fbpx

יש קונה עולמו בשאלת בירור אחת

הם הגיעו לאבחון זוגי.

אבחון זוגי אומר, ששני בני הזוג מגיעים, כל אחד נכנס לאבחון לבד, ואחרי שאני יושבת עם כל אחד בנפרד, אני מזמנת את שניהם ביחד ומציגה להם איך אני רואה את הזוגיות, מאיפה צריך לעבוד והאם נכון שכל אחד יילך לטיפול בנפרד או דווקא נכון שילכו לטיפול זוגי, ביחד.
בסוף כל פגישה אישית אני שואלת מה מבין הדברים שנאמרו לי אני יכולה או לא יכולה לשתף את השני, וכבר היו לא מעט אבחונים כאלו שבני זוג שמו את הלב שלהם לפניי מתוך אמון מלא שלא אשתף את הצד השני בדברים מסוימים, ואם לא המידע שקיבלתי – לא הייתי מצליחה לתת להם תשובות והפניות מתאימות.

לאחרונה היו אצלי כמה וכמה זוגות באבחון זוגי.
לרוב, האישה היא זו שפונה לטיפול ודוחקת בבעלה להגיע גם. לעיתים רחוקות הגבר הוא זה שפונה לטיפול ומשכנע/מחייב את אשתו.
לפעמים הם מביאים זה את זו תחת איום של "אם את/ה לא מוכנ/ה ללכת לטיפול, אני הולכ/ת לרבנות!"
זה ברוב המקרים עובד, לפחות להביא את הצד המתנגד לאבחון הראשון.
האם זה אומר שהם ימשיכו בטיפול? ספק.
האם זה יסייע לזוג לשקם את היחסים? שאלה טובה.
בכל אופן, אם בני ובנות זוג היו יודעים כמה זה קריטי, ברמה של חיים ומוות, שהמטפל/ת יראה/תראה את שני בני הזוג – אף אחד מהם/ן לא היי/תה נשאר/ת בבית!
כי טבעי וברור שכל אחד יראה את הצד שלו ויגיד את מה שהוא רואה, מרגיש ומבין במערכת היחסים.

הדוגמא הכי טובה שאני יכולה להביא זה זוג שהגיע השבוע.
אני יכולה לכתוב עליהם: א. משום שכל הנכתב הוא בשמות ובנתונים שונים ב. משום שהם נשלחו על ידי גורם שלישי והם (גם הגורם השלישי) מעולם לא קראו את התכנים שלי (הם אפילו לא יודעים שיש כאלו).
קיבלתי רקע ראשוני מהצד השלישי, גורם מטעם הקהילה שלהם, שביקש להפנות אותם אליי לחוות דעת מקצועית.
הסברתי כי אני מתחילה קודם עם אבחון זוגי ופירטתי במה מדובר. הוא התחבר לדרך שלי והיפנה אותם.

ראשונה נכנסה האישה.
אישה עדינה, שדיברה בטון שקט. נבוכה מאד ומתקשה להישיר אלי מבט. לאורך כל הפגישה היא דיברה בכאב גדול אבל בפרופורציות.
היא סיפרה על שנים ראשונות קסומות, על שותפות וחברות, על שיח עמוק ומשמעותי, על הדדיות ואהבה. איפשהו, היא לא יודעת מתי בדיוק, דברים התחילו להשתבש. היא עדיין מאד התאמצה והשקיעה בקשר, גם בדברים שלא היה לה נח. בשלב הזה בעלה עשה לה מעין 'מבחן' ותבע ממנה להוכיח לו שהיא מתאבדת על הקשר הזה, שהיא מתאמצת עד כלות. כמה שהיא ניסתה, היא לא הצליחה.

הם התרחקו.
היא סיפרה על קשיים בעניינים מסוימים ספציפיים, וגם על קושי אמיתי בחיי היום-יום: חוסר שיתוף, הסתרת מידע אחד מהשני, ביקורת מושחזת, זלזול וכאוס מוחלט.
היא סיפרה שבעלה עבר שינוי רוחני משמעותי, מאדם שכל תורתו אומנותו וכל נשימה נמדדת ונבדקת בזכוכית מגדלת כדי לוודא שהיא נעשית על פי ההלכה, ואף החמיר בעניינים שונים, דברים שגרמו לאישה להעריך אותו מאד ולשמוח בבן התורה שהיא זכתה לו, לאברך שיצא לעבוד, ומה שהתחיל בהורדת שעות לימוד בכולל, הסתיים, נכון לפגישה זו, בסמארטפון, (מוגן ככל שיהיה, הוא עדיין סמארטפון), ואפס שעות לימוד תורה.
השינוי גרם לה להסתכל עליו אחרת, להעריך אותו פחות, שלא לדבר על לזלזל בו, ולהרגיש שהוא בחר בדרך חדשה מבלי לשתף, לשאול או לדבר איתה על כך.
בשלב זה היא גם הפסיקה לצאת לעבודה והתמקדה בטיפול בילדים ובבית.

היא לקחה אחריות על חלקים שבהם היה לה קשה ושהיו להם השפעה על הזוגיות, וגם כשהיא דיברה עליו, היא שמרה על פה נקי ועל התחושות שלה ביחס אליו.

"זה נשמע שאת מרגישה שרימו אותך" אמרתי.
"בדיוק. זו המילה" היא אמרה, סוף סוף מישירה מבט.
"ושהשינוי שלו נעשה ללא ידיעתך, ללא הסכמתך ובוודאי מבלי שהוא שיתף אותך בו"
"נכון"
"וכתגובה לכך, הפסקת לעבוד משום שאם הוא מתחיל לעבוד אין סיבה שתיקרעי בין הבית לילדים. כל עוד הוא בן תורה – בשמחה, אבל אם הוא לא – חובת הפרנסה עליו"
"נכון"
"ולא שיתפת אותו בדרך להחלטה אלא פשוט הודעת עליה"
"נכון"
"אני חושבת שאני מבינה" אמרתי.
היא יצאה ובעלה נכנס.
הוא התיישב על הכסא זחוח. החדר הקטן התמלא בנוכחותו. הדיבור שלו היה מהיר וחותך, חד ובומבסטי. הכל היה 'מאד'. מאד טוב, מאד רע, מאד קשה, מאד…
הוא סיפר על שנים ראשונות מדהימות, בדיוק כמו שהיא אמרה: חברות ושותפות, אהבה והדדיות. חלום שהתגשם. מתישהו, הוא לא יודע בדיוק מתי, הדברים החלו להשתבש.
ואז הוא דבר על הריחוק, שגם הוא לא ידע לשים את האצבע מתי ולמה הוא התחיל.
הוא דיבר עליה באופן מזלזל מאד ושחצני, קטל את המשפחה שלה, שם, לדעתו, כולם 'חולי נפש' והוא ממש הציל אותה, הוא סיפר שהיא מבקרת אותו על כל מילה ומקללת אותו בקולי קולות מול הילדים. הוא לא אמר מילה על מי הוא היה בתוך הקשר הזה ומה חלקו בהתדרדרות. הוא דיבר עליה בצורה מזלזלת, מקטינה ופוגענית.
שאלתי אותו אם היה שלב בו הוא העמיד אותה במבחן כשדרש שהיא תעשה מאמצים מטורפים כדי 'להוכיח לו' שהיא רוצה אותו, והוא ענה בקול ברור ורם: "ברור! היא צריכה להוכיח שאיכפת לה ממני, שהיא מתאמצת"
"אני מבינה שלמרות שהיא התאמצה, טענת שזה לא מספיק, עד שהיא חשה מושפלת…"
"היא באמת לא התאמצה מספיק".
באמצע דבריו קטעתי אותו ופשוט אמרתי: "אני לא מכירה אתכם, וכשאני יושבת מולך אני מרגישה שאתה כבר לא נמצא בתוך הקשר הזוגי. יצאת ממנו".
"נכון" הוא אמר, מיד.
"אז מה אתה עושה פה?"
"אני מבין שצריך לתת צ'אנס"
"ואתה נותן צ'אנס?"
"לא יודע. שאלה טובה"

"אני אגיד לך מה אני רואה מהצד. אני רואה גבר שהיו לו שנים טובות, בהן הוא קיבל כל מה שהוא רצה בתוך הזוגיות. בשלב מסוים האישה הייתה פנויה פחות, כנראה בעקבות העובדה שהיא הייתה או בהריון או מניקה, ובכל שנה נולד ילד נוסף או מכל סיבה אחרת, במקביל, מסיבות שונות, בחרת לשנות את ה"חוזה הזוגי" ששניכם חתמתם כשהתחתנתם, שאתה בן תורה והיא מפרנסת ומחזיקה את הבית, ועל דעת עצמך, ובלי לשאול אותה, התחלת לעשות שינויים משמעותיים שיש להם השפעה ישירה על אורח החיים בבית.
בשלב הזה אשתך, שהתאכזבה מאד ואף הרגישה מרומה, הפסיקה לעבוד, דבר שהרגיז אותך, כי זה נעשה ללא שנשאלת בכלל"
"נכון" הוא אמר, והחליף את הרגליים. כעת רגל שמאל מונחת על רגל ימין, מתנדנדת.
"הפסקתם לשתף אחד את השני, כי אתה בחרת בדרך שהיא לא מוכנה לה, והיא לא הסתירה את הזלזול שלה בך. אם פעם הייתה בינכם הסכמה מוחלטת על רוב הדברים או לפחות הידברות משותפת, אז מאז השינוי שלך, כל דבר הפך לוויכוח או מריבה בגלל אי הסכמה".
"נכון".
"אני גם שומעת ממך שאתה ממש לא רוצה אותה. בעינך היא פאנטית, ביקורתית, כעסנית, ממורמרת, נוקשה ודומה לבני משפחתה שאתה ממש לא מחבב".
"נכון".
"ותגיד לי, כשאתה התחלת את השינוי הרוחני, שאתה יודע שהוא למורת רוחה, חשבת פעם על איך היא מרגישה עם השינוי הזה?"
"לא"
"האם יצא לך מתישהו להגיד לה שאתה מבין שהשינוי שלך לא מוצא חן בעיניה?"
"לא. ואני בכלל לא השתניתי, אני אותו בנאדם רק עם לבוש קצת אחר. בגלל זה לא צריך לעשות כזה בלגן".
"היא אומרת שהכנסת סמארטפון ובשבילה זה סוף העולם"
"כל דבר שלא נעשה כמו שהיא רוצה זה סוף העולם. היא יודעת שהייתי צריך את זה לעבודה ולא הייתה לי ברירה"
"האם לאורך השנים האלו שאתם נשואים ולא טוב לכם, חשבת פעם מה היא מרגישה?"
הוא שתק.
"אני מבינה מדבריך שאתה בטוח שהיא אשמה בחלק גדול מהקשיים בקשר, והייתי רוצה לשאול אותך, מה החלק שלך שפגע בזוגיות?"
לא היה לו כזה. הוא ממש בעל אידיאלי, בעיניו, כמובן. מקסים, נחמד ותומך. ובמה שהוא לא, זה בגללה.
ובכלל, במה שיש לו מקום להשתפר, אם יש כזה, הוא ביקש לפנות לטיפול, אבל אשתו סרבה.
בשלב הזה הוא ממש רתח מעצבים. "אני כל הזמן מבקש שהיא תלך לטיפול והיא מסרבת. היא אומרת שהיא לא מפריעה לי ללכת לטפל בעצמי, אבל היא לא צריכה. את יודעת איך הבאתי אותה לפה? בכח. ממש בכח! הכרחתי אותה!" הוא חצי צעק, הפנים שלו בערו.
אני ידעתי דברים אחרים. היא סיפרה לי שהיא כבר הלכה לכמה טיפולים ומטפלות, והוא לא היה צריך להכריח אותה, כי היא הבינה שיש דברים שהיא צריכה לשפר בעצמה, אבל אני לא מתנצחת איתו כרגע אלא רק מנסה להבין.
"מה הכוונה שהכרחת אותה?"
"שאם היא לא מגיעה, אני הולך לרבנות!"
"וביננו, אתה כבר עם רגל אחת שם…" אמרתי בזהירות.
"נכון" הוא אמר. פניו עדיין בוערות.

ביקשתי שיקרא לאשתו והלכתי להביא כסא נוסף.
ישבנו שלושתינו בחדר הקטן.
הצגתי בפניהם את עיקרי הדברים.
העליתי את התהיה על איך קשר טוב כל כך הופך להיות רע כל כך, ויחד עם זה, גם את הבשורה שאם היו כמה שנים טובות, ושניהם אומרים את זה, זה אומר שיש בסיס טוב לעבודה, בזמן שברוב המקרים הזוגות שאני פוגשת הם כאלו שכבר מההתחלה היה להם קשר צולע.
שיקפתי בגדול את הפערים עליהם הם מדברים.
כשאמרתי שהוא כועס על כך שהיא לא מוכנה ללכת לטיפול, ראיתי שהיא נפגעת עד עמקי נשמתה.
היא מיד סתרה את דבריו וכשהיא על סף דמעות הביאה הוכחות לכך שבמהלך השנים הוא שלח אותה לטפל בעצמה בעוד הוא חושב שהוא טלית שכולה תכלת.
ואז, ובשביל הדוגמא הזו אני כותבת את הפוסט הזה, הוא אמר כך:
"רוצה הוכחה? הנה, רק אתמול, כשהזכרתי לך שמחר אנחנו צריכים ללכת לאבחון הזוגי, אמרת לי שאת לא שמחה בכלל".
היא ואני החלפנו מבטים מהירים. ראיתי שעוד רגע היא מתפוצצת מכעס.
"ומה הבנת כשהיא אמרה שהיא לא שמחה לבוא לכאן?" שאלתי.
"שהיא לא רוצה לבוא לטיפול!" הוא אמר בזעם.
"ולמה את התכוונת כשאמרת שאת לא שמחה לבוא לכאן?" שאלתי אותה, כשהתשובה ברורה, כתובה על המצח שלה.
"שאני באמת לא שמחה לבוא לכאן. וגם עכשיו אני לא רוצה להיות כאן. עצוב לי מאד המצב שהגענו אליו וזה ממש בסדר להגיד שאני לא שמחה במצב הזה. מכאן ועד להגיד שאני לא רוצה ללכת לטיפול הדרך עוד ארוכה!"
הנהנתי, שתדע שאני מבינה את הדברים.
הוא לא. הוא ניסה להתווכח ואני ביקשתי ממנו רגע להקשיב. רק להקשיב למה שהיא אמרה.
זה היה לו קשה. הוא היה קפיצי ממש.
כשהוא הבין, ראיתי אותו המום.
נתתי לדברים לשקוע בתוכו, לעכל. ושתקתי.
האישה הסתכלה אלי כל הזמן, מתקשה להסתכל עליו. היא נלחמה בדמעות. קרבתי אליה את חבילת הטישו הנצחית שנמצאת על שולחני וכשהיא הרימה את הראש, סימנתי לה שאני מבינה אותה, שהיא לא תרגיש לבד.
"אתה מבין, בעצם, מה קרה פה?" שאלתי אותו, והמשכתי מבלי לחכות למענה. "מי יודע עוד כמה דברים נאמרו בינכם שכל אחד פירש אחרת, ועל סמך הפירוש, מבלי לוודא אותו, "הבנתם" דברים ופעלתם זה נגד זו" אמרתי.
שניהם זעו באי נוחות על כסאותיהם.
הפעם הוא שתק.
הצגתי את האופן בו אני חושבת שנכון לטפל. הם הסכימו.

אני מביאה לכאן את הדברים, כי הם צריכים להישמע בכל בית, בכל חדר, בכל מקום בו יש שני אנשים ומעלה:
"מחשבות, רגשות, מסקנות – הם תוצאה של פרשנות סובייקטיבית, והם לא עובדות!"
"לעולם לא תדעו מה האמת, אם לא תבררו אותה!"
זה קורה כל הזמן. כל הזמן, כל הזמן.
בגלל דברים כאלה משפחות שלמות נחרבות, הורים רבים בינהם, ילדים רבים עם ההורים, חברות מנתקות קשרים עם חברותיהן.
בגלל אי הבנה. בגלל שאף צד לא בירר עם הצד השני אם הוא הבין נכון.
ממש מגדל בבל.
זה אומר שחור, והיא מבינה אדום. היא אומרת אדום, והוא מבין שחור.
איך קרה שאנחנו כל כך חדי הבנה שיודעים להבין לעומק עוד לפני שבררנו?
איך זה שהפכנו למהירים כחץ בהסקת מסקנות שיכולות לבנות חיים או להרוס אותם במחי מילה מבלי שווידאנו קודם?
ממתי הפכנו לקוראים במצח? שומעים בת קול? מתנבאים בנבואות?
באיזו רשות אנחנו מרשים לעצמינו לחשוב שהבנו משהו מבלי לוודא שאכן הבנו את מה שהצד השני ביקש להגיד?

אני מתחייבת, שביום בו כל אחד ואחת מאיתנו יתחיל לשאול רק פעם אחת ביום, רק שאלה אחת מבין השאלות הבאות את הצד השני, הצורך בטיפול זוגי או בטיפול בכל מה שקשור למערכות יחסים השונות יתקצץ בחצי, אם לא יותר.

ואני ממש מסכימה שתיהיה לי פחות עבודה, אם זו תיהיה הסיבה.
הנה שאלות לדוגמא:
כשאת אומרת…….. למה את מתכוונת? (שאת לא שמחה ללכת לטיפול, שקשה לך, שאת אוהבת/לא אוהבת….)
מה זה בשבילך ……………? (ללכת לטיפול, להיות שבת אצל ההורים שלי, להוריד שעות בעבודה/בלימוד…)
אני רוצה לוודא שהבנתי אותך נכון, האם מה שהתכוונת להגיד זה ש……?
כשאמרת עלי שאני…….. מה אתה רוצה לומר?
רק כדי לוודא שהבנתי אותך, כשאמרת…… התכוונת ש……..?
מה הסיבה שאמרת …………… ?

נכון, זה יגרום לשיח להיות פחות 'זורם', אבל אם ה'זורם' הזה לוקח אתכם לאבדון, אז אולי באמת כדאי לזרום פחות, לעצור רגע, להקשיב, לברר, לוודא שהבנתם, ורק אז להמשיך.
זה תקף לכל גיל, בכל מצב, עם כל אחד.

מגדל בבל לא צלח והפך לסמל של אי הבנה אחד את השני.
זה העונש שהקב"ה נתן לכל אלו שרצו לבנות מגדל שיגיע עד השמים.
לפעמים אני חושבת שזה גם עונש עבורינו, רק שלנו יש הזדמנות לברר, כי עדיין אנחנו מדברים את אותה השפה, אבל אם לא נברר… הכנסנו לביתנו ואל חיינו את מגדל בבל.

איתך, בסובייקטיביות שלך

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כח עצמי

לפני כשלושה שבועות, בהזדמנות כמעט חד פעמית, הוזמנתי להצטרף לקבוצת חברות שטסה לאיטליה, ארץ חלומותיי.

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

מפתח אל הלב

את האמת, תכננתי לכתוב משהו אחר השבוע, אלא שאחרי התגובות שקיבלתי על פרסום הפוסט הזה

אלימות נגד נשים

הפוסט הזה קצת חריג ביחס לרוב הפוסטים שלי, והגיע זמנו להיכתב. למרות שמחר נתחיל לחגוג

אין לי מקום

מי שעוד לא מעודכנת, אז פורים מאחורינו, מה שאומר שפסח לפנינו. כמו כל דבר, גם

זוגיות מורכבת

השבוע נחגוג את ט"ו באב, חג האהבה. כל שנה מחדש אני מעלה פוסטים בנושא, הן

במבט לאחור

יושבת לכתוב את הפוסט השבועי והמח כאילו ריק. השבוע האחרון היה אינטנסיבי מאד, עם טיולים

דילוג לתוכן