fbpx

שני צדדים למטבע

שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל, וכמה מאות מליונים בעולם.

לכולם לא פשוט.

לא ראיתי מישהו אחד שפשוט לו. שהכל חלק אצלו. גם אלו שנראים לכם כאילו הכל סבבה אצלם.

תאמינו לי, אני רואה את כולם בקליניקה. כולם זה כולם: ללא הבדלי מעמד, מצב כלכלי, עיסוק, מקצוע, השתייכות עדתית, מגזרית וקהילתית. מחצרות אדמו"רים ולהבדיל, פוליטיקאים משופשפים, אילי הון ו'עמך'.

כולם רוצים חיים טובים יותר, וקלים הרבה יותר.

אם הייתי יכולה לכתוב את רשימת ה"עשה" ו"אל תעשה" לחיים כאלו, זה היה לפחות 100 כרכים, ובוודאי שאני בעצמי עוד לא יכולה לסמן עלי וי כמושלמת, ועדיין, בתוך הכאב שאני פוגשת בקליניקה, וגם מנסיוני האישי, יש משהו אחד שאם נצליח כולנו לעמוד בו, הרי שחיי כולנו ישתפרו פלאים.

אני אתחיל מסיפור אישי, שלא אוכל לפרט את כולו מטעמים אישיים, כמובן, מבלי לפגוע במסר הברור.

(ורק להבהיר: לא מזמן כתבה לי מישהי שלאחרונה אני כותבת כל מיני דברים בלי לפרט, וזה חבל. עניתי לה שמטרת הפוסטים היא לא לתת מענה לסקרנות של אחרים ולשתף במה שלא מתאים לי אלא לאפשר תובנות וכלים שיעזרו למי שרוצה, ולכן אני פעמים רבות משתפת מחיי כשזה רלוונטי. ההצעה שלי היא לקחת את המסר ולא להתעסק בחלקים הצהובים וד"ל).

באחד מסעודות חג ראש השנה קפצו אלינו אורחים שאנחנו מאד אוהבים. בשלב מסוים אחת מהן פלטה משפט, שאולי ביום רגיל הוא היה 'עובר' והייתי מחליקה אותו, אבל בנסיבות הנוכחיות, כשאני בתקופה מורכבת, רגישה יותר ודרוכה מאד, בתחום ספציפי, מספיק עשן קל בשביל לשרוף הכל.

הייתי שקטה מאד, דבר שלא אופייני לי, ובלעתי את הרוק.

רציתי להתפוצץ, להטיח, להעמיד את הדוברת במקומה, להוציא מהבטן שלי קצת מהאבנים שהיא סוחבת, וסתמתי, כמו שאני מרבה לעשות לאחרונה.

המשכתי להיות טכנית: הגשתי מנה אחרונה, טאטאתי בפעם המליון את הריצפה שהילדים שלי והאורחים המתוקים הירבו לפזר עליה כל מה שרק אפשר והשתדלתי להיות יותר במטבח מאשר בשולחן, כדי להימנע מנזקים שאני יכולה ליצור ברגע של כעס בלתי נשלט.

ה'אורחים לרגע' עזבו, אבל המשפט שנאמר נשאר עומד בחלל הסלון.

למחרת, אחת מה'אורחות לרגע' שנכחו באירוע עלתה אלינו שוב עם ילדיה, דבר שלרוב אני מקבלת בברכה ובשמחה, אבל אני הייתי טעונה מאד. די מהר הבנתי שאני נושאת מטען נפץ ובמקום לפוצץ אותו העדפתי להניח אותו, ובזהירות אמרתי לה שאני פגועה מאד לאור מה שנאמר אמש, ונכון שלאותה אחת אין קשר ישיר בכלל אבל היא הייתה נוכחת והייתי צריכה רגע לעבד את האירוע. היא ציינה שהיא מצטערת מאד ושהיא רואה שאני כאובה, והלוואי והיא הייתה יכולה לעזור אבל היא לא.

"למה שלא תרימי אליה טלפון ופשוט תגידי לה שאת פגועה ורוצה להבין מה קרה?" היא ניסתה להציע.

"מה פתאום? שהיא תרים טלפון אלי!" עניתי בכעס.

"נו, את יודעת. היא לא תעשה את זה. את מכירה אותה. אני במקומך הייתי מתקשרת ומבקשת הבהרה".

"לא יקרה!" אמרתי ונפניתי למטבח להביא שתיה.

החג יצא.

ניקיתי, הברקתי, הדחתי, כיבדתי, גיהצתי. הכל נקי ומצוחצח לחג הבא, אבל הלב… רחוק מלהיות נקי על אותה אישה שלהבנתי גם לא ידעה מה היא השאירה בביתי לאחר שהלכה.

