התמוטטתי

אתמול היה לי יום מורכב ולא פשוט.

לפני כן אני רוצה להקדים כמה דברים שעליהם אני משתפת ברשת הדיגיטלית ולא בפוסט השבועי, אבל כדי לחבר את הקצוות אני אכתוב אותם כאן בקצרה:

לאה שלי, ילדה מיוחדת מאד, סובלת מהפרעות שינה על רקע רגשי.

היא מטופלת מגיל צעיר ונראה לי שניסינו הכל.

כל החלק הרפואי-פיזיולוגי נשלל, כולל מעבדת שינה. אין לה שום בעיה רפואית, ב"ה.

קשיי השינה היו לפני נטילת הטיפול התרופתי לוויסות הפרעת הקשב והריכוז (שגם לו יש השפעה על השינה).

היא בת 9 עוד רגע, ואני יכולה להעיד על עצמי שאני כמעט 9 שנים לא ישנה נורמלי.

יש לילות טובים יותר ויש לילות טובים פחות, ויש לילות מהגיהנום. כפשוטו.

היא במצוקה אמיתית. קשה לה.

אני נמצאת איתה בקושי. מחבקת, מרגיעה, עושה איתה תרגילים של דמיון מודרך, נותנת איתה כסף לצדקה, קריאת שמע… מה לא. ופעמים רבות מידי כלום לא עוזר.

מה שכן עוזר, זה להירדם במיטה שלי או של בעלי, ואז, כשמישהו מאיתנו מעיר אותה כדי שתעבור לחדר שלה, היא מתעוררת, ונגמר הלילה.

יש לילות שהיא ישנה שעה. יש לילות שהיא ישנה ומתעוררת ומסתובבת בבית ונרדמת לעוד שעה ומתעוררת שוב.

ויש לילות שהיא נרדמת מאד מאוחר וקמה מאד מוקדם.

ואם אני לא ערה, המחיר הוא שילדים אחרים מתעוררים או נזקים אחרים.

בקיצור, לא פשוט בכלל.

לאחרונה חלה רגיעה והיא חזרה לישון יותר שעות, וברצף. עדיין לא מספיק ובכל זאת, יותר טוב.

ואני לא ידעתי את נפשי משמחה.

 

אלא שלפני כשבועיים גילינו שחולדה ענקית התנחלה בביתנו מבלי לשלם שכר דירה, והיא חוגגת לה בלילות.

כשהעוזרת שלי גילתה את הסימנים שלה, השארתי את הדבר ביני לבין בעלי מחשש שהילדים יבהלו, עד שבאחד הלילות בעלי קם למטבח, עמד על יד השיש הבשרי, וכנראה, בחוצפתו כי רבה, הפריעה להוד מעלת החולדה להנות משירותי הבית שלנו, והיא, מבהלה, זינקה ישר על הרגל שלו.

4 לפנות בוקר.

הוא עוד חצי ישן.

ומשהו ענק קופץ לו על הרגל.

מיותר לציין שהוא נבהל מאד וזעק לעזרה, והילדים… זינקו מהמיטות מבוהלים.

 

הבנו שאי אפשר עוד וצריך להזמין מדביר מוסמך שרישת את המטבח במלכודות נסתרות וגלויות.

4 ימים חיינו עם המלכודות כשבכל יום ילד אחר נלכד בדבק. פעם אחת מלי הגיעה לסלון כשמלכודת אחת דבוקה לה לחצאית, בוקר אחר לאה דרכה יחפה(!) לתוך המלכודת וצרחה מהיסטריה, ערב אחר טובי ניגש למקרר ובלי משים "טבע" בתוך הדבק…

בקיצור, היה לא נעים בכלל.

ב"ה בעזרת מדביר מקצועי ושירותי מאד! היא נלכדה והלכה לעולמה. (ממליצה מאד על דור, מדביר ירושלמי, 052.4002030, שלא תצטרכו, אבל אם תצטרכו – שיהיה לכן).

אבל הגיהנום של הלילות חזר.

עד כאן תימצות של עיקרי הדברים.

 

אמש, את יום ראשון התחלתי אחרי לילה ארוך, כשלפניו היו כמה וכמה לילות חסרי שינה, כי לאה חזרה לימים האפלים ההם, בהם היא לא נרדמה, והפעם בגלל החולדה ז"ל.

אפילו להתקלח בשקט לא יכולתי.

אני לא מדברת על אמבטיה, חס וחלילה וחס ושלום, אלא מקלחת של 5 דקות. רגע עם עצמי. רגע של שקט.

חוסר האונים שלה מול הקושי להירדם ולהניח למוחה ולגופה לנוח, חוסר האונים שלי לסייע לה והקושי שלי עם העובדה שאני לא ישנה מספיק והמח והגוף שלי זקוקים לשינה – שברו אותי.

הגעתי למכללת מעינות, לקורס שהתחלתי ללמוד (גם אני תלמידה נצחית) ופשוט התפרקתי.

מזל שזה קורס שכל כולו דן בהתפרקויות אנושיות, בקשיים הכי גדולים שלנו (טראומות וחוסר אונים) ובכלים לחזק את עצמינו להתמודד איתם טוב יותר (מומלץ! מומלץ! מומלץ! קורס של שרה פישל. חכו לשנה הבאה).

כי לא תמיד אפשר לפתור קשיים או בעיות אתגרים.

לפעמים כל מה שנשאר זה להתמודד ממקום חזק יותר.

 

נכנסתי למכללה, שרה ישבה בלובי, נערכת לשעור שיתחיל בעוד דקות ספורות. ניגשתי אליה והחלפנו כמה מילים ומצאתי את עצמי מתפרקת.

הדמעות נזלו ממני בלי שליטה. לא יכולתי לדבר.

היא החזיקה לי את היד, הסתכלה עלי במבט של 'תבכי, זה בסדר' ולא אמרה כלום.

תלמידות באו והלכו, הצוות עבר מסביבי ולא ידע מה לעשות. בכל זאת הם מכירים אותי כמעט עשר שנים (כמרצה בעצמי וכאחת מהצוות) ולא ראו פוזה כזו שלי.

ואני יושבת ובוכה.

ככה נכנסתי לשעור.

לא הסכמתי להפסיד אות, אבל סידרתי את מקומי, התיישבתי, והמשכתי לבכות.

זמן רב ארך לי להרגע.

אני חושבת שמאז היותי על האדמה הזאת לא קרה לי דבר כזה. בכי עמוק של צער על הילדה שלי, על הסבל שלה ועל חוסר האונים של שתינו.

תוכן השעור היה מורכב לכשעצמו והציף חלקים אחרים בחיי, ובסיום השעור, במפגש הקבוצתי, ביקשתי לשתף את הכאב והצער והתפרקתי שוב.

ב"ה שזו קבוצת מטפלות, וקורס מקצועי, כך שהיה מקום להכיל את ההתפרקות הלא נשלטת שיצרה אדוות וגרמה למשתתפות אחרות לפרוק כאב וחוסר אונים על התמודדויות שלהן בתוך מערכת היחסים המורכבת של הורים-ילדים. וגם על התמודדויות אחרות שלהן. שלנו.

 

יצאתי משם עם עיניים אדומות וחבילת טישו כמעט גמורה, אספתי את עצמי וחיכיתי לאוטובוס שאמור לקחת אותי לטיפול השבועי של לאה שלי, שמגיעה לבדה ברכבת הקלה, מרחק תחנות ספורות מהבית, כשאני מחכה לה בתחנה, וביחד אנחנו הולכות למרחב השבועי הבטוח והפרטי שהוא רק שלה.

ראיתי את האוטובוס מרחוק. פספסתי אותו.

עדיין היה לי זמן.

כשהגיע האוטובוס הבא, עליתי עליו אבל הוא לא עצר בתחנה שאני צריכה לרדת בה. הוא טען שלחצתי על הפעמון מאוחר מידי ולכן הוא לא יכול לעצור, דבר שהיה שקר גמור, אבל לכי תוכיחי את זה…

התחנה הבאה שלו רחוקה מאד מאד מאד.

התקשרתי ללאה ואמרתי לה שהנהג לא עצר והיא לא תראה אותי בתחנה. אני יודעת שהיא מכירה את המקום וסומכת עליה לגמרי שתרד גם כשאני לא שם.

היא ענתה לי בבגרות האופיינית לה שהיא תיהיה בסדר, ואכן, ב"ה, היא ירדה בתחנה הנכונה.

בינתיים הגעתי אל תחנת הרכבת שרחוקה ממנה מעט, מתוך כוונה לנסוע 2-3 תחנות ולהגיע אליה בתוך דקות ספורות.

הגעתי לתחנה והייתה הודעה על מסכי הרכבת שעקב תקלה – אין שרות בזמן הקרוב.

הרגשתי שאני רוצה לצרוח.

די! די! איזה יום נאכס!

התקשרתי ללאה, אמרתי לה שיש עיכוב ברכבת ושחבל שתאחר את הפגישה. הצעתי שתלך לבדה כשאני איתה על הקו בזמן שאני שוקלת את צעדיי, תרתי משמע.

היא הסכימה וביחד הלכנו.

היא אל המטפלת ואני חזרתי לתחנת האוטובוס, מתוך כוונה לקחת את אותו קו איתו באתי רק לצד ההפוך.

ב"ה האוטובוס הגיע תוך דקה וחזרתי כמעט עד המכללה. משם הליכה של כמה דקות והגעתי 5 דקות אחרי שלאה שלי כבר נכנסה לפגישה.

כמו שסיכמנו, דפקתי על הדלת ואמרתי לה שהגעתי ושאני מחכה לה בחוץ.

השעה הייתה כבר 4:15 והשקיעה עוד רגע צובעת את השמים.

מיהרתי להיעמד לתפילת מנחה. לפחות זה. ולא היה לי כח לדבר עם ה'. סמכתי על המילים שסנהדרין קבעו לנו ובעיניים טרוטות מלמלתי את המילים המוכרות.

ואז צנחתי על הספה שבחדר ההמתנה, השענתי את הראש אחורה, ולקחתי כמה נשימות.

איזה יום!

בזמן שנותר לא חזרתי לשיחות שלא נענו ולא עבדתי על כלום, אלא פשוט ישבתי ובהיתי בדלת שמולי, דרכה שמעתי את לאה ואת המטפלת מנהלות דיון ער על המשחק שבו הן שיחקו ביחד, כאילו הן מכריעות את גורלו של העולם ברגעים אלו.

החלטתי שאני קוטעת את הרצף של היום הכואב הזה.

חיפשתי משהו טוב, משהו להיאחז בו, משהו שיפתח לי הלב שמכווץ כבר כמה ימים.

חשבתי על זה שבזכות התקרית עם האוטובוס, לאה שלי הלכה לבדה למטפלת, שזה משהו שאני חולמת שכבר יקרה ולא מעיזה לעשות את הצעד הזה!

איזו הקלה תיהיה כשאני אוכל לשלוח אותה לבד (עם פלאפון צמוד) מבלי להכניס גם את זה ללו"ז המשוגע שלי!

והנה, מבלי שהתכוננו, זה פשוט קרה!

לאה סיימה את הטיפול ויצאה מאושרת. חיבקתי אותה ואמרתי לה בהתרגשות: "לאוש! הלכת לבד למירי! כמו גדולה! כל הכבוד לך!!!" והיא רקדה משמחה.

נתנו ידיים והלכנו בדילוגים. ספרנו ביחד חתולים (באזור שם יש המון חתולים) ומידי פעם הרגזתי את לאה עם "מיאו" אנושי.

הרגשתי שאני מתאפסת. חום היד שלה שאוחזת בידי, מצב הרוח השמח שלה (וכשהיא שמחה, היא יכולה להעיר מתים), העובדה שקרה משהו כל כך טוב וחשוב שלא התכוננתי אליו, עזרו לי ליישר את הגב ולהתאפס.

הגענו הביתה די מהר (ככה זה כשיש רכבת קלה).

נכנסתי לנוח 40 דקות, רק "להניח את הגוף" כמו שאמא שלי נוהגת לומר, וקמתי לחלק השני של העבודה: קליניקה.

הגעתי אליו שמחה כהרגלי, מלאה בכח.

זה לא היה כח פיזי. פיזית הייתי מחוקה.

זה היה כח אחר, בתוכי. כח של הודיה, של חיבור לילדה שלי, של יכולת לווסת את עצמי למרות יום מורכב מאד רגשית בתוך תקופה עמוסה רגשית גם ככה.

התמוטטתי לכמה שעות, וחזרתי להתמודד בגב זקוף.

פעם אירועים כאלו היו מרסקים אותי, מכניסים אותי למקום קורבני, מאשים, זועם.

 

כן, יש דברים בחיים שלא יהיו להם בהכרח פתרונות.

אי אפשר להחיות אדם אהוב שהלך מחיינו.

אי אפשר תמיד להחזיר גוף חולה לבריאות איתנה.

אי אפשר להציל את הילדים שלנו מעצמם.

אי אפשר לשנות את בן הזוג.

אי אפשר לפתור בעיות כלכליות ביום, בשנה, ולפעמים אף פעם.

הרבה דברים אי אפשר. להרבה דברים אין "סוף טוב" או פתרון.

אז מה?

נגזר עלינו לחיות כמתים? למות בתוכנו כל יום, כל היום? לאבד את כל הטוב שזכינו לו?

חס וחלילה.

 

בשביל זה באנו לכאן.

להתמודד.

להפוך את הנסיונות לנס, לחוויה אישית מרוממת.

אף אחד לא אחראי על החיזוק העצמי שלנו.

אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילנו.

אף אחד לא יכול לשמור על הכוחות שלנו.

אף אחד לא יכול לתת לנו כוחות פנימיים.

 

זו האחריות שלנו. העבודה שלנו.

והרווח… כולו שלנו.

איתך, עם חוסן עוצמתי

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) מומחית ליצירת שינויים, לטובה מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי