איך המצב הבטחוני המורכב שלנו יכול לתת לך המון כח???

אני עוברת כשלושה שבועות מאד מאד מאד מורכבים.
קורים בהם כל הזמן דברים לא צפויים, וכל מה שאני עושה, או כדי למנוע אותם (מה שעולה בדעתי, כי יש דברים שבכלל לא יכולתי לדמיין שיקרו), או פעולות שאני עושה כדי לטפל בהם על הצד הטוב ביותר – הכל מתחרבש.
משהו מוזר בקנה מידה לא מוסבר.
גם דברים שהסתדרו – אחרי יומיים אנ מקבלת הודעה שקרה כך וכך ו… הכל התהפך, שוב.
ואני מסדרת אותם. מתקשרת למי שצריך, עושה מה שצריך, הם מסתדרים, אני נושמת לרווחה ויום-יומיים-שלוש אחרי… שוב אותו עניין מתהפך ולוקח כח, מח ולב עד שאני פועלת לסדר את הדברים.
ושום דבר ממה שקורה לא תלוי בי.
כלום כלום כלום.
הכל אלו דברים שקורים מבחוץ, שאין לי שום קשר אליהם, אבל הם פוגעים בי או במי מילדיי באופן ישיר או עקיף.
ואני לוקחת את הכל על כתפיי ונאבקת כדי לא לתת להם להפיל אותי ולא לתת להם לשבש את חיינו.
ואני לגמרי לבד עם כל החזיתות האלו.

הגוף שלי מגיב.
אני לא מצליחה להירדם ממתח, גם לא בשנצ"ים המקודשים שלי.
הכתפיים והשכמות תפוסות מאד.
ובעיקר, אני מרגישה כמו ענב שנסחט ממנו כל טיפץ מיץ ועדיין סוחטים אותו.

בימים האלו היו רגעים שהיו לי שיחות עם ה', שיחות 'של פעם', של כעס: די, תרחם ותשחרר. עזוב אותי בשקט.
היו שיחות של ברוגז: זהו, לא מדברת איתך היום יותר. ממילא זה לא עוזר.
היו שיחות של בקשה ותחינה.
היו רגעים של בכי מפרק, ויותר רגעים של כאילו אדישות: יאללה, רוצה להפיל עלי עוד משהו? תפיל. לך על זה.
והיו רגעים שהתקשרתי לאחות או חברה ובבכי אמרתי שעכשיו אני רוצה רק לקטר ולהתלונן ולהיות קורבן של החיים. לא רוצה עידוד ולא "את תצאי מזה" ו"יהיה בסדר" ו"ה' יעזור".
להשתבלל. להתקרבן. להיות מסכנה. עשו לי, שתו לי, אכלו לי.

הרבה זמן לא הייתי במצב כזה, של שחיקת חוסן משמעותית, שכל הזמנה לחתונה (ויש לי כאלה עכשיו בהמונים, ב"ה) גורמת לי לעצבים: "אל תזמינו! לא יכולה לבזבז ערב בנסיעות לחורים ברחבי הארץ עם 2 אוטובוסים (לפחות) לכל צד, ו 5-6 שעות שהולכות לפח. אין לי זמן, ברור?". מיותר לציין שההזמנה לא יודעת להגיב בחזרה וקיבלה בשקט את עצביי.
כן, אני שחוקה. נלחמת להרים את הראש, חושבת שלרגע אני מצליחה ואז חוטפת מייל/טלפון/וואטספ/מכתב בדואר עם עוד הודעה על משהו שנופל עלי משומקום.
מזל שיש כמה אנשים שאני משתפת כדי לוודא שאני לא השתגעתי סופית ושבאמת באמת קורים דברים שאינם תלויים בי, ושאני לא מדמיינת את הטירוף הזה שנוחת עלי.

ימים קשוחים ממש. אבל ממש.
והדבר היחיד שאני מוודאת שאני לא נכנעת לו, זה פשוט לא להרים ידיים, להיכנס למיטה, לשים עלי את הפוך ולטבוע בייאוש.

ובתוך כל זה התחייבתי לעצמי להמשיך ולהגיד כל לילה לפני שאני נכנסת למיטה "מזמור לתודה", הרגל שסיגלתי לעצמי כחלק מבניית החוסן שלי, ולא משנה איזה יום עברתי או מה מערכת היחסים שלי עם הקב"ה באותו היום.
וגם, לא להפסיק להגיד "תודה" על הדברים "הרגילים".
חזרתי מקניות עם עגלה מלאה, ופרחים לשבת מעל? תודה, ה'.
סידרתי את הבית, העמדתי מכונות, הכנתי אוכל לילדים למחר, נכנסתי לישון כשהכל פיקס? תודה, ה'.
הקטנה חזרה מהגן שמחה? תודה, ה'.
מלי עברה את המבחן השני השבוע בטוב? תודה, ה'.
אין רכבת קלה, האוטובוס נתקע, וצריך עכשיו ללכת ברגל בחום אימים כדי להגיע לתור שנקבע לי מראש ואני ל איכולה להפסיד, והגעתי בזמן? תודה, ה'.
קיבלתי הודעה שמשהו מכל הבלגן בחיי הסתדר (בלי לדעת שעוד שניה זה יתהפך עלי שוב)? תודה, ה'.
והשיגרה.
לשמור על שיגרה.
לא משנה כמה בא לי לברוח ממנה, שיגרה היא בסיס חשוב לשמירה על חוסן: עבודה, בית, משימות קבועות.
אלו 3 כלים לחוסן שאני ממליצה לך עליהם בכל מחיר:
– מזמור לתודה, לפחות פעם ביום.
– "תודה" על הדברים בקטנים והגדולים
– לשמור על שיגרה.

את האמת, רציתי כבר בשבוע שעבר לשתף אותך בכאוס שאני עוברת וכתבתי פוסט לא פשוט ולא קל, ואז החלטתי שלא. שזה מיותר. ומחקתי.
אז למה היום אני כן משתפת?
כי המבצע נגד אירן "עם כלביא" איפשר לי תובנה מדהימה שריגשה אותי מאד, ואני כן כדי לשתף אותך, והלוואי אצליח לתת גם לך כח.

בשבועות האחרונים טראמפ התהפך בדעותיו וביקש מישראל לא לתקוף באירן, ואף דיבר על מו"מ וסיכוי להסכם עם אירן.
זה הרגיז אותי מאד.
מה המשוגע הזה עכשיו עושה? יוצא נגדנו? לא מבין שאנחנו חייבים לטפל בבעיה הגרעינית של אירן?
ובכלל, היה נראה כאילו מדינת ישראל מוותרת לאירן בזמן שהיא נערכת להשמדתנו. והרבה פעמים שאלתי את עצמי, איך מנהיגי המדינה לא עושים משהו?
והנה, בבת אחת, בשעה 3 לפנות בוקר, בין יום חמישי לשישי האחרונים, גילינו כולנו שהכל היה רק תכנית מתוכננת היטב שנרקמה במשך חודשים רבים!!!
הבנת?
את חשבת שכלום לא קורה
אבל בזמן הזה קרו דברים מאד מאד משמעותיים
שרק בזמן מסוים אפשר היה לראות את התוצאה שלהם – תקיפה משמעותית והיסטורית באויב הכי גדול של מדינת ישראל, ושל מדינות רבות שמתות מפחד ממנה.

איך זה קשור אלי ואלייך?

הרבה פעמים אני מזכירה לעצמי שאני ואת וכל יצור פה בעולם הוא חלק אחד קטן, פצפון, מפזל ענק, מתכנון אלוקי שלם.
אני אוהבת מאד פזלים ענקיים. מאד! רק לא מאפשרת לעצמי את התענוג הזה מחוסר זמן ומקום.
בשנת הקורונה בניתי פזל מטורף של 3,000 חלקים. היו לי אז ילדים קטנים ממש, ולמרות ששמרתי מכל משמר, ואחרי שהרכבתי את הפזל בלילות, נעלמו 5 חלקים שלא מצאתי. התקשרתי לחברה וביקשתי להשלים את החלקים והם אמרו שהפזל הזה אזל. ובכאב גדול זרקתי הכל לפח.
5 חתיכות מתוך 3,000.
זה כלום. כמעט שומדבר.
ויחד עם זה, כל חתיכה משמעותית מאד!

ככה אנחנו, חתיכות קטנות קטנות בתכנית אלוקית ענקית, אבל כל חתיכה שווה המון ובלעדיה התמונה לא שלמה.
ובתכנית האלוקית הזו, הקב"ה יודע היטב איפה ולמה הוא שם כל חתיכה וחתיכה.
כמו המבצע שלנו באירן: שקט הרבה זמן, אבל רק מלמעלה, ומתי מעט יודעים מה נעשה מאחורי הקלעים.

עכשיו בחיים שלי יש עומס רב של עניינים שמתפרקים ונבנים ואז מתפרקים שוב, ואני לא מבינה למה.
ומזיזה חלק אחד של פזל ושמה במקום, ואז מגלה שזה לא המקום, ואז שמה חלק אחר…
והפזל שלי לא שלם, בלשון המעטה.
ומישהו שם למעלה מזיז לי את היד בכוונה ומפריע לי להרכיב את הפזל שלי, ממש מפריע, בצורה גלויה ומכוונת, כאילו 'להכעיס', אבל הוא יודע למה.
בטוח שיש לו תכנית מדויקת למה אני צריכה לעבור את כל זה.
הקושי שלי זה להיות בסבלנות ובאמונה, כדי לראות איך הוא מסדר בשבילי את הכל בדרך הטובה ביותר, גם אם היא כואבת עד העצמות, כי זה מה שנכון לי.
הוא מסדר בשבילי.
הוא דואג לי.
הוא רוצה בשבילי טוב.
בטוח.
הוא הרי התחייב על זה! שכל מה שקורה פה בעולם הוא לטובתינו!

זו הצידה-לדרך שלי, מעבר לעובדה שאני שמחה מאד על המתקפה של ישראל באירן, גם אם זה לא נח לנו, וגם אם הילדים מפחדים, וגם אם אנחנו עוברים ימים מאתגרים, כי אנחנו חייבים לפגוע באפשרות של אירן להזיק לנו.

בעז"ה השבוע אסריט כמה טכניקות להרגעה בזמן חרדה ואשלח אליך.
מזמינה אותך לעקוב אחרי המיילים שלי גם במהלך השבוע.

ורק מזכירה שאנחנו במציאות לא נורמלית של מלחמה לא פשוטה ולכן כל תגובה היא נורמלית: בכי, פחד, חרדה, חוסר תיאבון, אכילה מוגברת, לחץ, חוסר תיפקוד, תיפקוד יתר, חוסר שינה, עצבים…
תזכרי: את נורמלית.

שנזכה לשבוע של בשורות טובות ולהפלת האויב הבטחוני הכי גדול של ישראל ללא אבדות בנפש או בגוף של אף אחד משלנו.

איתך, גם בימים מורכבים שלי או של המדינה