במהלך הימים הקצרים של עשרת ימי תשובה עוד קיבלתי מעט לקוחות. אחת מהן נזקקה לעזרה של אשת מקצוע בתחום מאד מאד ספציפי שאותה 'אורחת לרגע' מומחית בו. לא היססתי ואמרתי שאחבר ביניהן כדי שהלקוחה שלי תראה אם היא יכולה להיעזר באותה נותנת שירות.

התקשרתי אליה. היא ענתה.

סיפרתי על הבעיה ושאלתי אם היא יכולה לעזור. היא אמרה שהיא תבדוק מה הדרך הכי טובה ותחזור אלי.

כמעט סגרתי את הטלפון וברגע האחרון הוספתי: "תראי, מאז שעלית אלינו בראש השנה אני סוחבת איתי משפט שאמרת ושדרך לי על יבלת כאובה. אני לא רוצה לשאת בליבי עליך. את יודעת שאני מעריכה אותך ומאד אוהבת שאת ומשפחתך עולים אלינו בהזדמנויות שונות. אם יש לך כמה דקות, אני אשמח שתשמעי את החוויה שלי וכמובן שאשמח לשמוע מה הייתה החוויה שלך".

היא אמרה שהיא חייבת לסיים רגע משהו ומיד מתקשרת.

ואכן, אחרי דקות ספורות היא התקשרה.

סיפרתי לה את האירוע מהצד שלי, באופן עובדתי, טכני. "אני עשיתי ככה, את אמרת ככה, אני הבנתי שככה".

היא הייתה בהלם.

"תשמעי, אני בשוק. איזה מזל שהתקשרת! מה שאת מספרת הוא פשוט נורא. בחיים לא הייתי פוגעת בך ככה! אני מצטערת! אני אספר לך מה באמת היה מהצד שלי, ותביני שלא היה שום סיכוי שאוכל לדעת לאן תיקחי את הדברים".

אני מזכירה שאני לא אישה שנעלבת או נפגעת בקלות. מאד מאד קשה לפגוע בי. כמעט בלתי אפשרי אפילו. לא תמיד זה היה ככה, אבל היום, בזכות הכלים המקצועיים, אני מצליחה מהר מאד להיכנס לנעליים של השני, להבין את נקודת המוצא שלו ולרכך את התחושות שלי, ואם אני לא מצליחה להבין את הצד השני, יש לי כלים אחרים להתמודד כמעט עם כל דבר. אבל הפעם זה לא עבד.

אני גם מעידה על עצמי שלרוב אני לא מפרשת סיטואציות נגדי. אני מאמינה בטוב ליבם של בני האדם וברצון שלהם להיטיב איתי, ולכן מלכתחילה נתקלת פחות בסיטואציות פוגעניות ביחס אלי.

ואז היא סיפרה את הצד שלה.

והפעם אני זו שהייתי בהלם.

משפט פשוט, שבאופן רגיל לא היה תופס לי את האוזן, הפך לחבית של חומר נפץ בהקשר להתמודדות שאני מתמודדת איתה כרגע. ולה לא היה שמץ של מושג על כך.

שתינו הזדעזענו מהעובדה שבנות משפחה יכולות היו להיכנס לריב מיותר לאורך שנים על כלום, פשוט על כלום.

הודיתי לה על השיחה, על ההקשבה, ועל שהיא הציגה את הדברים מהצד שלה. שוב הזכרתי שהשיחה התחילה מכך שאני מעריכה אותה ולא מוכנה לוותר על הקשר איתה ואיחלתי לה את כל הטוב שבעולם. היא מצידה, הודתה גם היא שלא השארתי את הכעס בתוכי ושיתפתי אותה, וכמובן, גם מבחינתה יושרו ההדורים.

סגרתי את השיחה ומיד חשבתי שאני צריכה לכתוב על הסיפור הזה לקהילת הנשים שלי.

זה לא עוד סיפור מהקליניקה, מהעולם, ממחקר כל שהוא.

זה סיפור אמיתי שקרה לי לפני מספר ימים ושרישומו הולך איתי.

כמה חשוב לא להניח הנחות!

כמה חשוב לברר!

כמה חשוב לדבר (בכבוד!)!

כמה חשוב להקשיב!

כמה חשוב לזכור שיש צד נוסף ויש לו את הגירסה שלו!

זה לא קל.

