במבט לאחור – על היכולת המופלאה שלנו

זוכרות את מוצאי פורים – ערב-פסח של שנת תש"פ, 2020?

שנה בדיוק עברנו, ואיפה היינו אז?

היינו כולנו בבית. בקושי העזנו להוריד את האשפה.

לא נגענו במעקות, בגדרות, בדלתות, בידיות, או בשום משטח ללא כפפות, (אלא רק עם המרפקים) וגם אז, ניקינו ידיים במים וסבון, השפרצנו אלכוג'ל בכל רגע נתון ודמיינו עיגולי קורונה מרחפים באוויר.

כולנו, כל העולם כולו, נהג כך בתקופה כזו או אחרת.

ריח של פחד נורא עמד באוויר.

בשלב ההוא אף אחד לא ניסה להתחכם וכולם חששו לצאת מהבית.

אני לא יצאתי מפתח הדלת, מלבד הירידה עם שתיה ושוקולד אל החיילים והשוטרים שעמדו במחסום האלטרנטיבי מתחת לבית שלנו.

הקליניקה הייתה סגורה.

ישבתי עם הילדים והרכבנו פאזלים, למדתי איתם על עשרת המכות וליל הסדר מתוך קווי הטלפון של החיידר, הבי"ס והגן.

בעלי הצליח להשיג כמה תבניות ביצים בשוק שלידנו, שהבריח עבורו המוכר מהדלת האחורית, ובדרך הביתה עצר אותו מישהו ושאל אם הוא יכול לקנות מאיתנו תבנית או שתיים כי אין לו ביצים לפסח (וברור שנתנו לו כמה תבניות).

מחירי המסכות הרקיעו שחקים.

הדאגה להורים שלי, שזכו והגיעו לגיל השלישי, העסיקה אותנו, האחים והאחיות, וחילקה אותנו בין אלו שטענו שצריך לבודד אותם כדי להגן עליהם לבין אלו שטענו שבריאות הנפש חשובה יותר וחייבים לבקר אותם למרות הסכנה.

לא היה אף נושא מלבד הקורונה.

אכלנו, שתינו, ישנו, חלמנו, חשבנו… קורונה.

תוהו ובוהו.

 

שנה עברה

בשבתות האחרונות זכינו שוב לארח אורחים מבני המשפחה הקרובה שבאו לשבות "שבת בירושלים" כדי להיות קרובים אל האדמו"ר.

הגיעו אלינו מכל קצוות הארץ, מחצור שבצפון ועד ערד שבדרום.

אחד מהנושאים בשולחן השבת היה ההתמודדות עם פרוץ הקורונה לפני שנה בדיוק.

מה אני אגיד לכם? צחקנו, התבדחנו, העלינו חוויות שבאותו הזמן הן היו קשות ומלחיצות, ועכשיו, ממרחק הזמן, הן נראו כמו בדיחה של ממש.

אחיין שלי סיפר איך הוא רץ בשבת חול המועד של פסח כמה מטרים מעבר ל 500 מטרים שהיו מותרים כדי להשלים מנין בבית של אדם מבוגר, והשכנים התבוננו בו באימה דרך החלונות, חוששים שהוא יידבק במולקולות הבלתי נראות של הקורונה שעפות באוויר, או שייתפס על ידי שוטרים שימדדו את הקילומטרים ויתנו לו דו"ח, וכל זה רק בשביל להשלים מנין אליו הוא התחייב בערב החג.

כל אחד נזכר במייני התפילות המיוחדים שהוקמו בכל מקום מאולתר ואיחדו וחיברו ספרדים עם אשכנזים, ליטאים וחסידים, תימנים, חוזרים בתשובה ויהודים שמעולם לא התפללו והתפילות בחצרות הרעידו את ליבם.

כל אחד מיושבי השולחן 'זכה' להיות חולה קורונה שהחלים, או מבודד לפרק זמן כזה או אחר והיו לכולנו סיפורי בידוד, חוויות על עזרה לאחרים או עזרה מאחרים.

אצלינו בבית, בזמן הסגר הראשון, כל היום שמנו מוזיקה או סיפורים על יציאת מצרים (ואחרי פסח – סיפורים על ספירת העומר), ומידי פעם מישהו או מישהי מאיתנו פרץ בריקוד סוער וסחף את השאר.

הזמנו מלא יצירות וישבנו ביחד סביב השולחן, כל אחד והיצירה שלו וקירות הבית התמלאו.

והמצלמה תיעדה חוויות בלתי נשכחות של רגעים מתוקים למרות ועל אף.

 

זה הצחיק אותנו. איזו בורות הייתה אז לגבי הקורונה, וכמה משעשע להסתכל על הכל רטרואקטיבית, כשאנחנו יושבים ביחד, אוכלים אוכל מענג של שבת ומרגישים שאנחנו כבר בחצי הדרך לחופשי מהקורונה.

 

איפה היינו ואיפה אנחנו היום?

גם כשעדיין יש וירוס שמסתובב, כולנו במקום אחר.

רוב האנשים בעולם כבר לא מתים מפחד (ועדיין, צריך לשמור על הכללים!).

הכפפות חזרו רק בשביל לנקות איתם בסנט מוריץ את התנור לפסח.

אלכוג'ל חזר למחירו המקורי.

רבים העבירו את מקום המסכה אל הסנטר או השאירו אותה בבית

ופייק ניוז הפכו להיות החדשות היומיות.

בתים רבים התפרקו (ורק ליידע, רובם, אם לא כולם, לא התפרקו בגלל הקורונה אלא הקורונה הייתה הטריגר הסופי, אבל המצב שם היה לא טוב הרבה קודם).

בתים רבים מאד הוקמו! רבים מהם רווקים ורווקות מבוגרים שזכו לבנות בית גם בלי רעש וצלצולים ומאות אורחים.

עסקים רבים קרסו, כי בכל זאת, אף אחד לא התכונן לחודשים בהם לא יהיו הכנסות.

ועסקים רבים מאד הכפילו ואף השלישו את הכנסותיהם (אבל עליהם כנראה שמעתם פחות כי הטרגדיות תמיד מעניינות יותר).

משפחות רבות גילו את ילדיהם מחדש, וזכו סוף סוף לראות אחד את השני, להתחבר, להיות ביחד, לבלות זמן איכות.

משפחות רבות אחרות הצטערו לגלות שילדיהם הם לא מה שהם חשבו, וחלק מאלו שהתקשו בלימודים, בישיבה או בעמידה בכללים, התגלשו אל השוליים.

 

כן, עברנו כל כך הרבה בשנה הזו. אני מניחה ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה.

לא אנחנו, שחלקנו התקרבנו מאד זה לזה וחלקנו התרחקנו.

לא הילדים שלנו, שהפסידו שנת לימודים, וכיתה א' כבר תיהיה ברמה של גן חובה, וכיתה ב' תיהיה ברמה של כיתה א', כמעט, וכן הלאה.

לא אלו שאיבדו הורה, ילד, בן משפחה קרוב, חברים, ידידים, מכרים.

לא הרפואה שהתקדמה בתוך שנה, מה שהיא הייתה עושה אולי במשך עשר שנים.

ולא קפיצת הדורות שהכניסה אל חיינו כולנו את הטכנולוגיה: גם לאלו שהם טכנופובים, גם לאלו שהיו (ועדיין) רחוקים מהעולם הדיגיטלי, וגם אלו ש"בגילנו כבר לא לומדים דברים חדשים". רבים מאיתנו למדו לקנות ברשת, קיבלו ייעוץ רפואי דרך הזום וימשיכו עם כל זה גם כשהקורונה תדעך.

השתנינו. גדלנו, התפתחנו, כאבנו, פרצנו תקרות זכוכית, ואולי גם נפגענו מכמה זכוכיות.

עד כאן העובדות.

 

היום אני רוצה להאיר זרקור דווקא על החלק האנושי שלא רק שלא השתנה, אלא התחזק מאד:

המכונה המופלאה שנקראת אדם הוכיחה מעל לכל ספק שהיא היצירה הכי גאונית שיש וששום דבר לא יכול לעמוד בפניה.

תקופת הקורונה, שבקרוב, בעז"ה, תיהיה עוד חלק מהחיים שלנו אבל לא תיהיה כל החיים שלנו, הזכירה לנו את יכולותיו המופלאות של האדם, שהן מסוגלות יותר ממה שהוא מדמיין ומסתבר שכל אחד יכול להסתגל לכל מצב במהירות ולהשתלב בו.

זוהי בשורה גדולה כיוון שכך אנו יודעים שלא משנה מה יקרה בחיינו, וכמה הם יתהפכו, יש בנו את היכולת להסתגל במהירות למציאות החדשה ולהתאים את עצמינו אליה.

מדוע זו בשורה טובה?

משום שכך אנו יודעים שלא משנה מה יקרה, תמיד נוכל לחזור ולעמוד על 2 הרגליים.

נכון, אולי הרגליים יתרחבו, יתארכו, יתקצרו, יתכן ויתעקמו, אך הם יהיו רגליים שנוכל לעמוד עליהם.

יתכן גם שסוג הקרקע ישתנה והוא יהיה מחומר אחר, במרקם אחר, אבל הוא יהיה קרקע.

כי כך ברא אותנו הקב"ה, עם 2 מאפיינים מולדים:

1. הרצון והיכולת להתפתחות והגשמה על מנת להגשים את מלוא הפוטנציאל
2. יכולת אינסופית להתגבר על מכשולים

אפשר לראות על תינוקות שמתעקשים להתקדם, להתפתח, להשיג את הצעצוע המרוחק ולמצוא את הדרך לזחול אליו, וזאת למרות שאף אחד לא לימד אותם איך להזיז את הגוף לכדי זחילה.

אז כן, למרות הקשיים האדירים והפגיעה האנושה בחיי השיגרה של כולנו, הצלחנו להרים את הראש מעל המים ועברנו את אחת השנים הקשות בהיסטוריה.

בזכות הכח האדיר שהקב"ה הכניס בנו.

חשוב לדייק: הסתגלות זה לא הסכמה אלא זוהי יכולת להתמודד.

 

והנה עוד כמה הארות חשובות:

הארה ראשונה:

כשאני כותבת "להסתגל לכל מציאות" זה לא אומר שאנחנו אמורות להסכים לאותה מציאות. אם נניח את נמצאת בתוך זוגיות אלימה – את יכולה להתרגל למצב אך אסור לך להסכים איתו ועליך למצוא כל דרך כדי להפסיק את האלימות הזו, או להפסיק את הקשר הזה.

אם את מרגישה שאת עובדת במקום שפוגע בך, אסור לך להסתגל למקום הזה! את צריכה לצאת ממנו.

וגם אם את מרגישה לא טוב בחיים שלך, אין הכוונה שאת אמורה להגיד ש"זה מה יש" ו"יש לי יכולת הסתגלות" אלא עלייך לעשות כל מה שאפשר כדי למצוא את הדרך שלך לטוב שלך.

אלא מה?

שדווקא העובדה שיש לנו יכולת הסתגלות מופלאה מאפשרת לנו לזכור, שכמו שהסתגלנו למציאות רעה, נוכל להתמודד עם כל מציאות אחרת.

אם אמשיך את הדוגמא מלמעלה, אז יש הרבה מאד נשים שמעדיפות להישאר במקום רע רק משום שהן לא יודעות מה יקרה אם הן תעזובנה אותו, ו"מה יקרה" להן, אולם, כמו שלמדת להסתדר במציאות הזו, את תמצאי את הדרך לכל שינוי שיגיע כתוצאה מההחלטה שלך להפסיק את המציאות הנוכחית.

במילים אחרות:

אם קורה לך שבר כזה או אחר, קודם כל תדעי שלא משנה כמה כואב ועצוב ונורא – את תסתגלי. החיים שלך לא נגמרו. את תמצאי את הדרך להתמודד איתם.

זה נכון כשמדובר על אובדן של אדם יקר, ילד, או איבר מהגוף. זה יכול להיות גם אובדן של חלום כמו אישה שחלמה על 8 ילדים וזכתה רק ל 5. אישה שרצתה זוגיות מהסרטים (מי לא?) וגילתה שהחיים זה לא סרט והזוגיות שלה טובה אבל לא מעלפת (כי אין דבר כזה, אגב), או כמו אישה שקיבלה למשמורת בעולם הזה ילד מיוחד כזה או אחר.

אלו מצבים שההסתגלות היא טובה ונכונה.

 

הארה שניה:

אם הסתגלת – זה לא אומר שאת צריכה להפסיק לשפר את המציאות.

כלומר, בתוך העובדות בקיימות את עדיין יכולה לשפר ככל הניתן.

את העובדה שהקורונה פרצה לעולם לא נוכל לשנות, אבל נוכל להחליט איך להתמודד מולה, וגם, איך לעבור את התקופה הזו. וכך בכל התמודדות.

 

לסיכום, יש 3 סוגי מציאויות:

כאלו שלא ניתן לשנות – אבל אפשר לשנות את הגישה אליהן ולמנף אותה (פוטרת? זה הזמן למצוא את עבודת החלומות!)

כאלו שניתן לשנות – וזה הזמן לעשות זאת (לא פוטרת אבל רע לך ממש? תוכלי לחפש במקביל את עבודת החלומות, למצוא אותה ואז לעזוב!)

לשנות את ההסתכלות על המציאות ואז היא תשנה מאליה ("לעבוד בנקיון זה אולי לא נראה טוב אבל השכר גבוה יותר מרוב העבודות במשק, לא צריך הכשרה, אני אוהבת את העבודה הזו כי אין כמו לראות בית שמקבל צורה, אני יכולה לעבוד בשעות שאני קובעת, ותמיד, אבל תמיד, אני מבוקשת. אין לי יום אחד שאני חסרת עבודה" נאומה של העוזרת שלי).

 

ועוד הארה אחת חשובה, שאולי שווה פוסט נפרד:

תזכרי, ממרחק הזמן הכל מקבל את הפרופורציות הנכונות.

כמו שבמרחק של שנה אנחנו יודעים טוב יותר איך להתמודד עם הקורונה, וגילינו שיש כלים להתמודד איתה ואולי אפילו למגר אותה, ומצאנו שהיו גם יתרונות בשנה הזו, כך לגבי כל החיים שלנו.

כולנו כאן על זמן שאול, מדוד, ואחרי המאה כעשרים שלנו, לכל הדברים שנראים בעינינו כרגע כחשובים ביותר, תיהיה משמעות אחרת ולרוב היא תיהיה זניחה ממש.

כשמגדילים את הפוקוס על משהו אחד – הוא נראה גדול בכמה אלפי פיקסלים, ולעיתים נכון לעשות זאת, אך דווקא בעיתות משבר, חשוב להקטין את הפוקוס ולראות את ההתמודדות "ממרחב הציפור", מלמעלה, כנקודה אחת בלבד בתוך מעגל החיים שלנו, ואז, אז הכל מקבל פרופורציות.

שנה עברה.

אנחנו במקום טוב הרבה יותר.

רובינו כבר לא מפחדים מהקורונה (ושוב, זה עדיין לא אומר שהיא איננה. חובה לשמור על ההנחיות לבריאות כולנו!).

החיסונים, שנוצרו בכוחו של הקב"ה לטעת באדם תבונה למצוא פתרונות בדרך הטבע לאתגרים של החיים, גם הם פועלים מעבר למצופה.

התחלואה יורדת, מקדם ההדבקה יורד.

והלוואי, ובשנה הבאה אוכל לכתוב גם פוסט בעת הזאת עם הכותרת "במבט לאחור" כשכולנו נזכור את הקורונה כעוד חלק מההיסטוריה.

ונמשיך להאמין ולבטוח בהקב"ה שהוא יודע מה הוא עושה, וכי איננו מתכוון להחריב את עולמו. הוא חס עלינו, אוהב אותנו וגאל אותנו. כן, גאל, מלשון עבר.

 

שנזכה לחודש טוב, חודש שבו ניגאל, קודם כל, בתוכנו.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי