אז איך זה להיות גרושה וחולה?

זה קרה פעם אחת, כשהייתי גרושה בפעם הראשונה, וקיבלתי התקף חרדה, בשבת, בדירה שכוחת-אל, כשגרתי לבד, לפני למעלה מ 15 שנים.

את חוסר האונים ההוא לא אשכח לעולם.

לא הכרתי אף אחד בבנין, רק ידעתי שכל דייריו חילוניים או גויים, ולרובם יש כלב (שזה משהו שאז פחדתי ממנו מאד).

גרתי בקומה רביעית ואחרונה, כלומר, אפילו לא קומה באמצע כך שמישהו יעבור וישים לב שמשהו לא תקין.

אני זוכרת שזחלתי על הריצפה לכיוון הדלת של הבית, רועדת בכל הגוף, בוכה בלי שליטה, מרגישה שזה הסוף שלי.

כל מה שהיה לי בראש זה "תעשי הכל כדי לפתוח את הדלת, שידעו שאת מתה".

איכשהו הצלחתי לפתוח את דלת הפלדלת ולהשאיר חרך צר.

אני גם זוכרת שיצרתי קשר עין עם הפלאפון, שהיה, כמובן, סגור, ותהיתי אם במצבי אני בכל זאת צריכה להתקשר למישהו, מישהי, ליידע שאני הולכת למות.

לא התקשרתי.

אין לי מושג כמה זמן שכבתי ככה.

או שהתעלפתי, או שאיבדתי הכרה, או שמתתי וחזרתי מהמתים או שנרדמתי מעייפות המאמץ.. מתישהו פתחתי עיניים. לקח לי זמן להבין איפה אני ואז גיליתי את הדלת באותו המצב (וגם אותי).

סגרתי אותה, התנערתי, והבנתי שעברתי משהו חריג מאד, בלי לדעת איך קוראים לו.

זו הייתה השבת הראשונה והאחרונה שעשיתי בחיי לבד עד לשנה האחרונה, בה, פעם בחודש, הילדים הולכים לאבא שלהם ואני רק מחכה ללבד הזה.

גם ככה מאז ומעולם הייתי ילדה ונערה ובחורה ואישה מאד מאד עצמאית. אני רועדת מתלותיות. משתדלת לעשות כל מה שאני יכולה לבד, (עד לנישואיי, בהם הסכמתי לשחרר וציפיתי לשותף הדדי…).

מעדיפה לבד, בלי לצפות ובלי להתאכזב.

כל ההקדמה הזו בשביל לספר על השבוע האחרון.

בשבת שעברה (לפני שבוע) דסי שלי (בת 4.5) התחילה להעלות חום. כל השבת היא הייתה קוועצ'ית. טיפלתי בה בחיבוקים ובאהבה, ובנורופן.

כל השבוע היא הייתה ככה. מיעטה לאכול, ישנה לסירוגין, מצב רוח עצוב.

ידעתי שאין לי מה ללכת לרופאה, שתבשר לי שהיא עוד איזה "ויראלית" אחת. ומה כבר יש לעזור ל"ויראלי"?

ותודה לממציא הנורופן.

ברביעי בבוקר לקחתי אותה לרופאה כדי שהדודות הפולניות שלי יפסיקו להגיד שאני אמא לא אחראית. הרופאה, כצפוי, אמרה שזה… נו, הבנתם, ויראלי.

ברביעי בערב היא החלה להתלונן על כאבי שיניים. בחמישי בצהריים אבא שלה לקח אותה לעזרה ראשונה והתברר שהיא צריכה טיפול שורש וניקוז מוגלה שהתפתחה בשן. היא עברה טיפול חירום ולאחריו היא בכתה זמן רב.

ואז התחלתי בעצמי להרגיש לא טוב, אבל חשבתי שאני מדמיינת.

בשישי בבוקר הלכנו שוב לרופאה, הפעם כדי שאני אעבור משטח גרון (המהיר הראה שיש לי דלקת) ואתחיל אנטיביוטיקה וטיפות אוזניים, וכדי שדסי תקבל אנטיביוטיקה לנפיחות הגדולה בלחי ולטיפול בדלקת בשן.

בשבת המצב שלי החמיר והמצב של דסי השתפר.

בשבת בבוקר כבר היה ברור שגם ללאה יש דלקת גרון, לפי השיעולים והכאב שהיא דיווחה עליו.

ומחר, ראשון, אלך שוב למרפאה, הפעם עם לאה, כדי לקבל גם בשבילה, כנראה, אנטיביוטיקה.

עד כאן העניינים הרפואיים.

וכעת לעניינים האחרים, שאני לא יודעת איך להגדיר אז אכניס תחת השם "אילוצי גרושות" (אם כי יש נשואות שיזדהו עמוקות עם מה שאכתוב):

את רוב העבודה בשבוע שעבר ביטלתי כי הייתי עם דסי בבית. בכל פעם שיצאתי איתה לרופאה, נתתי לה תרופה, קמתי אליה בלילה (אלף פעמים!) עלתה בדעתי המחשבה שכשזוג נשוי, בדרך כלל (בדרך כלל!, כן, אני יודעת שלא אצל כל הנשואות. ברור!) העול מתחלק איכשהו, גם אם לא באופן שיווני. יש כאלו שאצלם יש תורנויות לילה כשיש ילד חולה, יש כאלו שאחד הולך לרופא והשני נשאר בבית לשמור על הילדים, יש מי שמתחלקים בעבודה: זה לוקח חצי שבוע חופש ובחצי השני מתחלפים. יש מי שדואג לקניות בזמן שהשני עם הילד\ה בחולה, יש מי שמבשל, יש איזשהו נשיאה בעול.

ואם אין נשיאה בעול מהמקום האיכפתי, יש מישהו שידאג לאוכל בבית מהאינטרסים האישיים שלו.

ואם יש בעל שלא נמצא כל היום בבית ולא יכול לעזור, אז לפחות הוא מפרנס.

כשאת גרושה, את לבד. נקודה.

קמה לבד, רושמת את השעה שנתת תרופה כי לא יהיה לך את מי לשאול "רגע, מתי נתתי לה את הנורופן בפעם האחרונה?", ממשיכה במקביל לטפל בשאר הילדים כאילו השיגרה שלך לגמרי שיגרתית, מפרנסת לבד מינוס הימים בהם הילד\ה חולה וכיוון שאת עצמאית גם אף אחד לא משלם לך על זה…

וכשגם את חולה???

"טוב, אז מה את מצפה? התגרשת, לא? היית צריכה לחשוב על זה קודם" (ומי שיגיד לי את המשפט הזה מסתכן בחייו, ואני יכולה לדמיין כמה מהסביבה שלי שבקלות יגידו את המשפט הזה).

ואם גם את חולה וגם 2 ילדים???

הלבד לא מכפיל או משליש את עצמו. הוא פשוט נשאר אותו הדבר בדיוק.

ולאורך השבת לא יכולתי שלא לתהות על ההקבלה האפשרית בין:

להיות לבד באמת, או להיות נשואה למישהו שלא איכפת לו שאת חולה או איכפת לו אבל הוא לא עושה כלום בשביל לעזור לך (שזה בעצם 'לא איכפת לו' באותה המידה) אבל לפחות אם תמותי – יהיה מי שיודיע על זה?

האמת, התשובה שלי מאד ברורה.

אני מעדיפה לבד.

במקום להיות ביחד ולהרגיש לבד.

כשאני לבד, אין לי ציפיות. אני יודעת שהכל עלי. זה קשה, זה מעייף, לפעמים זה מרגיז, אבל זה לא כואב בלב, זה לא נוגס לך בנשמה, זה לא לוקח לך את כל הכח הנפשי. כח פיזי אפשר להחזיר. כח נפשי אפשר, אבל זה כבר יותר מורכב.

אז זו פעם ראשונה מאז שהתגרשתי שאני מתמודדת עם ילדה חולה.

ופעם ראשונה מאז שהתגרשתי שאני מתמודדת עם עצמי חולה.

ופעם ראשונה מאז שהתגרשתי שאני מתמודדת עם 2 ילדים חולים.

אמשיך לרשום את השעות של הנורופן, ואוודא בלוח מתי צריך להפסיק עם האנטיביוטיקה.

ואמשיך לבקש מטובי (בן ה 12) או ממלי (בת ה 8) שדאגו ושמו לי טיפות אוזניים בשבת(!) להמשיך ולטפטף לי טיפה בכל אוזן בשבוע הקרוב ("מלי, שימי לב לטפטף בדיוק מעל החור של האוזן… יופי. את עושה את זה מצוין")

ואכין לעצמי את כוס הקפה (תה? לא תודה).

ואמשיך לגנוב שעת שינה מתי שאני יכולה.

ואזכור שבסוף בסוף בסוף בסוף אנחנו לבד. כולנו. אחראים לעצמינו, לבריאותינו, לעצמאותינו.

ואם יש מישהו בחיים שלנו שיכול לתת יד, לשים כתף, להשתתף, לתמוך, לאפשר… בעל\אישה, משפחה קרובה, שכנים שיש בינכם קשרים הדדיים, אפשר וכדאי וצריך להשתמש במתנה הזו, אך לזכור שזה לא מובן מאליו בכלל, ושבכל מקרה, חובה על כל אחד ואחת ללמוד להיות עצמאית: פיזית, מנטלית ורגשית ככל האפשר.

ואז, כל עזרה היא בונוס, אבל בלעדיה את לא אבודה.

אז ב"ה אני לא אבודה, למרות שאין לי בעל, אין לי משפחה שגרה בעיר (הורים מבוגרים לא יכולים לעזור למרות שהם הכי רוצים), ואין לי שכנים שאני יכולה לבקש שיקחו את הילדים לשעה.

כל הכלים של שבת מודחים.

מכונת הכביסה עובדת במרץ.

בעוד דקות ספורות, אחרי שאשלח את הפוסט, אמשיך לסדר את הבית אחרי השבת, ולשפנג'ז את הריצפה כשבין בלטה לבלטה אסיים עוד חבילת טישו.

הפח הגדוש יחכה למחר או מחרתיים או לעוד שלושה ימים, תלוי מתי אצא שוב מהבית.

את החלב והלחם מלי תביא מהמכולת למטה (ממילא זה התפקיד שלה).

וכל השאר… יחכה.

יחכה שאבריא פיזית.

כי נפשית אני כבר בהליכי החלמה, וזה הדבר הכי הכי חשוב. והלבד שלי הפעם לא מפחיד אותי יותר.

תיהיו בריאות ובריאים, כולכן וכולכם!

איתך, בבריאות

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי