fbpx

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה?

האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

בשבת האחרונה סופר על קורח ועדתו. פרשה מסעירה שמלמדת את כולנו את כוחה ההרסני של הקנאה. לא לחינם נכתב במסכת אבות כי "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".

ובכל זאת, אני מניחה שרובינו לא מצליחים להרגיע רגש עוצמתי כל כך רק בעזרת ציטוט או אימרה או אזהרה.

ולכן בחרתי לכתוב על הנושא הקצת מושתק הזה דווקא מזווית אחרת.

קנאה הוא רגש, כמו כל רגש. לא רע ולא טוב.

כולנו מכירים גדולי עולם שבזכות הקנאה התעלו עוד ועוד בתורתם.

אני אישית יכולה להגיד שבתחום המקצועי שלי יש הרבה מקום ל'קנאת סופרים', קנאה שמאפשרת המון גדילה והתפתחות.

ובכל זאת, הקנאה מובילה ברוב המקרים לתוצאות לא נכונות. אפילו קורח, שהיה בדרגה רוחנית גבוהה מאד וקינא במשה ובאהרון בשל מטרות רוחניות גבוהות, נכשל.

גם אני מכירה את הרגש של הקנאה.

כל שנות חיי הראשונות קינאתי בילדות הרזות, שהחיים שלהן לא כוללים התמודדות עם משקל נורא ושלל ההשלכות שהוא הביא איתו. לא המשקל או המראה היו מושא הקנאה שלי, אלא העובדה שלא מציקים להן. ומבחינתי היה חיבור מאד ישיר בין משקל יתר לבעיות חברתיות. (דבר שהיום אני יודעת שהוא בכלל לא מחוייב המציאות).

גם קנאתי בילדות בנות גילי שאימהותיהן חיבקו אותן ברחוב, צחקו איתן, שיתפו אותן. לי לא הייתה אמא שהביעה אהבה בדרכים האלו. היא הביעה אהבה בדרכים אחרות שלא ידעתי לקרוא אותן.

למיטב זכרוני אלו הנושאים היחידים שגרמו לי לקנא בכל שנות הילדות, הנערות וההתבגרות.

מתישהו זה הפסיק להטריד אותי. אני חושבת שזה קרה יחד עם התהליך שעברתי לקבלה שלי את עצמי כפי שאני, על חסרונותיי ומעלותיי, וזה היה חידוש, שיש לי גם מעלות. שהרי תמיד הרגשתי שכל עוד אני שמנה – אין לי שום מעלה. המשקל מכסה הכל. והנה, גיליתי שלמרות המשקל אני מלאה בכל כך הרבה מתנות מופלאות שהקב"ה נתן לי וגם כאלו שעבדתי עליהן שהפכו להיות חלק ממני.

וכך הפסקתי לקנא בבעלות משקל רזה או נורמלי. זה היה איפשהו בסביבות גיל 22, אחרי שכבר הייתי גם גרושה וגם שמנה מאד. לא עליכם.

יש קנאה אחרת שמלווה אותי שנים רבות ומתעוררת בתקופות של קושי כלכלי. הקנאה בכל מי שיש לו פיסת ריצפה משלו. מחסן, ריבוע, בלטה. משהו.

לא ברור לי מאיפה זה הגיע כי באתי מבית יציב כלכלית, וגם אם היו בו תנודות (והיו) לא הרגשתי אותן. לא חסר לי מעולם שום דבר פיזי. הייתי בכמה חוגים כל שבוע, נולדתי לבית נעים ומרווח ולא עברתי דירה מעולם עד לנישואיי הראשונים. הייתה קרקע יציבה מתחתיי תמיד.

ובכל זאת, הצורך בבית משלי היה צורך בסיסי ראשוני מאז שאני זוכרת את עצמי. לא חדר אצל ההורים (היה לי חדר פרטי כל חיי כי הייתי 'הקטנה' ורוב האחים והאחיות כבר נישאו), אלא מבנה, עם כניסה ופרטיות ושקט.

הקב"ה, שיודע את הכאב האמיתי של כולנו, יודע היטב שזה אחד מנקודות הכאב הרגישות שלי, ומסיבותיו הוא, נקודה זו עדיין חשופה.

גם היום, כאמא לילדים, אין לי פיסת בלטה משלי, ובתקופות מסוימות אני מתקשה לעבור על ידי פרוייקטים חדשים של בניה. מתקשה להכיל את העובדה שעדיין אין לי בית פיזי. אבל כנראה לא רק.

וצעירים ממני ומצליחים פחות ממני כבר מזמן יושבים בבתיהם תחת שמם.

כאשת מקצוע שעובדת בתחום הרגשי יש לי תובנות רבות בקשר לכך, ולמה דווקא בית, ואיך בית קשור לצורך הזה שעולה ובוער בי אחת לכמה שנים ומעלה בי כאב בלתי נסבל.  רק שם מתעורר אצלי גל של קנאה שאני לא יכולה לשאת.

אבל אם אודה באמת, הפרוייקטים שנבנים הם לא הבעיה. עובדה שכל הזמן נבנים בניינים חדשים ולא תמיד מתעורר בי הכאב הזה.

אך עוד לא הגיע הזמן של התובנות שלי להפוך לנחלת הכלל.

בעבר הייתי משתיקה אותה, את הקנאה: "תראי איזה דירות קטנות בונים כאן. זה ממילא לא מתאים למשפחה שלי", ו"מי בכלל רוצה לגור באזור כל כך סואן" ו"גם אם יתנו לי דירה בחינם בכזה מקום אני לא לוקחת", (כן? באמת? פשוט לא הייתה לי ההזדמנות לבחון את האפשרות הזו….).

או: "נו, אז יש להם בית, אבל את יודעת שזה לא הדבר החשוב. מה שחשוב זה מה קורה בתוך הבית". ו: "בית לא מביא לאושר. עובדה שכל כך הרבה אנשים מגיעים אליך לטיפול ויש להם הרבה יותר מבית".

ארכו לי כמה שנים להסכים ולהכיל את הרגש הזה ולתת לו מקום ולהפסיק להקטין את מי שכן יש לו. להפסיק לספר לעצמי סיפורים ש"טוב שאין לי" כאילו זה יעשה שאני ארגיש טוב יותר. זה לא עזר לי להרגיש טוב יותר.

כן, אני רוצה בית. קרקע עם השם שלי בטאבו. לא, זה לא מבטיח אושר או עושר, לא שמחה ולא רוגע. בלי ביטחון בה' אין כלום ולא יהיה כלום. ועדיין, אני צריכה 4 קירות וגג שהם שלי.

זו הקנאה שלי. והיא לא קשורה באף אחד.

אף אחד לא לקח לי כלום ואף אחד לא חייב לי כלום, ומי שיש לו את מה שאין לי – מגיע לו ושיהיה לו עוד.

ובלי שום קשר, אני צריכה ללמוד להכיל את הכאב שלי ובעיקר, את הסיפור שמאחוריו.

ורק משום שאני מניחה שאני לא היחידה שיש בה מן הרגש הזה, אני משתפת אותך בכמה מחשבות וכלים שיכולים לעזור גם לך:

  1. קנאה היא רגש שרובינו מעדיפים לא להודות שיש בנו ממנו, קצת או הרבה.

ומה אנחנו עושים כדי להשתיק את הקנאה?

אומרים לעצמינו שממילא זה רק נראה ככה, וזה שיש להם כסף לא אומר שיש להם אושר, ונכון שיש להם ילדים מחונכים כלפי חוץ אבל מי יודע מה קורה כלפי פנים ומה הם מסתירים, והזוגיות שלהם היא רק ב'נדמה לי' כי אין דבר כזה שהכל מושלם ומי יודע איך הם מתנהגים זה לזה בבית.

ובכלל, תראי איך היא נראית? אני במקומה לא הייתי מסתכלת במראה לעולם.

וככה אנחנו משתיקים את הקנאה בתוכינו ואומרים לעצמינו שהיא לא אמיתית. אנחנו לא באמת מקנאות.

זה מה שנקרא "עבודה בעיניים".

  1. חשוב שנדע כי הקנאה לא קשורה למושא הקנאה. וזה החלק הכי חשוב.

זה לא הוא או היא. זה לא ה-דבר עצמו. זה משהו בתוכנו שמשתקף במישהו או במשהו וכך רגש הקנאה עולה.

ומה שמשתקף זה חסר גדול בתוכנו.

הנה כמה דוגמאות קלאסיות:

אישה שכל הזמן רוצה להראות כמו…, רזה כמו… יפה כמו… עדכנית כמו…

יכול להיות שיש לה מושא קנאה אחד או אחת, או כמה.

אם נסתכל פנימה, יכול להיות שהיא מחפשת הערכה, אהבה, חברה, ואלו הדרכים שהיא מאמינה שמאפשרים לאותן אחרות בהן היא מקנאה להיות כאלו מוערכות, אהובות, מצליחות.

מה שכולנו יודעות זה, שאין קשר בין המראה של האדם למידת הערכה אליו, לרצון להתקרב אליו או ליכולתו להיות איש מצליח.

אישה שיש לה רק בנים ורוצה בנות.

בעבודה עמוקה נגלה שהיא מפחדת שהבנים יתחתנו ויפנו לבנות את ביתם והיא תישאר לבד, והרי ידוע הוא שבנות נשארות קשורות וקרובות לאמא ובנים פחות גם אחרי הנישואים.

ובכן, מה שכולנו יודעות, שאין לאף אחד הבטחה לגבי הקשר עם הילדים לאחר שפרחו מן הקן, ובדידות היא רגש פנימי שאף אחד לא יכול לפתור, גם לא מליון בנות, אלא אם נעשתה עבודה פנימית עמוקה.

אישה שרואה את הזוגיות של אחותה התאומה (או הלא תאומה) ועיניה כלות.

בעבודה אישית יתגלה כי היא מאוכזבת מהזוגיות שלה, והזוג שנראה לה זוגי ואוהב משקף את הכאב הגדול שלה, את החסר בקירבה, באהבה זוגית, בשותף וחבר לחיים.

אישה שמישהי צעירה ממנה ופחות מוכשרת ממנה (לדעתה) קודמה בעבודה.

עם קצת עבודה היא תבין שבעצם היא כאבת את העובדה שהיא לא מוערכת מספיק ושהיא לא מצליחה להתקדם למקום מכובד יותר בעבודה.

וכך אפשר להביא עוד אלף דוגמאות. אך כולן יגיעו לנקודה אחת:

הקנאה היא רגש שמציף בתוכנו צורך שלא נענה, צורך בסיסי שגם אם נשיג את מושא קנאתנו – הצורך לא יירגע. הוא יתחלף במשהו אחר.

ולמה? כי צורך רגשי לא יכול לקבל מענה פיזי.

צורך בקירבה זוגית לא ניתן למלא בחופשה בחו"ל וגם לא במותגי יוקרה.

צורך בהכלה וקבלה של הורים לא יכול להתחלף בקירות, יפים ככל שיהיו.

מליון חברות שמקיפות אותך לא יכולות למלא בדידות. (הן יכולות לפתור מצב של "לבד", אבל לא רגש של בדידות).

ארוחת שחיתות לא יכולה להרגיע חוסר של אהבה.

נישואים לא יכולים לפתור פחד מדחיה חברתית.

הם כן נותנים כח זמני, ממלאים צורך של הנאה, שיכחה זמנית וצרכים אחרים חשובים.

יש לי תחושה שביום שיהיה לי בית משלי אני אנשום לרווחה, אוכל להשתמש באלפי השקלים שמתבזבזים לשכירות כל חודש בשביל מטרות חשובות שאין ביכולתי לממן כיום.

אני בטוחה שהרבה דברים יירגעו בתוכי.

אני לא יודעת לכמה זמן.

אני לא בטוחה שזה ירגיע את הילדה הקטנה שבי שהרגישה לא רצויה מגיל מאד קטן כי היא לא עמדה בדרישות ה"מה יגידו" ("למה הבת שלך כל כך שמנה?") וחיפשה בית לכאב שלה.

הבית הפיזי לא ימלא את החסר של בית רגשי שמעולם לא היה.

אולי כן.

בשביל זה אני צריכה 'בית' כדי לנסות…

וההוכחה הכי פשוטה היא, שאני מכירה מאות נשים שנראות יותר מבסדר אבל הן מרגישות שמנות, פגומות, מכוערות, לא אטרקטיבות, לא נאות, לא ולא ולא. וזה מונע מהן כל כך הרבה דברים, בעיקר, להרגיש בטוחות ואהובות קודם כל בעיניהן.

ואני, שמאז ומעולם הייתי דחויה חברתית (כולל 2 "חרם" בלתי נסלחים) נשארתי עדיין שמנה (מאד) ואני היום הכי מקובלת שאפשר. הגעתי למעמד חברתי ומקצועי מכובד מאד, מרואיינת קבועה באינסוף כלי תקשורת, עומדת על במות מול מאות נשים בלי למצמץ, הולכת ברחוב ולרגע לא עוברת בי מחשבה על 'איך אני נראית בעיני העוברים ושבים'.

לא עדכנית בכלל מבחינת לבוש, לא מתחשבת ב"מה יגידו" בשום צורה, הולכת עם מה שנח לי ואיך שמתאים לי בלי לחשוב שניה אחת איך זה יראה למישהו בחוץ, ובכל זאת מקובלת מאד, קודם כל על עצמי. מה שאומר שאין שום קשר בין מראה לשייכות, קבלה והערכה חברתית.

וזה אחרי מסע כבד, תרתי משמע, ודרך ארוכה ומייסרת. כי בדרך הזו עשיתי קודם כל תהליך אישי.

וכאן אני מסכמת את הנקודה השניה:

הדרך למלא את החסר היא לא דרך החפץ או הדבר עצמו, מושא הקנאה, אלא דרך עבודה פנימית שמתחילה בשאלה:

על איזה צורך עונה לי הדבר הזה אותו אני חסרה ואני כל כך רוצה עד שעיניי כלות?

ממתי חסר לי הדבר הזה?

מה מלמדת אותי הקנאה הזו?

ברגע שנהפוך את רגש הקנאה לשאלה, נוכל לבחון איפה עלינו לעשות עבודה פנימית, ויחד עם העבודה הזו – הקנאה תרגע ותעלם מעצמה, מבלי שנשתיק אותה בכח.

זה חלק מהמסע של כולנו, מסע שיועד לכל אחת ואחת באופן מיוחד ובהשגחה פרטית אישית של הקב"ה, שיכול בהינף יד לתת לנו כל מה שרק נרצה, אבל הוא כנראה יודע שזה לא יפתור לנו את הכאב, את החסר, ודווקא החסר הוא זה שמעורר אותנו לחיפוש, וכך גם לתשובות שהן חלק מהעבודה שלנו כאן.

ואם כבר הקב"ה, אז חשוב לזכור שחלק מהאמונה והביטחון בה' זה הידיעה שאין בידי אף בריה בעולם לקחת מאיתנו את מה שהקב"ה החליט שנקבל, ואין דבר שנוכל לקבל אם לא מגיע לנו. וכל עוד אנו שקועים רק בעצמינו – אין לנו את העולם הזה. כמו שכותב הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א ב"באר הפרשה" על פרשת קרח "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, כי השקוע בג' דברים הללו סימן הוא שאיננו חי כלל באור האמונה, כי אם בעולם הדמיון והכזב".

אם בזכות הקנאה נלמד על עצמינו יותר ונתחיל בעבודה פנימית, הרי שגם רגש שברוב המקרים מביא לתוצאות שליליות יכול להיות הדרך שלנו לגאולה פרטית.

וזה מה שנקרא "אין רע יורד מלמעלה".

 

איתך, גם ברגשות הפחות מחמיאים

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

וצוות המרכז

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

יש קונה עולמה

כותבת אליכן מאשדוד, העיר הדרומית החרדית שבה, בימי בין הזמנים, אין לחם וחלב כבר בשעה

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

דילוג לתוכן