האם אנחנו דור שסובל מ'טיפול יתר'?

בשבת התארחנו, הילדים ואני, אצל אחיינית שלי, בת גילי. בלילה, כשכולם כבר נרדמו, ישבנו לפטפט.

כמו תמיד, יש לנו שיחות של בירור פנימי והעמקה (וגם צחוקים, לא לדאוג) ועלו שם הרבה מאד עניינים שחבל שאי אפשר לכתוב מיד בראשי פרקים, כי הם יכולים למלא כמה פוסטים טובים.

דיברנו הרבה הדור המטופל של היום, זה שכל הזמן רץ לטפל בכל דבר, ואם ההורים לא רצים, אז בגן ובבית הספר/תלמוד תורה כבר שולחים את ההורים לטפל בילד, והרבה פעמים גם מתנים את המשך לימודיו בטיפול.

היא הביאה כמה דוגמאות על מקרים שהיא מכירה, על ילדים שנשלחו לטיפול וההורים לא עשו את זה (ולא משנה מאיזו סיבה), והבעיה, נפתרה.

והיא העלתה את השאלה, שראויה להישאל: האם יש מצב של "טיפול יתר'? הרי פעם לא היו צריכים ללכת לטיפול על כל דבר ובסה"כ נראה שהדורות הקודמים היו ממש בסדר.

אז קודם כל, כשאומרים לי 'הדור של פעם' אני תמיד אומרת: כשתחזרי לרכב על חמור, לאכול לחם עם מרגרינה, תקפיאי אוכל בבלוקים של קרח, תתקלחי במים קרים ותימנעי מדיבור בפלאפון ובטלפון, משימוש במזגן, במכונת כביסה, במכונת ייבוש, במדיח כלים, במגהץ, באוטובוסים, במוניות ובמטוסים, תוכלי לדבר איתי על 'הדור של פעם'.

אי אפשר לרצות את היתרונות של פעם ואת היתרונות של היום, בלי חסרונות של פעם.

ואחרי שהנקודה הזו הובהרה אני יכולה להמשיך הלאה.

ולענייננו:

'פעם' הילדים גדלו בכיף, שיחקו בבוץ, באבנים, רוב היום שהו בחוץ, בקושי היו מסגרות חינוך, האימהות פטפטו בזמן שהן משפשפות את הכתמים מעל גיגית המים ותולות את הבגדים בשמש.

הן לא היו צריכות להכין קינוח 4 שכבות לערב לביבות וגם לא תוספת מרשימה.

לא היה צורך ללמוד לקרוא.

בטח שלא היו צריכים ללמוד חשבון, כי בשביל לדעת כמה זה ק"ג עגבניות, פשוט שמו על משקל מאזניים וראו מתי המשקל מאוזן, והנה לנו ק"ג עגבניות.

לא היה צורך "לתפקד" בבית יותר מידי. היה אוכל פשוט, זמין, בוודאי לא יפה ומצולחת.

וגם אף אחד לא בדק איך התיפקוד שלהן בבית.

לכולם היו בתים אפרוריים, קטנים, מכוערים.

לא היו סטים של בגדים. מה שהיה, היה טוב.

אבל אנחנו? אנחנו דור שצריך לעמוד ביעדים, בהספקים, בתחרות. גם בפני עצמנו, וגם בפני אחרים.

היום צריך לדעת לקרוא, ולא סתם צריכים אלא בכיתה א', ולמה? כי אם הילדה לא תדע לקרוא בכיתה אלף, בכיתה ב' יתקדמו הלאה והפער יילך ויגדל. וכל שנה לומדים טונות של חומר לימודי.

ומה קורה לילד שיושב בכיתה והפער בינו לבין התלמידים האחרים גדל?

הוא הופך להיות חסר ביטחון, לא ראוי, דחוי וכו'. ואז לא רק שיש בעיית קריאה וחור בהספק הלימודי, יש גם, ב"ה, בעיות רגשיות וחברתיות.

זו הסיבה שגננת שרואה שילדה מתקשה בקליטת אותיות, בגזירה מותאמת גיל, בחזרה על פרשת השבוע, בקושי במודעות פונולוגית (בדקתי באינטרנט מה זה אומר כי אני לא יודעת…) ועוד כל מיני מילים מפוצצות שאין לי שמץ של מושג מה הם אומרות מלבד העובדה שהן חלק ממה שילדה צריכה לדעת כדי להתאים לשכבת הגיל שלה ולהצליח לעמוד בקצב, ממליצה להורים לקחת עזרה מבחוץ. לא בגלל שאין לה כח לעזור לילדה בעצמה, היא פשוט לא יכולה. יש לה עוד 30 ילדות על הראש, ובמסגרת מה שהיא יכולה – תיהיו בטוחים שהיא גם עושה.

האם יש ילדים שהתקדמו גם אם הם היו חלשים במודעות פונולוגית? כנראה שכן.

יחד עם זה, יש גם הרבה שלא.

אז על מי אנחנו יכולים לקחת סיכון? על הילדים שלנו? על העתיד שלהם?

לא.

כך לגבי עוד הרבה מאד נושאים.

פעם לא ידעו מה זה הפרעת קשב וריכוז. היום יודעים.

פעם בעזרת כמה מכות נמרצות עם מקל או חגורה או רצועה או ה-ישמור-מה-עוד היו 'עוזרים' לילד המופרע להירגע, להפסיק להציק לאחרים ולהתאפס על עצמו. ובגלל שגם לא היה לו חדר ממש – לא נדרש ממנו לסדר כשהוא מלכתחילה לא רואה שמבולגן.

היום מבינים שהילדים האלו גדלו בסדר גמור, בסה"כ, אם להתחתן ולהביא ילדים נחשב 'בסדר'. אלא מי שגם רוצה שהאדם הזה יהיה בעל טוב ואבא נורמלי, מבינה שהמכות שהוא חטף פעם לא יאפשרו לו להיות כזה. המכות ההן פגעו בו בצורה כזו שיש לכך השלכות וודאיות על האישיות שלו.

זו הסיבה, או אחת מהן, למה היום לא מרביצים לילדים, אבל כן צריכים לעזור להם להיות מווסתים יותר ולקבל כלים להתמודד עם העולם המציף שבחוץ.

לא לשלוח ילד כזה לקבל עזרה (תרופתית או אחרת, לא משנה כרגע מה), זה בעיניי פשע.

זה לדפוק את העתיד שלו. זה לגרום לו לעבור את המסע של העולם הזה בקשיים שאפשר למנוע אותם.

אז האם אנחנו דור מידי מטופל?

כנראה שכן. ובכל זאת, אני מעדיפה שתיהיה הגזמה בטיפולים מאשר המעטה בהם.

אגב, בסוגריים, יש מקרים שבהם אני אומרת ללקוחה שמולי: "חבל על הזמן והכסף שלך. במקום הכסף שהקדשת לטיפול, לכי תיקני לך משהו שווה. אם הבעיה לא תיפטר בעוד איקס זמן תחזרי אלי". ברוב המקרים לא חוזרים אלי ואני יודעת בוודאות כי זה משום שהבעיה לא הייתה בעיה מלכתחילה. כן, היה קושי, בהחלט, אבל לא משהו שדורש טיפול.

אני עושה את זה עם רווקות שחושבות שיש להן בעיה כי הן עדיין לא התארסו (ויש מקרים שאני מבינה שפשוט לא הגיע האדם המתאים), ועם הורים מודאגים לילדה בת 18 שלא מתנהגת כמצופה ממנה ועוד.

נכון, זה לא הרוב. הרוב זקוק לעזרה, הרוב מגיע אלי כבר במצב רע, עם השלכות רחבות על חלק גדול מהחיים.

והרוב הזה יכול לחיות טוב הרבה יותר. לא רק הם, אלא כל מי שמקיף אותם, ואם הם בעלי משפחה, הם מחוייבים לעזור לעצמם כדי לאפשר למשפחה שלהם חיים טובים יותר.

רוצה להזכיר: ככל שמטפלים מוקדם יותר, חוסכים כאב, צער, ונזקים נוראיים.

בדיוק כמו טיפול שיניים: הזנחתם? בסוף תגיעו 'על ארבע', גם באמצע הלילה, לא משנה לאיזה רופא, ואם צריך, גם רופא פרטי שייקח לכם עלות של משכנתא, העיקר שקודם כל יזריק חומר הרדמה והכאב יירגע. מה אח"כ… שיקדח כמה שהוא רוצה, רק שלא יכאב ככה יותר.

אבל מי שהולך לביקורת פעמיים בשנה, אתן יודעות מה? אפילו פעם בשנה, מזהה את החור כשעוד אפשר להציל את השן, כשהטיפול קצר, פשוט וזול.

צרך לטפל בזמן.

מתי זה 'הזמן'?

כשכואב ויש לכך השלכות ומחירים כואבים.

לא צריך לחכות לכאבי תופת: בגוף או בנפש או במשפחה.

לא צריך לחכות כשאחד מהצדדים מאיים בגירושים כי הוא לא יכול יותר. היו סימנים רבים קודם לכן ואולי אפילו אמירה מפורשת ש"אנחנו/את/אתה צריכים עזרה".
לא צריך לחכות כשכל בית ספר כבר יודע ש'הילדה הזו מופרעת'. עכשיו הטיפול בילדה יעזור באופן חלקי כי הוא לא יטפל בשם הרע שכבר נדבק אליה.
לא צריך לחכות כשאת לא נרדמת לילות רבים כי את רואה 'סרטים' בעיניים וחרדה על יותר מידי דברים.
לא צריך לחכות להגיע לגיל 35 כדי להבין שאם לא מצאת מישהו עד עכשיו, כנראה, אולי, יש בכל זאת משהו שאת יכולה לעשות אחרת כדי לשנות את המציאות הזו.
לא צריך לחכות אם את מאבדת קשרים עם יותר מידי אנשים קרובים (חברות, יחסי עבודה, אולי גם במשפחה שלך) וכולם אומרים ש'קשה להסתדר איתך'.
לא צריך לחכות להגיע לפת לחם, אם מפטרים אותך שוב ושוב ושוב.

לא צריך לחכות.
אסור לחכות.

דחית? חיכית?
בשיניים – תשלמי כפול ומכופל, גם בכסף וגם בכאב ובאובדן שן.
בנפש – גם בכסף, גם באורך הטיפול, וגם בהשלכות ובנזקים שכבר קרו. יש נזקים שאי אפשר לתקן.

אישית, יש לי ביומן תזכורת פעמיים בשנה לביקורת שיניים לכל הילדים ולי.
והילדים שלי מטופלים מיד כשאני מזהה שיש בעיה: פיזית או רגשית או לימודית.
אני מתחילה את השנה בשיחת טלפון לגננת, למחנכות, למשגיח של הבן: "אני אמא של… זה הטלפון שלי. בבקשה תשמרו אותו בזכרון. אני פה לכל דבר שצריך. בבקשה, שתפו אותי קודם ולא בדיעבד. אני אחראית על טובת הילד שלי ואתם כאן כדי לעזור לי. בואו נהיה צוות". ותמיד התגובות שלהם מתפעלות בסגנון "הלוואי כל ההורים יהיו כמוך", וכל פעם זה מוזר לי. הרי איזה הורה לא רוצה את הטוב ביותר לילד שלו?
וגם כשקיבלתי טלפונים לא קלים בקשר לאחד מהילדים שלי, הקשבתי ושאלתי איך לדעתם ומנסיונם אפשר לטפל בעניין, וגם פה היו תגובות נרגשות, "יש הורים שכועסים עלינו כשאנחנו אומרים להם שהילד שלהם צריך עזרה ב… כאילו זה אומר עליהם שהם לא טובים מספיק או שהילד שלהם לא טוב מספיק, ואת…"
יש כסף, אין כסף, במסגרת הקופה או פרטי, אני מטפלת.
ואני מטפלת גם בי. בתקופות שונות, בטיפולים שונים, לפי הצורך.

איפה הבעיה באמת?
ככל שיש יותר "דרישות": לחץ, יעדים שצריך להגיע אליהם תוך איקס זמן, תחרותיות, צורך 'להתחלק לכמה חלקים' כי צריך לטפל גם בילד הזה וגם בילד הזה וגם במשכנתא וגם בבלגן עם השכנים וגם בסיפור עם הבעיה הרפואית של וגם להכין מנה אחרונה מפוארת לשבע ברכות… החוסן הנפשי שלנו נחלש.
ובדור שלנו יש המון דרישות!
ואנחנו לא ממלאים מספיק את המיכל הזה שנקרא חוסן, ואז, ככל שהחוסן נחלש, אנחנו מרגישים שהדרישות האלו גדולות עלינו, אנחנו מתחילים להזניח כל מיני דברים, אנחנו מוצפים, כועסים, מאשימים, מוטרדים.

אנחנו פשוט לא יודעים שאפשר לחזק את החוסן.
אז שתדעו:
אפשר. 

הכנס הדיגיטלי המדהים בנושא 'חוסן' יורד מהאוויר ביום חמישי הקרוב ולא תיהיה גישה לתכנים אלא בתשלום.
לא נעים, אבל אני, מפיקת הכנס, עוד לא העליתי את ההרצאה שלי.
איך זה קרה?
קרה.
היו יותר מידי דברים שהדחיפות שלהם הייתה עליונה וההקלטה של ההרצאה שלי נדחתה.
לא ידעתי שהיא תדחה עד השבוע האחרון אבל היה לי ברור שיש דברים קודמים וגם אם 'לא נעים לי' ו'לא מקובל' שמפיקת כנס לא מעבירה הרצאה בנושא הכנס שהיא בעצמה מפיקה, החלטתי לחשוב מה מתאים ונכון לי וללכת עם זה.
הייתה לי מחשבה לדחות את העלאת הכנס, אבל הבנתי שבתקופה כזו, קשה כל כך, אני לא יכולה לחשוב מה נח לי ואיך אני 'נראית מבחוץ' ו'מה יגידו'. אני צריכה להתחשב במה שנכון, לי ולאחרים.
כי כל הכנס הזה, מלכתחילה, נועד בשביל לתת כלים לכולנו.
וכך הכנס עלה לאוויר.
ליכולת הזו לחשוב מה נכון לי ולמשפחה שלי, למרות ה'מה יגידו' קוראים: חוסן.
ליכולת לעשות דברים 'לא מקובלים' שמטרתם טובה גם אם לא נעים, קוראים: חוסן.
לעמוד מול עשרות אלפי נשים שכבר נכנסו לצפות בכנס כשההרצאה שלי לא שם, קוראים: חוסן.
כן, חוסן זה הרבה דברים שכולם ביחד הם עמוד שידרה חזק שמאפשר להתמודד עם החיים בצורה נכונה וטובה.

אני מבטיחה, בלי נדר, לשלוח את ההרצאה שלי, לכשתיהיה מוכנה, באופן אישי והיא לא תיהיה תלויה בכנס עצמו.
זה צעד חריג, אבל כל התקופה הזו חריגה במהותה.

ותודה לאחיינית הנדירה שלי שבזכותה הבנתי שצריך לכתוב (גם) על זה.

איתך, בדור הזה, על היתרונות והחסרונות שלו