכים.
חלקם מתאבדים.
חלקם מאבדים את בריאות נפשם.
חלקם הופכים להיות בוגרים ומבוגרים קורבניים, נמנעים, חסרי ביטחון, עם תחושות של חוסר אונים, בושה שרודפת אותם, פחד מדחיה, רגשי נחיתות קשים, קנאה בכל מי ומה שאפשר ושנאה עצמית.
הקב"ה חשב שהמסע שלי עם המשקל צריך להימשך, ומלבד העובדה שאני עדיין מתמודדת איתו, הוא נתן לי 4 ילדים, שאחת מהן עם הפרעת אכילה לא פשוטה ומשקל שהגיע למצב מסוכן. עם כל הידע שלי והנסיון האישי, ועם כל הכלים שהשתמשתי בהם בשבילה, לא הצלחתי לעזור, ומגיל שנתיים הילדה שלי מטופלת במגוון כלים ודרכים, כשאני מוכנה להיעזר בכל מה ומי שאפשר כדי להציל אותה, ובעיקר, לחסוך ממנה את השנים האיומות שאני עברתי.
לא הצלחתי, בינתיים. היא בת 12, עברה בעצמה יותר מחרם אחד, ונושאת בתוכה אשמה ובושה המוכרים לי כל כך.
היום אני יודעת שלמורכבות המשפחתית שהיא נולדה אליה יש חלק גדול מאד, אם לא עיקרי, בהפרעת האכילה שהיא פיתחה, וזו אחת הסיבות לכך שהתגרשתי, כי הבנתי שגם אם הילדים לא יודעים כל מיני דברים – הם מרגישים ומגיבים להם. היא דוגמא קלאסית לילד רגיש שמרגיש את ההורים שלו ואת האווירה שאינה נראית לעין ומביע את המצוקה דרך האוכל.
כאשת מקצוע אני מבינה הרבה דברים ומשתפת את אנשי המקצוע שמלווים אותה לאורך השנים בתובנות שלי, והם עושים ככל יכולתם.
הלוואי ואספר בקרוב שמצאתי את דרך המלך הנכונה לה.
במהלך כל השנים האלו עשיתי הכל, כולל הכל, לטעת בה את תחושת הערך העצמי ואת העובדה ששום דבר חיצוני לא יכול לשנות או לפגוע או לבנות את הערך העצמי. זה משהו שהוא עמוק ומשמעותי.
בשבת היא התחילה לקרוא את הספר שכתבתי לפני כ – 15 שנים "מסע כבד" (שהתפרסם כטור בעיתון משפחה במשך כ – 3 שנים תחת השם פרידי דביר ומספר את מסע חיי עם המשקל הכבד).
בשלב מסוים היא אמרה לי: "אמא, אני לא הייתי שורדת את מה שעברת. אני לא יודעת איך עברת את זה".
היא לא דיברה רק על הקשיים שציינתי בספר, אלא חיברה אל אנשים שהיא מכירה שהיו חלק משמעותי מחיי (ועודם) שלא תמכו בי, שלא לומר, פצעו אותי באופן עמוק וקשה, מתוך מחשבה שעל ידי איומים והפחדות וביטול כל ערך שאולי יש בי – אבין שכדאי לי לרדת במשקל.
הגישה הזו לא הייתה חריגה בימים ההם, יחד עם זה, עם העוצמות של הסביבה שלי, זה היה חריג מאד.
"האמת, אני גם לא יודעת איך שרדתי" אמרתי לה, והפעם בחרתי שלא לפתח את הנושא כתמיד.
היא המשיכה לקרוא ומידי פעם שאלה שאלות או שיתפה אותי במשפט שאהבה.
"אמא, למרות שהיה לך כל כך כואב, כתבת ממש מצחיק" היא אמרה.
בדיעבד, יתכן שזה היה אחד מכלי החוסן שלי: הומור עצמי, שלא לומר, ציניות.

אין לי הרבה בשורות בפוסט הזה.
אין לי כדור קסם, כפתור שלוחצים עליו וכל הבעיות נפתרות, או תשובה אחת למה דברים כאלו קורים.
מה כן?
אנחנו דור מפותח עם מגוון כלים שלא היה מעולם.
חובה! עלינו כהורים, לפנות לעזרה.
המסגרת החינוכית היא לא הכתובת היחידה. היא יכולה לעזור, ובוודאי יכולה וצריכה לסייע על סמך הנסיון הרב שהיא צברה, אבל היא לא אחראית על הילדים שלנו ואין לנו את הפריבילגיה להישען עליה ולצפות שהיא תתן לנו תשובות.
אנחנו צריכים לחפש אותם!
בסיפור של אדווה מרים, האם אמרה שלאורך השנים היא פנתה לבית הספר שטענו שהכל בסדר, ורק לאחרונה היא החלה לפעול באופן אקטיבי ושונה, הוציאה את הנערה מבית הספר לחנוך ביתי והתמקדה בטיפול אישי בה. כך נכתב באחת הכתבות שפורסמו בנושא: “היא עברה לחינוך ביתי בספטמבר, קיבלה ריטלין והיינו בתהליך של בירורים ואבחונים”, שיחזרה צמרת, האם. “התעקשתי שתעבור אבחון פסיכודידקטי, וביום שהיא נפטרה הגיעו התוצאות – היא אובחנה על הרצף האוטיסטי, אבל בתפקוד גבוה”.
רבים מאד(!) מילדים שעוברים התעללות חברתית הם ילדים שסובלים מבעיות תקשורת, אוטיזם, הפרעת קשב וריכוז, חרדה חברתית, קושי בוויסות החושי לסוגיו השונים ועוד.
לכל אלו יש תשובות, לא פתרונות חד משמעיים, אבל בהחלט יש תשובות ובהתאם, כלים לסיוע.
ילדים לא שונאים סתם ילדים אחרים. יש סיבה.
זה יכול להיות ילד תוקפן ואלים, לא מטופח, שלא לומר, מוזנח, עם קשיים ורבליים או אחרים. כמובן ילד שלא מבין קודים חברתיים הוא מגנט ללעג ולקלס ועוד.
אל תחכו לגיל 10, וחלילה לא 12 והלאה.
אפשר לראות קשיים בגיל צעיר.
אל תגידו שזה עובר עם הגיל! זה לא!
בטח ובטח לא אוטיזם, הפרעת קשב או נטייה לאלימות, לדוגמא.
הם מחמירים עם הגיל!
קחו אחריות. תצילו את הילדים שלכם!
יותר מזה, יש טענה שהנוער הנושר, בסיכון או בסיכוי, תקראו לו איך שתרצו, מגיע למצב הזה בגלל ירידה רוחנית.
ובכן, טעות!
אני הייתי "נערת שוליים" (ככה קראו לזה פעם) לפני שהיה בכלל אינטרנט, אייפונים, או סכנות רוחניות דיגיטליות שנלחמים בהם היום.
באתי מבית טהור, אבא שהוא סמל ודוגמא לשילוב מופלא של חסידות עם דרך ארץ. אמא שביד אחת בוחשת בסירים וביחד השניה מחזיקה תהילים.
הקשיים הרוחניים שלי נולדו על רקע של בור פנימי עמוק, רגשי, בלבד, ואז התחילו השאלות הפנימיות והראשונה בהן הייתה "איפה אלוקים? איך הוא מאפשר לי לעבור צער כזה???"
התשובה היא לא אמונית ולא רוחנית, היא רגשית בלבד!
רק כשקיבלתי מקום למי שאני (כולל החוצפה, חצאית הג'ינס שבתוך החסידות שלנו היא אסורה, האיפור הכבד ושלל הביטויים החיצוניים לתהליך שעברתי) התחלתי להפסיק להילחם בכולם ובעצמי.
זה היה תהליך ארוך וכואב, לי ולסביבה שלי, שחרדה מאד לגורלי.

הורים יקרים,
שימו לה אל הנשמה של הילד שלכם וטפלו בה.
הבעיות החברתיות הן רק תמרור אזהרה.
השאלות הרוחניות הן קריאה לעזרה.
אף אחד מהם הוא לא הבעיה עצמה. הוא הסימפטום.
כמי שעובדת כבר 15 שנים בקליניקה, אני יכולה להגיד דבר נוסף:
הא.נשים שמגיעים אלי, שכבר מזמן אינם ילדים, ממשיכים להיות הילד או הילדה האבודה ההיא, שאף אחת לא מביאה לה משלוח מנות, למרות שהיא כבר בת 30.
למה? כי היא לא טיפלה בכל מה שגרם לה להיות הילדה הדחויה ההיא, ובוודאי שלא טיפלה בבור הפנימי העמוק שחוויות חייה יצרו בה.
ההתמודדויות הקשות האלו לא עוזבות אף אחד גם כשהשנים עוברות.
הן גורמות לילדים ולילדות הפגועים ההם לבחור בבני זוג שלא מתאימים להם ("הוא כזה שווה. אם הוא רוצה אותי, זו שלא שווה כלום, אני יכולה להגיד לא? ומי אמר שמישהו אחר ירצה אותי?"), הם מגדלים ילדים ממקום קורבני, הם שקועים עדיין בביצה של עצמם.
אין לי המלצה ספציפית על מכון מסוים (אשמח ליצור שת"פים עם מקומות כאלו כדי להפנות את מי שצריך ורוצה) או על אבחון מסוים.
יש לי צעקה גדולה שיוצאת מלב שעבר מספיק בחייו:
פנו לעזרה מקצועית ועדיף שעה אחת קודם!

איתך, לעתיד טוב יותר לילדייך