fbpx

את רק בנאדם!

קודם כל עדכונים על אבא שלי:

השבוע שחררנו את אבא ממחלקת קורונה. התחייבנו על בידוד מלא ועל טיפול מיטבי.

היה לנו ברור שכל רגע שהוא שם, כשלצוות הרפואי אין יותר מה לעשות איתו, מוריד לו את התקווה ואת הרצון לחיות.

בכל מחלקה או חדר שהוא שהה בו (טיפול נמרץ, חדר מוגבר במחלקת קורונה ופנימית קורונה) נפטרו אנשים, כשהוא שומע ורואה הכל. בכל חדר היו מונשמים ומורדמים. המוות מריח מכל פינה.

נאבקנו להיות איתו 7\24 וזה היה לא פשוט. לא הסכמנו להשאיר אותו לדקה לבד.

הצוות שרוצה להיות הכי מסור בעולם, לא יכול לשבת ולהאכיל אותו, להציע לו קוביית שוקולד בשביל הנשמה, לשים לב שהוא כבר שעות באותה תנוחה וצריך להזיז אותו קצת, להבחין שמסכת החמצן לחוצה על האוזן שלו או מושכת את השיער. הם לא נחו לרגע וגם ככה לא הצליחו להגיע אל כל המטופלים. במצב כזה אי אפשר לסמוך עליהם שיזכרו את אבא שלי.

אבל אנחנו, בני המשפחה, יכולים וצריכים.

אז שחררנו אותו הביתה, אל הסביבה הטבעית שלו.

ומאז, הוא אדם אחר.

בשישי האחרון הוא אף צעד מחדר השינה אל חדר האמבטיה (מרחק של כמה מטרים) בעזרת הליכון, וזה היה נס בפני עצמו.

בשבת כבר ישב על יד שולחן שבת.

ניסים. ניסים. ניסים.

בזכות עם ישראל, קוראותיי הנאמנות בדיוורים, ברשתות החברתיות ובפורומים השונים, שעושות כל אחת משהו בשביל אבא שלי.

הקב"ה ישלם שכרכם.

אנא, המשיכו להתפלל עליו, שיזכה להשתתף בשמחת נישואי הנין הראשון בעוד שבועיים, בבריאות ובשמחה.

משה יהודא בן אסתר לרפואה שלמה, חיים בכבוד, בנחת ובשמחה.

 

ובתוך כל השמחה על ההתאוששות הבלתי רגילה של אבא שלי היקר והאהוב, בשישי האחרון הבנתי שאני קורסת. אחרי שהצלחתי למתוח את הקריסה עוד ועוד, גם לה יש נקודת קצה.

זה היה אחרי שבוע לא פשוט.

במוצאי שבת הייתי במשמרת לא קלה על אבא בבית החולים.

ביום שני אבא השתחרר. יצאתי אחרי הקליניקה לבית קפה עם אחיינית שלי, לנשום קצת, ושיחת טלפון בהולה הזעיקה אותי לבית של ההורים. אני הירושלמית היחידה מבין כל בני המשפחה ולכן אני הכתובת הראשונה לפנות אליה. אחיינית שלי ואני נטשנו את הקינוח באמצע ונסענו במהירות שיא.

בן משפחה שאמור היה להגיע נתקע ולא הגיע בזמן, וזה שלפניו היה חייב להספיק אוטובוס לנסיעה מחוצלעיר. בזמן הקצר שהיה אמא שלי הבחינה שאבא לא בסדר.

הסיטורציה של אבא שלי הייתה 77, דופק 44. מי שמבינה בזה יודעת שזה מצב מסוכן.

אמא שלי הייתה מבוהלת מאד.

איך שנכנסתי הביתה, זרקתיא את המעיל ורצתי לאבא שלי ווידאתי שהמדדים נכונים. לצערי, הם היו נכונים.

באותה שעה הייתי אמורה לקבל החלטות גורליות, כשאני על קו הטלפון עם האחים והאחיות בוועידה טלפונית, ובקו אחר עם ארגון חסדי עמרם, המסייע לחולי קורונה שנמצאים בביתם. להחזיר אותו לבית חולים או לא. היו סיבות רבות למה לא לעשות את זה וסיבה אחת מפחידה ממש למה כן.

אני לא יכולה לאבד אותו במשמרת שלי.

לא אלאה אותך, אבל התברר שהייתה תקלה במחולל החמצן וברגע שעליתי עליה וסידרתי אותה – הסיטורציה עלתה בחזרה לקו הנכון.

וכל זה כשהוא ישן שנת ישרים, שזה לכשעצמו חסד ענק! שהוא לא ידע מכל המהומה סביב ולא נשא בעול החרדה.

חיבקתי את אמא, שהייתה על סף עילפון. הרגעתי אותה. אמרתי לה שהיא לא לבד. שאני לא זזה עד שיגיע בן המשפחה שאמור להיות במשמרת לילה. שאני מבינה את המורכבות של המצב ושהיא עושה את ההכי טוב עבור אבא שלי.

לקח לה המון המון זמן להירגע. בכל זאת, גם היא לא בת 18.

צריך לזכור את בני ובנות הזוג של החולים, שהם נושאים בעול הכי גדול, מפחדים על בני ובנות זוגם, חרדים לחייהם, והם לפעמים בלתי נראים. כי הם פשוט 'בסדר'.

חזרתי הביתה ב 1 בלילה מותשת.

ביום שלישי הייתי באבחון חשוב עבור אחד מילדיי, שבכל פעם מעלה בי את רף החרדה וגם שם מעמיד אותי במורכבות לא פשוטה בה אני צריכה לקבל החלטות לא פשוטות עבור מי מילדיי.

ולאחר מכן, שוב משמרת על אבא.

כשאני שם, אני לא יושבת רגל על רגל, אלא מתזזת בין אבא לאמא, בין כוס תה לאבא לקילוף ירקות לאמא, בין להקשיב לאבא ולהיות מוכנה לכל דבר שיצטרך לבין הקשבה לאמא.

ביום רביעי סיימתי את קורס "עוצמת החוסן" שאני מעבירה בזום. ולאחריו הייתה לי הדרכה אל תוך הלילה. חזרתי בשעה 1 בלילה כשמסביב הכל מושלג ובוהק.

ביום חמישי קמתי אל בוקר עם כוונות טובות במיוחד. סוף סוף יום חופש לי ולילדים בזכות השלג. תכננתי לאפות עם הבנות עוגיות ולהכין איתן שבת. לשבת איתן בניחותא על ספר חדש שקניתי. לנשום קצת ביחד, ברוגע.

אלא שלאה שלי התעוררה, מה שנקרא, על צד שמאל, ונכנסה להתקף עצבני במיוחד שלא נגמר. לא משנה מה עשיתי או לא עשיתי, אמרתי או לא אמרתי, וכמה שהכלתי את הקושי שלה – היא הייתה עמוק בתוך לופ של זעם חסר פרופורציות שלא הייתה דרך לעצור אותו. עד שהתפוצצתי.

כשהיא כבר נרגעה, אני לא יכולתי לחזור אל הכוונות הטובות שהיו לי. כמו שאמא שלי אומרת, "הכל נפל לי מהידיים". כפשוטו.

רציתי רק להיכנס לחדר, לסגור אחריי את הדלת ולישון עד שנה הבאה.

אבל 4 ילדים צריכים אמא.

לא הצלחתי לחזור לעצמי שאני רוצה להיות, אלא הייתי חסרת סבלנות, מתוחה ולא נחמדה.

אחר הצהריים יצאתי למשמרת נוספת לאבא, במהלכה התקשרה המטפלת הרגשית של לאה. מיד נדלקו לי נורות אזהרה בראש. היא כמובן החמיאה ואמרה שלאה מתוקה וחכמה ואני רק מחכה לשמוע את הסיבה בשלה היא מתקשרת, מה שקרה מהר מאד.

בלי להיכנס אל תוכן הדברים, זו הייתה שיחה לא פשוטה שבה, כל מה שהיה לי להגיד למטפלת המקסימה זה שאין לי יותר מה לעשות בנושא הספציפי עליו היא דיברה. שאני עושה כל שביכולתי, אבל כל השאר בידיים של הקב"ה, ושאני מותשת מלנסות עוד בעניינים שהם לא בשליטתי, ומכאן והלאה אני פשוט נותנת להקב"ה לטפל בבת שלו בנושא הזה.

ופרצתי בבכי.

המטפלת, שמכירה אותי, אמרה שהיא יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי, שאני אמא מסורה ואחראית, שהיה לה ברור שבעניין הספציפי הזה אני עושה יותר מהמקסימום ושבדיוק בגלל זה היא התקשרה כי משהו בין מה שהיא יודעת עלי לבין מה שהילדה אמרה לא תאם, ועכשיו, אחרי הנתונים שמסרתי, היא מבינה את התמונה טוב יותר.

אמרתי לה, שבנוסף לצער שיש לי בנושא הספציפי הזה, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאני מוצגת בצורה לא ראויה מול צוות חינוכי, דבר שמבייש אותי מאד ומעמיד אותי בסיטואציות מאד מביכות, ושאני פשוט מקבלת אותו כחלק מעיסקת החבילה שהקב"ה שלח אלי, ויחד עם זה, הכאב שלי גדול.

סיימתי את השיחה וניגבתי מהר את הדמעות כי אבא ואמא צריכים אותי. והם לא צריכים לדעת שאני שבורה. גם הפעם חזרתי בשעה מאוחרת לבית שמחכה שמישהו יטפל בו.

בשישי בבוקר ארגנתי מעט מערימות הניירת שמחכות לטיפולי בשבועות האחרונים. מרוב עומס פשוט הנחתי כל מה שלא דחוף בערימה. מה זה דחוף? דחוף להרגע, לשעה הקרובה.

וככה מצאתי שלא שילמתי את חשבון המים ואני על סף ניתוק. כן, מה שאת קוראת. עוד לא הספקתי לעדכן את פרטי האשראי החדשים והאשראי הקודם כבר בוטל. וכיוון שההודעה לתשלום לא הייתה דחופה להרגע אלא אפשר לשלם אותה גם מחר, אז היא נשארה בערימה ועליה התווספו עוד נירות.

אני?

התראה על אי תשלום?

אני, שלא יכולה לישון כשיש לי חוב על הראש?

אני, שמתקתקת עניינים ברגע?

כן, אני.

אני, בשר ודם, מוגבלת בכוחות גוף ונפש, יכולה להחזיק על כתפיי 250% מתוך 100% נורמליים, וזהו. 251% כבר לא.

התבאסתי מאד ומיד טיפלתי בתשלום.

ועל הדרך טיפלתי בעוד עניינים דומים שבמידה ולא אטפל בהם מיידית, אשלם תרתי משמע.

הכרחתי את עצמי לא לשקוע לתוך התסכול שאיים לשטוף אותי.

יצאתי לסידורים דחופים בגשם השוטף. בבית המרקחת לא הייתה תרופה שהייתי צריכה בדחיפות והיה לי ברור שלא אספיק להגיע לבית מרקחת אחר בו ניתן לקבל אותה, כי אני צריכה להוציא את הקטנה שלי מהגן.

'הייתי צריכה לצאת חצי שעה קודם', חשבתי לעצמי ובאותה נשימה גם עניתי 'אבל לא ידעתי שבבית המרקחת לא תיהיה את התרופה שאני צריכה, מה גם שבחצי השעה הזו עשיתי דברים אחרים חשובים, שגם הם לא סובלים דיחוי'.

זה היה לבחור בין חשוב ודחוף לחשוב ודחוף. כל בחירה הייתה גורמת למחיר כבד.

נאבקתי בשעון, וניסיתי בכל זאת, אבל הוא ניצח, ולא היה לי סיכוי.

הרגשתי שאני נשברת. כל המאמצים שעשיתי להספיק כל מה שצריך בשישי הגשום והזועף הזה לא צלחו.

בהרגשת תבוסה ירדתי בתחנת הרכבת הקלה הסמוכה לגן של דסי שלי והתחלתי את הדרך המוכרת והרגילה אל הגן.

באמצע הירידה קיבלתי בלאק-אאוט. המקום היה לי זר פתאום. הסתכלתי קדימה אבל לא זיהיתי את הרחוב אליו אני יורדת. הסתכלתי אחורה, אל המקום ממנו הגעתי, וזיהיתי את המקום, אבל כשהסתכלתי קדימה, לא הצלחתי לזהות.

נבהלתי מאד.

הבנתי שאני על הקצה. שהעומס בראש הכריע. שהגוף אומר את שלו.

נעמדתי במקום ונשמתי. שאלתי את עצמי שוב ושוב אם זו הדרך שאני הולכת בה תמיד, והתשובה הייתה 'כן', והחלטתי להמשיך ללכת בה ולראות מה הרחוב שמחכה למטה, שאליו אני מבינה שאני אמורה להגיע, גם אם אני לא מזהה אותו מרחוק.

רק כשהגעתי אליו כאילו חזרתי להכרה. ברור שאני מכירה את המקום. אני הולכת בו כמה פעמים בשבוע במשך שנים.

אז למה לא זיהיתי?

המח לא יכול יותר.

כשבאתי לקחת את דסי וחברתה מהגן (אני ועוד שכנה עושות תורניות. פעם היא לוקחת בשישי את הקטנות ופעם אני. הפעם התורנות הייתה שלי), המתנתי להן בחוץ תחת גשם זלעפות כשאני עם שקיות כבדות. הגננת הוציאה אותן מהגן ועל הדרך שאלה מה עם בדיקת השמיעה של דסי. את המסמכים מהרופא לקחתי כבר לפני כחודשיים ברגע שהגננת אמרה שהיא מציעה לבצע את הבדיקה כי דסי לא מדברת מספיק ברור, אבל לא הגעתי לביצוע של הבדיקה.

היא רק שאלה, ואני פשוט קטעתי אותה באמצע ואמרתי בעייפות: "אין לי כח. פשוט, אל תשאלי, כי אין לי כח לזה".

היא ניסתה שוב, מכירה אותי כאמא שתמיד תמיד תמיד מתקתקת כל מה שצריך, בוודאי בעניינים מהסוג הזה, אבל פשוט לא נתתי לה לסיים את המשפט: "אל תדברי איתי עכשיו על כלום. אין לי כח!" והתחלתי ללכת עם הקטנות שרק רצו לעלות על ערימות השלג שעוד נותרו בצדדים, כשעולמן חסר דאגות וידיהן חופשיות, ואני מדדה בגשם השוטף עם מטריה ושקיות כבדות.

הגעתי הביתה גמורה, אבל איכשהו אף גמד לא ביקר אצלי, ובשעה 12:15 אני מתחילה להעמיד בית ומטבח לשבת.

כל זה בנוסף לעבודה, ללימודים שאני לומדת, לקורס שאני מנחה, להיותי אמא ל 4 ילדים מאתגרים וחזקים, לניהול בית, ובנוסף לכל עדיין בעיצומה של התמודדות מאד מורכבת שיש לה השלכות על כל תחומי חיי.

סיימתי את ההכנות לשבת 'עם הלשון בחוץ' ובמקום להכניס 10 דקות קודם לרפואתו ולזכותו של אבי היקר, הכנסתי אותה עשר דקות אחרי, דבר שלא נראה לי שקרה בביתי אי פעם.

קרסתי למיטה.

בקושי קמתי לסעודת שבת, ולאחריה חזרתי לישון.

חלמתי שהלילה הזה יימשך עד שאמלא את כל מצבורי השינה החסרים, ואת כל הכוחות שאזלו מתוכי, דבר שלא יכול לקרות, כמובן.

רק בשבת בבוקר יכולתי להגיד לעצמי שאני גדולה מהחיים. שכל העומס המטורף שיושב עלי בחודשים האחרונים, כשהסיפור עם אבא שלי זה רק ה'מכה בפטיש', יכולים להביא אדם נורמלי לייאוש מוחלט, להרמת ידיים ולחוסר תיפקוד. אבל דבר מכל זה לא קרה איתי.

שבחצי השנה האחרונה לא היה לי אפילו את שעת הפנאי היומית שדאגתי שתיהיה לי מידי ערב בה 'שרפתי זמן' מול המחשב בכל עניין שלא קשור לעבודה. 'שריפת זמן', אבל דלק לעצמי. זמן לשמוע שירים, לראות סרטונים שנותנים כח, (ושאת חלקם אני מביאה לקורסים שאני מנחה), להתייעץ בפורום נשים בעניינים שאני צריכה…

פשוט, זמן לעצמי.

אבל כבר יותר מחצי שעה שאין לי את הזמן הזה.

תני לעצמך קרדיט, אמרתי לעצמי. קצת חמלה, קצת הבנה. תחשבי שאת הלקוחה שלך. מה היית אומרת ללקוחה שלך?

הייתי אומרת לה שהיא מתמודדת עם כמה חזיתות בלתי אפשריות, ושבאף אחת מהן אי אפשר עכשיו להרים ידיים.

הייתי אומרת לה שהיא אמא אחראית, משקיענית ואוהבת, שהיא אשת מקצוע מעולה ורגישה, שהיא בת איכפתית ומסורה, שהיא מנחה כריזמתית ומרתקת.

ושהיא בסך הכל רק בנאדם.

"את יכולה להסכים להיות רק בנאדם, ולא להיות ב 250%?" שאלה המטפלת שבי לעצמי

"לא. אני לא יכולה, אבל הקב"ה מראה לי שזה מה שאני צריכה להיות, עכשיו" ה'עצמי' שלי ענתה למטפלת שאני.

 

בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי מסירה ממני אחריות בעניינים שאחים אחרים במשפחה יכולים לסייע, אני פחות מגיבה למיילים ויש שעות ארוכות שאני פשוט לא פותחת את המחשב, כי מחשב זה עבודה ואני מתפנה קודם כל לבית ולצרכים שלו.

והבית צריך יותר מתמיד. דווקא לאור השינויים והתהפוכות שאני עוברת, הבית צריך יציבות ואמא חזקה. גם אם זה רק 'בכאילו'.

ועכשיו מוצ"ש.

יושבת על התכנית השבועית, מסדרת כל דבר ביום ובזמן שלו.

שבוע של שיגרה, שאליה נכנסו משמרות על אבא וטיפול בעניינים שפעם לא הבנתי בהם מילה אבל אילוצי הזמן והמציאות מחייבים אותי להכיר אותם.

ובתוך כל זה, ולמרות כל זה, אני ממשיכה בעבודתי בקליניקה ובמרכז.

נכון, לא באותו הקצב ולא עם אותו השירות.

בכל העניינים הטכניים הורדתי הילוך, כמו גם מענה אליך, במייל. ואני מתנצלת על כך.

הקורסים ממשיכים אותו הדבר וכן הטיפולים הפרטניים. הם מקור הכח המרכזי שלי בשנה האחרונה. שם אני במיטבי. נכנסת לקליניקה, מתארגנת, נושמת אוויר וצוללת אל תוך עולם שהוא לא שלי.

עם הוותק והנסיון למדתי להפריד בין חיי האישיים לקליניקה ועל זה יעידו לקוחותיי. דווקא כשחיי סוערים, הקליניקה הופכת להיות יותר מקום מבטחים שאליו לא נכנס שום דבר שהוא לא של הלקוחה שמולי.

שם אני מתחברת לכל המתנות שהקב"ה נתן, ואין שום דבר שמפריע לי להשתמש בהם.

יותר מזה, ככל שאני מתמודדת יותר, אני מגלה כלים חדשים ומגיעים אלי מקרים יותר מורכבים.

זו התרפיה שלי.

ורשימת תודות כל ערב, למרות ובזכות ובגלל ועל אף.

תמיד יש הרבה 'יש'.

צריך רק לבחור לראות את זה.

 

אלו החיים.

יש בהם גלים.

והחוסן מאפשר לי לנווט בהם. לפעמים האניה נוטה ליפול על צידה, אבל עם כלים נכונים היא מתייצבת.

וחלק מהכלים זה גם אמונה וביטחון בה', שיודע היטב מה הוא עושה, למה הוא עושה, למי הוא עושה.

בינתיים, שיהיה לנו שבוע טוב וחודש טוב ושמח!

איתך, גם כשהכל מציף

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

התמוטטתי

אתמול היה לי יום מורכב ולא פשוט. לפני כן אני רוצה להקדים כמה דברים שעליהם

בראשית

השבת קראנו את פרשת בראשית. הפרשה שהיא תחילת הכל. הקב"ה ברא את כל העולם ורק

כשהאדמה רועדת – 2

בעקבות הפוסט הקודם קיבלתי מאות תגובות. רובן הגדול והמכריע – תגובות של תודה, של הקלה,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

משאב או משאבה

הרבה פעמים אני מתבקשת להתייחס לשאלה: איך זה שפעם לא היו כל כך הרבה טיפולים

החיים קשים ולא רק

הפוסט הקודם שלי,  עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן

איזה בעסה של יום!!!

התחלתי את היום הזה עקום. לא ישנתי כל הלילה כי לא הצלחתי להירדם הילדים התנהגו

למה אנחנו זוכרים?

דמייני רגע שכל הזכרונות נלקחו ממך. לא הטובים ולא הרעים. גם אלו מאתמול, מלפני שנה

השמש והרוח

יש משל אחד שהולך איתי מגיל מאד צעיר. אני תוהה מה גרם לי לזכור אותו

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

דילוג לתוכן