fbpx

לראות את השקופות

זו שוב אני, הנודניקית.

זו שכותבת מידי פעם לזכור את האלמנות, הגרושות, הרווקות (ואת האלמנים, הגרושים, הרווקים).

נו, אלו, שמסתובבים בתוכנו אבל הם חלק מהנוף הרגיל.

עד שלא הגעתי למקום הזה, לא יכולתי להבין.

אבל רגע, אני רוצה ללכת אחורה קצת. מזמן שלא חפרתי בעבר שלי.

לאחר גירושיי הראשונים (כן, אני גרושה פעמיים, ה' ישמור. איך אמא שלי אומרת? לא כולם נולדו עם מזל…) התגוררתי כמה שנים בבית הוריי ובשלב מסוים, לטובת כולם, עזבתי לדירת שותפות.

גרתי בחור הכי רחוק שיש בירושלים, בקרית מנחם, אז, לפני יותר מ 15 שנים, זו הייתה שכונת פשע שאירעו בה מידי פעם מקרי רצח על רקע של אלימות במשפחה ונערים חמומי מח וחסרי תרבות שרבו אחד עם השני.

ההורים שלי מאד לא אהבו את הרעיון שהבת הקטנה (והגרושה) שלהם עוזבת לדירת שותפות, ומי יודע עם מי היא בדירה וכו', וביקשו שלפחות בשבתות אגיע אליהם.

בלית ברירה, הסכמתי.

כל שישי ארזתי מזוודונת ונסעתי לבית הוריי, ובכל מוצ"ש חזרתי לדירה שלי.

זוכרת את הנסיעות האלו כרגעים קשים מאד.

זוכרת איך גררתי את המזוודה והיבטתי בכל המשפחות שהלכו ביחד, הורים וילדים. את הבעלים שהוציאו את המזוודות והעגלות מהבאגז' והנשים ששמרו שהקטנים לא ירוצו לכביש…

הייתי חוזרת אל בית ריק וכמה שהיה לי "לבד" קודם, אחרי שבת אצל ההורים, עם ההמולה של האורחים, הלבד היה עמוק יותר ושקט יותר.

כבר אז התפתחה בי רגישות שלא הייתה שם קודם: רגישות לראות נשים או בחורות שהולכות עם מזוודה

לבד.

לא ראיתי אותן קודם. באמת שלא. ומסתבר שהן היו שם תמיד, אלא שהן היו חלק מה"נוף" של הרחוב, כמו שיש תחנת אוטובוס, ואנשים מסוגים שונים, גם הן היו שם.

הן והמזוודה שלהן.

והמבט הזה בעיניים, שרק כשיצאתי מבית הוריי – למדתי להכיר.

מבט של בדידות, וגם של לבד.

לבד זה מצב פיזי – אין עוד אנשים סביב.

בדידות זה מצב רגשי – יכולים להיות מאה אנשים מסביב אבל האדם מרגיש לבד.

הנשים האלו, הבחורות האלו, היה להן מבט גם של לבד וגם של בדידות.

והלבד והבדידות מעמיקים סביב שבתות וחגים, שהם ימי משפחה ושמחה, רעש והמולה, ובעיקר, הרבה 'ביחד'.

גם אחרי שנשאתי בשנית, המשכתי לזהות אותן ברחוב. וכשהייתי נוסעת עם הגרוש שלי, אז, בעלי, מחוצלעיר, ורואה אותן מחכות בתחנת האוטובוס, כמונו, עם המזוודה הקטנה שלהן, ליבי היה יוצא אליהן. רציתי להגיד להן שיש תקווה. שלא יתייאשו.

הרגישות לא עברה. היא נשארה לאורך הרבה שנים, עד שקהתה.

וכעת, מאז שהפכתי לפרודה, לפני גירושיי השניים, ויצאתי עם ילדיי לבד לטיולים בחופש הגדול, הרגישות שלי חזרה בכל עוצמתה, והפעם, לא רק לנשים ובחורות לבדיות, אלא לנשים עם ילדים, שהן לבד.

אז נכון שיש נשים שיוצאות לטיולים לבד כי הבעלים בעבודה או לא יכולים להצטרף, נמצאים בשנת אבל, משרתים בצבא קבע, מאושפזים לא עלינו ועוד אלף ואחת סיבות.

נכון.

לא כל מי שהיא לבד, היא בהכרח גרושה או סובלת בנישואיה. ממש לא.

אבל לא דומה נסיעה של אישה שיכולה להתקשר לבעלה, לבקש שיברר משהו, לשתף ביופיו של הטיול או בקשיים עם הילדים במהלכו, לאישה שמתמודדת לבד. לבד.

מתלבטת לאן לנסוע, מתי ואיך, לבד.

מתכננת את הטיול, לבד.

קונה הכל לבד.

מתארגנת/אורזת/חותכת סנדוויצ'ים לבד.

נוסעת לבד.

חוזרת לבד.

משתפת את הקב"ה ואת הכרית בחוויות.

וחוזר חלילה.

יש משהו בידיעה שיש מישהו שנושא איתך בעול, גם אם הוא לא פיזית לידך.

אני עוצרת רגע כדי להבהיר:

זה לא פוסט פולני בכייני. בכלל לא.

זה פוסט של "שימי לב גם לאחרות", מתוך החוויה האישית שלי, כאישה גרושה ואם לארבעה ילדים שהגדול עוד רגע בן 13.

למזלי, ב"ה אלף פעמים, אני ממש בסדר!

פחדתי מאד מהחופש. יש לי 3 בנות שרוב החופש הן ללא סידור כלשהו, וחששתי איך יעבור לנו הזמן. ועוד בן, שעוד רגע בן 13, ואין מי שייקח אותו לטיולים שבנים אוהבים.

התפללתי לה' וביקשתי שיסיר מליבי את הדאגה הכלכלית, שהיא גדולה בהרבה בתקופה זו של השנה, שיש בה הוצאות חריגות מעבר לסטנדרט (ימי החופשה, רכישות לשנת הלימודים של ציוד לבית הספר ותלבושות, והתארגנות לקראת החגים ומעבר לעונת החורף) ויש בה הכנסות מועטות יותר מכל השנה, גם כי אני עובדת הרבה פחות בחופש וגם חודש של חגים שאין כמעט עבודה.

אמרתי לו, לה', שאני מבקשת שייתן לי את הכח לבטוח בו באופן מלא ולרכוש כל מה שאני זקוקה לילדיי ולי, כולל טיולים ואטרקציות, שחלקם לא זולים בכלל, מבלי לחשוש.

שאאמין שהוא זן ומפרנס, ובחופש זה זן ומפרנס ודואג לילדים שלא ישתעממו.

וככה אני מתנהלת.

לא מגזימה בהוצאות ויחד עם זה מרשה לעצמי לשלם מבלי לבדוק את החשבון כל יום, מבלי לחשוש מהתוצאות ומבלי לחשב כל שקל, כפי שאני משתדלת במהלך השנה.

יצאתי וקניתי עם הבנות יצירות מסוגים שונים, גם כאלו שהן יקרות קצת יותר, כי שעמום גרוע יותר מלשלם על זמן איכות.

דאגתי שיהיה בכל שבוע כמה אטרקציות כאלו ואחרות.

שילמתי ל 2 בחורות שהבנות שלי מכירות והן לקחו אותן לים ובזמן הזה עשיתי כמה דברים חשובים אחרים, כולל לישון שנ"צ ארוך.

בשעות המעטות שאני עובדת בחופש – דאגתי לבייביסטר שתשמור ויצאתי לפרנס את ילדיי, וכשהם התרגזו, הסברתי שבזכות האפשרות שלי לעבוד – אנחנו יכולים לצאת לטיולים.

ובינתיים, אל תשאלו אותי איך, אני מרגישה שהחופש מצליח לעבור בטוב. לא קל, אבל טוב.

אני רוצה להזכיר, שאף אחד מבני משפחתי (מלבד הוריי המבוגרים) לא גר בעיר שלי.

כל אחי ואחיותיי היקרים והיקרות עסוקים בלי עין הרע בילדיהם הנשואים, בנכדיהם ובנכדותיהם, ובשמחות של נכדים ונכדות שהצטרפו למשפחה בשבועות אלו. הם עסוקים עד מעל הראש במשפחותיהם, ובתורנויות אצל הוריי היקרים.

אני לגמרי לבד בכל ההתמודדות שלי, כל השנה וגם בחופש, מכל הבחינות.

שוב, לא מקטרת, אלא מציינת עובדות נטו.

אז אחיינית אחת מהממת כבר התקשרה להזמין, שנדרים אליה לכמה ימים.

ואחותי הבכורה פתחה את הבית והזמינה מתי שנרצה (ואצלה זה לא רק בחופש, זה תמיד תמיד תמיד).

ויש לי גיסה שברגע שאבקש להגיע, היא תפתח את הדלת הראשית ואת כל החלונות, ותארח הכי טוב שאפשר לדמיין.

והשנה, כיוון שהגדול שלי מתחיל מתיבתא (קדם-ישיבה) השבוע, אז לא נוכל להתארח אצלן, אבל בהחלט הידיעה שהן זוכרות אותי ואת ילדיי בתוך כל העומס שיש לכל אחת, וזה מחמם את הלב.

ובכל זאת, הקב"ה זימן לי לפני כשנתיים, באופן פלאי ביותר, אישה מהחסידות שלנו, כמעט בת גילי, עם ילדים בגילאים חופפים לילדים שלי, ונוצר ביננו, ובין הילדים שלה לילדים שלי, חיבור מיידי וטוב.

וזו השנה השניה שאנחנו מתכננות חלק מהטיולים ביחד ונוסעות ביחד ומתחלקות חצי-חצי בהוצאות ובהכנת האוכל לטיול.

מה שלא מתאים לה, אני נוסעת לבד. מה שלא מסתדר לי, היא נוסעת לבד או עם בעלה או עם המשפחה שלה.

מותר לכל אחת להגיד מה מעבר לתקציב שלה, מה לא לרוחה, מה לא מתאים לה.

ומה שמסתדר – פי אלף יותר כיף ביחד, גם לנו וגם לילדים. פתאום פחות שומעים "אמא!, אמא!" כי הילדים מעסיקים אחד את השני הכי טוב!

ובמהלך השנה אנחנו מתראות הרבה בגינה או שהיא מגיעה אלי לסעודה שלישית (אני מתעצלת לצאת מהבית בשבת), ובשבתות הארוכות האלו הזמן עובר נעים יותר, ביחד.

אני כותבת את זה בהתרגשות של ממש כי זה רעיון שבכלל לא היה בסל רעיונותיי ומסתבר שהקב"ה לא צריך את העזרה שלי ויש לו רעיונות טובים יותר.

אני רואה גרושות שקל להן יותר, הן קרובות למשפחה, יש להן עזרה יומיומית.

אבל אני רואה גם את הגרושות שהן לגמרי לגמרי לבד. יותר ממני.

אני רואה גם את אלו שלא יכולות לקנות יצירות, כי אין להן גם את הכסף הזה. או לצאת לטיולים, כי הן צריכות לבחור בן הלחם והחלב לאטרקציה.

אני רואה את אלו שאבי ילדיהן התאדה ונעלם ואין להן גם את הכמה שעות בשבוע בהן הילדים הולכים לצד השני, והן משוועות לקצת שקט.

שפר עלי מזלי (למרות שאמא שלי טוענת שיש אנשים שנולדו בלי מזל…) ואני מחפשת כל הזמן חיבוקים קטנים של הקב"ה, כדי שיהיה לי כח להמשיך הלאה בשלל התפקידים שלי בעולם הזה.

וכשמחפשים… מוצאים!

אני יכולה לקנות יצירות.

ויכולה לצאת עם הילדים לאטרקציות שצריך לשלם עליהן.

לא קל לי בכלל, ובכל זאת, אני נכנסת כל לילה למיטה ואומרת "מזמור לתודה". כשיש לי כח, אני גם מפרטת על מה.

ויש על מה.

בקיצור, נראה לי שדבריי ברורים.

שימו לב לשקופות, לשקופים.

תרימו טלפון.

תציעו לצרף אמא או אבא גרוש/ה, אלמן/ה לאחד מהטיולים עם ילדיהם, או רק את הבנים או רק את הבנות. נכון, לא תמיד זה נח. אז המצווה שלכם תיהיה כפולה.

קחו חלק מכספי המעשר ותעבירו לאמא או אבא כאלו, שיפנקו את הילדים בחוויה משפחתית טובה.

אני מאחלת לכל מי שקוראת וקורא את המילים האלו: שלא תבינו, שלא תדעו, שלא תרגישו איך זה להתמודד לבד גם בחופש הגדול.

ולא יזיק לכם להגיד פעם אחת ביום "מזמור לתודה". מומלץ בחום.

איתך, גם בחופש הגדול

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לי מקום

מי שעוד לא מעודכנת, אז פורים מאחורינו, מה שאומר שפסח לפנינו. כמו כל דבר, גם

זוגיות מורכבת

השבוע נחגוג את ט"ו באב, חג האהבה. כל שנה מחדש אני מעלה פוסטים בנושא, הן

החיים קשים ולא רק

הפוסט הקודם שלי,  עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן

במלאות 30 יום

יש לאבא שלי בית חדש, עם נוף מהמם ומזג אוויר מושלם (אם כי בקיץ קצת

משנה שם – משנה מזל

אתחיל מהשורה התחתונה: חזרתי לשם נעוריי, ומעתה שם המשפחה שלי הוא: רובינשטיין.   ועכשיו לפוסט:

החיים קשים

כן, החיים קשים קודם כל, תודה על כל התגובות החמות והמעודדות. מצטערת שאין ביכולתי לחזור

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

להתרענן ולהתחדש

ב"ה שזכיתי, והמשפחה שלי גדלה בשנים האחרונות. גם הילדים גדלו והצורך שלהם במקום גדול יותר

מפתח אל הלב

את האמת, תכננתי לכתוב משהו אחר השבוע, אלא שאחרי התגובות שקיבלתי על פרסום הפוסט הזה

אשמה או אחריות?

יש לי לקוחה שבאה על רקע של חרדה חברתית. האמת, שיש לי כמה לקוחות כאלו

דילוג לתוכן