זמן לחירות הנפש

תוך כדי כתיבת הפוסט התברר שהייתה פגיעה ישירה בערד, עיר שגרים בה יותר מחצי מבני משפחתי: אחיינים, אחייניות, ילדיהם ובני דודים.

עשרות בני משפחה.

היינו בחרדה אמיתית וחיכינו לשמוע מי נפגע.

אני כאן כדי להודות על הניסים הגלויים: כולם כולם בסדר.

אחד מהאחיינים שלי שהבין שיש פגיעה ויצא מיד לזירה עם הרכב כדי לסייע, אמר שראה בעיניים ילדים יוצאים מההריסות עם שריטות בלבד, דבר שלא ניתן להבנה כשמדובר בזירה כל כך קשה.

ברור שיש גם פצועים קשה וכולנו נתפלל לרפואתם כשיתפרסמו השמות.

תודה לה' על הניסים שאנו רואים בימים כל כך מורכבים.

 

וכל עוד אין ביכולתי לסייע, אני מקשיבה לחדשות באוזן אחת ובמקביל, ממשיכה את השגרה, כי אין לנו זכות לעצור את החיים!

 

הרבה פעמים אני מתכוונת לכתוב על משהו אחד, ואז תוך כדי כתיבה משתנה הנושא.

לפעמים אני ממש פותחת דף חדש וכותבת מהתחלה.

ככה בדיוק קרה לי בפוסט הזה.

בכלל רציתי לכתוב על כמה אנקדוטות שהיו בשבוע האחרון שקשורות להסתכלות שלנו על החיים ועל העולם, ואחת הדוגמאות הייתה זו שכבר אכתוב עליה, אבל תוך כדי שהתחלתי לכתוב – הבנתי שאני כותבת על משהו הרבה יותר מהותי ועמוק.

אתחיל מהסיפור:

השבת הייתי בבית שמש לכבוד שמחת שבע ברכות של אחיינית. הילדים היו אצל אבא שלהם אחרי שלושה שבועות שהיו צמודים אליי, ואני יכולתי גם לנשום וגם להנות מזמן משפחה בשקט.

במוצ"ש ירדתי מהאוטובוס הישר אל תוך המבול הירושלמי וחציתי כביש לתחנה של אוטובוס פנימי שיקרב אותי לבית שלי. בכזה מבול, עדיף ללכת פחות מתחת לגשם עם בגד קייצי ומזוודה.

בתחנה עמדה אישה צעירה עם פעוט כבן שנתיים.

היא הייתה לבושה היטב, מעיל סגור.

הילד היה לבוש עם בגד גוף שממש לא נראה מתאים לחורף, כובע ומעיל… פתוח.

היד שלו הייתה אדומה מרוב קור.

לא הבנתי למה המעיל שלו פתוח בקור כזה, באזור גבוה עם רוחות.

המחשבה הראשונה שעלתה בי, הייתה: איך היא דואגת לעצמה, מעיל סגור, חם לה, ולא איכפת לה שהקטן שלה עם מעיל פתוח?

מיד אמרתי לעצמי שזה שיפוטי. שבוודאי איכפת לה. אולי היא לא שמה לב. יכול לקרות לכולנו.

לפי לוח הזמנים שליד התחנה, האוטובוס צריך להגיע בעוד 2 דקות.

לא הייתה לי מנוחה.

להעיר לה? לא להעיר לה?

מי את, אמרתי לעצמי, שאת לוקחת לעצמך את הזכות להעיר לאנשים ברחוב?

מי את, אמר קול אחר בתוכי, שאת מרשה לעצמך לא להעיר את תשומת ליבה של האישה? אולי היא באמת לא שמה לב והיא תשמח שהבן שלה יהיה עם מעיל סגור?

שני הקולות רבו בתוכי, בין זה שאמר שזה לא העסק שלי לזה שאמר שהמינימום זה להסב את תשומת ליבה, בלי שיפוטיות, בלי להאשים, בלי טון ותוכן קשים, כמו: "גברת, איזו חוסר אחריות זה לא לסגור מעיל לילד שלך!" כמו מישהי אחת, ואפילו שתיים, שאני מכירה היטב, שכך הן מעירות לכל אישה ברחוב על כל משבון רוח.

היה לי קר, אבל בעיקר בשביל הילד הזה.

בסוף לא התאפקתי.

"סליחה" אמרתי לה בטון נעים, ככל שהערה יכולה להישמע נעים. גם ככה הצטופפנו מתחת לתקרת האוטובוס הדולפת. "המעיל של הילד פתוח. ממש קר".

"נכון" היא אמרה. "הרוכסן שבור. אני ממש לא יודעת מה לעשות".

הייתי בהלם.

על זה לא חשבתי.

"וואי, באמת בעיה" אמרתי לה בטון אחר לגמרי.

כמעט אמרתי לה "סליחה".

סליחה שלרגע העזתי לשפוט אותך. אמנם מיד הצלחתי לשנות את ההסתכלות אבל בוודאי שלא שיערתי לרגע שהיא בכלל אמא מסורה שנתקעה בגשם עם רוכסן שבור בתקופה שלא אמור להיות קר כל כך, ובטח לא כזה מבול.

האוטובוס הגיע. שלושתנו עלינו עליו.

ובאותו רגע ידעתי על מה אני הולכת לכתוב בפוסט. כלומר, על הדוגמא, עם מסר אחר.

והחלטתי לשנות.

 

חודש ניסן כבר פה.

נקיונות פסח הם רק אמצעי להכנת הבית לגאולה, ואיכשהו אנחנו בעיקר מתמקדים (כן, גם הגברים) בהם.

ובקניות המרובות.

ומה עם הכנת עצמינו לגאולה? לחירות פנימית?

ומה אם לא נזכה לביאת משיח בקרוב ממש? וכי לא מגיעה לנו גאולה פנימית?

 

הלוואי והייתי יכולה לכתוב את המדריך המלא לגאולה פנימית, לחירות הנפש.

לא יודעת אם אפשר בכלל לכתוב דבר כזה.

אני כן יודעת דבר אחד שהוא הבסיס הכי חשוב וכל שאר ה"עשי" ו"אל תעשי" מתבסס עליו:

הגאולה שלך תלויה אך ורק בך.

לא בבעלך, אם ישנו.

לא במשפחתך, אם ישנה.

לא במצב הכלכלי שלך.

לא בילדים שלך.

לא במצב הרוח שלך.

לא בעבודה שלך.

לא במראה שלך.

 

רק בך.

בעבודה שעשית, (אם עשית), עושה, ומקווה שגם תעשי, עם עצמך.

 

האם העולם יהיה מקום בטוח בשבילך או מקום רעוע

באיזה אופן את רואה סיטואציות שקורות סביבך בעולם

איך את מגיבה כשהמציאות לא מסתדרת עם הציפיות שלך

איך את מתמודדת עם אתגרי החיים

האם את חיה בסביבת אנשים שנכונים לך או לא

כמה רעל אנושי את מאפשרת לעצמך להכניס אל חייך

אלו גבולות את מציבה ועומדת עליהם בקשר אליך

כמה את משקיעה בעצמך

באלו מקומות את מצליחה לשמור על יציבות

האם את מווסתת רגשית או אימפולסיבית

 

אלו חלק קטן מהשאלות.

התשובות נמצאות אל ורק אצלך.

והחירות שלך תלויה בעבודה שתעשי כדי לשפר את התשובות שלך.

 

אין לי קסמים או פתרונות איך עושים את זה ביום, בשעה, או בקריאת פוסט.

זו עבודת חיים. באמת.

ואם "עבודת חיים" זה מושג שמאיים עליך כי הוא נראה כבד ואינסופי – אני רק רוצה שתדעי שבלי עבודה פנימית את חיה חיים כבדים ועם קושי אינסופי בכל מקרה, כך שזו לא בחירה בין קל לכבד, טוב לרע, כיף לסבל, אלא בחירה בין:

כבד שאין לו תכלית לכבד שהופך לקל

בין לא נח ולא טוב לקושי שיש בסופו הרבה סיפוק והקלה

בין סבל יומיומי לבין קושי בשינוי שסופו שחרור ושקט

 

אני, שנמצאת בעבודה מסיבית פנימית כבר 18 שנים! לא הצלחתי לראות את האישה שבנה לבש מעיל פתוח באופן שבו היא ראויה להיראות. אמנם הצלחתי להוריד את השיפוטיות אבל אני רוצה להצליח לראות מיד רק את האפשרות הטובה ביותר, שהיא אמא נפלאה.

אני הרבה מאד פעמים מצליחה לעשות את זה, אבל אם עדיין יש פעמים שלא – אז יש לי עוד עבודה.

למה?

כי מאז שאני פחות שיפוטית – החיים שלי טובים יותר, נוחים יותר, רגועים פי אלף יותר.

יש בהם שלווה.

אמנם חיי מלאי אתגרים רבים, אבל תחשבי שהיה בהם תוספת גם של תפיסות שיפוטיות על כל מי שחי סביבי?

רק זה היה חסר לי.

למרות המורכבות בחיי אני אופטימית רוב הזמן, מלאת תקווה, מצליחה לראות טוב גם כשמאד מאד רע (שוב, רוב הזמן. יש גם ימים ממש קשים שזה מרגיש בלתי אפשרי, ומה שחשוב זה שהם חולפים ואני קמה שוב על הרגליים).

כל אלו תוצאה של עבודה פנימית שנעשתה בעזרת לימודים מקצועיים, קריאה של המון המון המון המון חומרים מקצועיים (יש לי ספרייה מקצועית שלא מביישת חנות ספרים) שאני מיישמת ומתרגלת ופנייה לאנשי מקצוע בתקופות מסוימות.

 

באנו לפה לעבוד כדי לזכות בחירות.

חירות לא נוצרת מעצמה. חירות צריך להרוויח.

לא צריך לחכות לפסח כדי להתחיל בעבודה לחירות פנימית.

אבל אם חיכית עד עכשיו – אל תדחי את זה עוד.

 

תשאלי את עצמך שאלה אחת:

מה, אם אשנה כבר עכשיו, יעשה הבדל משמעותי בחיים שלי.

 

אם יש לך כמה נושאים, כתבי את כולם ותבחרי רק באחד.

אחד כזה שאת יודעת שכשהוא ישתנה – תיהיה השפעה משמעותית על החיים שלך.

תתחילי משם.

 

איתך בדרך לחירות פנימית