יחד עם זה, אלו הדברים הכי חשובים שיכולים להיות בעולם שלנו, כי כל מה שיש לנו תלוי במערכות היחסים שלנו, החל ממערכת היחסים החשובה ביותר והמורכבת ביותר, שהיא זוגיות, ואחריה, מערכת היחסים המשמעותית ביותר עם הילדים, ואחריהם כל מה שקשור לקשרים עם ההורים, האחים והאחיות, המשפחה הגרעינית, המורחבת, השכנים, החברים, המוכר במכולת, הנהג במונית או באוטובוס, הנהגים האחרים בכביש, מנקה הרחובות, התופרת, המוכרות בחנויות והולכי הרגל שלצידנו ברחוב.

הכל מתחיל ונגמר ביכולת שלנו להיות במערכת יחסים תקינה ובריאה עם העולם! ובלי הבנה שיש עוד צד, ושאנחנו לא על אי בודד, לא נוכל לחיות חיים טובים.

ובשביל שיהיה לנו טוב חובה עלינו לראות את הצד השני, להקשיב לו באמת (שזו אומנות בפני עצמה), לייצר תקשורת נכונה.

בלי זה, אנחנו נחיה בגיהינום, כפשוטו. ותאמינו לי, לא מעט חיים בגיהינום כבר עכשיו.

גיהינום, זה כשאת חושבת שחושבים נגדך, כשאת נפגעת שוב ושוב, כשיש אנשים בחיים שלך שאת לא מדברת איתם כי את בנתק, כשיש אנשים שאת שומרת טינה עליהם, שאת כאובה בגלל מישהו או משהו או מישהם, כשאת לא סומכת על אחרים, חושבת שרוצים ברעתך (או נכון יותר, בטוחה שרוצים ברעתך) וכו'.

איך עושים את זה?

הלוואי והייתי יכולה לכתוב בקצרה (כאילו שאני יודעת לכתוב משהו בקצרה…), אבל אני לא.

אני כן מציעה בשלב הראשון לזכור תמיד שיש עוד צד. קרה משהו? רגע, אני רואה משהו מהצד שלי אבל יש עוד צד ומשם הכל נראה אחרת.

הדוגמא הכי טובה היא לקחת מטבע כל שהיא, להסתכל מצד אחד שלה ולראות תמונה אחת ואז לסובב ולראות תמונה אחרת. להראות את המטבע ל 4 אנשים, לשניים מהם צד אחד ולשניים אחרים את הצד השני ולתת להם לכל צד לשכנע את השני שהוא הצודק.

זה ויכוח עקר, שהרי כל צד רואה רק את הצד שלו, ואכן, במטבע, יש שני צדדים, כפשוטו, כלומר, שני צדדים שונים! ולכן אין טעם להתווכח.

עצם ההבנה שיש עוד מישהו, שיש לו גירסה משלו, ראיה משלו, מחשבה משלו, כבר יכולה לעזור.

ובכלל, המודעות לכך שמה שקורה הוא אף פעם לא חד משמעי אלא יש לו עוד גוונים ופרשנויות יכולה לסייע מאד.

ואיך באמת לומדים להקשיב, לראות את השני בקלות, לנהל מערכות יחסים נכונות ובריאות?

את זה אני מלמדת בקורס הכשרת מאמנות שלי, שייפתח עוד חודש.

האמת, הפוסט הזה נכתב בלי שום כוונה לשווק כלום, אלא פשוט לשתף בתובנות שלי כמו שאני עושה תמיד, אלא שבאמת באמת אני מלמדת את כל זה וגם הרבה יותר מזה, ואם כבר אני ממילא כותבת על זה, ואת ממילא רוצה מערכות יחסים טובות יותר בחייך ואולי גם לאמן אחרות לעשות זאת נכון, אז אני מזמינה אותך (להתרשם ו)להירשם לקורס הכשרת מאמנות שלי.

לפרטים על הקורס, לחצי כאן 

אם האתר לא נפתח לך, את יכולה ללחוץ על הקישור בדרייב כדי לראות קצת סרטונים של בוגרות הקורס, כאן 

וכמובן, להשיב למייל זה עם שם ונייד כדי שיועצת לימודים תחזור אליך עם כל הפרטים אחרי החג, בעז"ה.

אה, ואם כבר, אז רשומנה לעצמכן:

יום פתוח אחרון אי"ה ביום שלישי, ו', חשון, 12.10

ההרצאה שלי תתקיים בשעה 18:30

בואו להקשיב

וליהנות

חשוב לשריין מקום

איתך, בצד שלך

ושנזכה לחג שמח באמת, בתוכנו ובמערכות היחסים שלנו!

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בראשית

השבת קראנו את פרשת בראשית. הפרשה שהיא תחילת הכל. הקב"ה ברא את כל העולם ורק

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן