לכי לך.

לך לך.

הפעם הראשונה שהתאהבתי בפרשה הזו הייתה בשנה סוערת מאד בחיי, כיתה ט', בעודי בת 14. השיעור: תורה עיון. המורה, שאינני זוכרת את שמה, פירקה את הפסוק הראשון של פרשת לך לך והעלתה 10 שאלות רק על הפסוק הזה.

אני תמיד אהבתי לחקור, להתעמק, להבין את מה שלא נאמר, ולמרות שבאותה השנה הייתי במשבר רוחני גדול, ועם רגל בחוץ (מבלי שאיש ידע על כך), חיכיתי לשעורי תורה עיון. כשמאתגרים אותי – אני מתמלאת חיים ומסתערת.

אני זוכרת שהשיעור הזה היה עמוק, ואני לא נשמתי מרוב התפעלות.

(תביני מזה לבד מה קרה לי בשעורי תורה בקיאות… ומסכנות המורות שנאלצו לסבול את נוכחותי בשעורים בהם מקרא ורש"י נלמדו, לבדם).

לך לך.

הקב"ה מצווה על אברהם אבינו לנטוש הכל: את כל מה שהוא הכיר וידע. את ההיסטוריה שלו, את אביו ואמו. את כל מה שהיה בטוח בחייו.

ומכאן, עובר אברהם אבינו 10 נסיונות, אחת יותר קשה מהשניה, ובכולם הוא עומד. לא פלא שאנחנו מזכירים אותו בכל תפילה כדי שיהיה לנו לעמוד תווך, תזכורת שהכל זה רק נסיונות, ושזכויותיו יעמדו לנו לישועה.

הרבה מפרשים מתייחסים למילים "לך לך" לכך שהיה צריך לעזוב את כל העבר שלו.

ואני רוצה להתייחס לעזיבת העבר מהמקום המקצועי.

לפני שלמדתי טיפול הייתי כותבת כאן על עד כמה צריך ונכון להתקדם לקראת העתיד ולהניח לעבר, אלא מאז הוספתי לידע ולנסיון המקצועי שלי את החלק הטיפולי אני כבר פחות חד משמעית בעניין ומבינה את המורכבות הנוספת.

שיטת האימון שהייתה הבסיס שלי במשך כמה שנים טובות אכן הוכיחה את עצמה ברוב המקרים, גם עבורי וגם עבור לקוחותיי, ובהמשך גם לתלמידותיי וללקוחותיהן, כשיטה שמסייעת לאנשים להתקדם הלאה למרות הקשיים שעברו, למרות העבר הלא פשוט, למרות מה שהיה בחייהם.

בזכות האימון התחלתי לחיות. התחלתי לראות טוב. שיניתי גישה לחיים, לאנשים, להקב"ה, לעולם. הפכתי לאדם אחר ממש.

יחד עם זה, אני יכולה להגיד שיש מקרים שבהם אימון לא מספיק וצריך עזרה בתחום הטיפולי (לסוגיו השונים). יש פעמים שבהם צריך לחזור קצת או הרבה אחורה, כדי לפלס מחדש את הדרך קדימה.

זו הסיבה שאימון אישי וטיפול רגשי הם שיטות שונות כל כך, ומתאימות לאנשים שונים, בתקופות שונות ובנושאים שונים.

יש קשיים שמאמנת לא יכולה לסייע בהם, כמו: חרדות, פגיעה מינית או פוסט טראומה. יש קשיים שטיפול מכל סוג שהוא מיותר לחלוטין, כמו: קשיים בתחום התעסוקה, קשיים בתחום הסדר והארגון וכו'.

וכיוון שכיום אני גם וגם, גם מאמנת וגם מטפלת – גם נוגעת בעבר וגם מתקדמת לעתיד, אני יכולה להבין את השיטה שאומרת שלא נכון להסתכל אחורה וגם את השיטות שבעד להסתכל אחורה.

כשאדם חוזר בתשובה, אומרים לו לא לפשפש במעשיו הקודמים אלא להתקדם הלאה.

להמשיך קדימה. לא להסתכל אחורה.

ולמה?

כדי שלא יפול, לא יישבר, לא יחשוש שחטאיו הקודמים יעמדו לו לרועץ ובכך הוא יתייאש מלהתקדם קדימה.

אך לעיתים, דווקא ההסתכלות אחורה יכולה לתת כח.

כשאני מציינת לא מעט בפוסטים שלי על מי הייתי ועל הדרך שעשיתי כדי להגיע לכאן ועכשיו, אני עושה את זה בגב זקוף ובטפיחה על השכם. בתחושת ניצחון על המהמורות שבדרך ובהכרת תודה עמוקה לכך שזכיתי לצאת מן הקשיים ההם.

ההסתכלות אחורה מזכירה לי גם ברגעים קשים, שכבר הייתי במקומות קשים יותר ושגם שם היה נראה שלא אצא מהם לעולם, והנה, הם כבר כמעט ונשכחו, והיום, ב"ה, אני כבר בנסיונות אחרים.

אני זוכרת פעם אחת קשה במיוחד לפני כ – 15 שנים. הייתי אז גרושה. השותפה שלי שהייתה חברת נפש עזבה את הדירה כדי לסעוד את אביה שהיה חולה מאד, ואני נותרתי לבד בדירה, בלי יכולת לשלם את שכר הדירה, בלי רצון להכניס מישהי חדשה, בלי אנרגיות לכלום. זו הייתה תקופה קשה מאד בעוד הרבה מובנים ועשיתי הכל רק כדי לא להיות לבד פיזית, ובוודאי לא בדירה. לחזור להורים לא הייתה אופציה.

כל יום אחרי העבודה שוטטתי בעיר וחזרתי מאוחר, רק כדי ליפול למיטה ולברוח מהכל.

היה זה יום העצמאות. יום חופשי מהעבודה.

היה ברור שאסור לי להיות עוד רגע אחד לבד. הרגשתי תחושת מחנק ופחד נוראי שיקרה לי משהו נורא, ובדירתי בקומה הרביעית בשכונה חשוכת-אל היה ברור שאיש לא ידע אם יקרה לי משהו. באופן חריג מאד יצאתי מהבית לכיוון הקניון, מתוך מחשבה שאעביר את היום שם, בישיבה איפשהו, ואלפי האנשים שחוגגים את חופשת יום העצמאות בקניון יעזרו לי למחוק את היום הזה מחיי. כך גם, אם יקרה לי משהו, יהיה מי שיזעיק עזרה.

היום אני יודעת שקוראים לזה התקף חרדה.

חיכיתי לאוטובוס ודמיינתי מה יקרה אם נהג האוטובוס, בטעות, ילחץ על הגז במקום על הבלמים וככה, ידרוס אותי בתחנה. זה דווקא יכול להיות רעיון מעולה לסיים את הכאב שלא יכולתי להכיל באותו הזמן.

השתעשעתי עם עצמי במחשבה הזו עד שהגיע האוטובוס, שלא טעה, ולחץ על הברקס, ופתח לי את הדלת. כמה הצטערתי באותם רגעים.

אני מתעבת קניונים. לא תראו אותי שם לעולם אלא אם אני חייבת משהו ספציפי או אם קבעתי פגישה מסוימת באחד מבתי הקפה שם. באותו היום זה היה קרש ההצלה.

הסתובבתי בקניון ולא ראיתי כלום.

אנשים באו והלכו, ילדים רצו מסביב. אנשים ליקקו גלידה, כנראה, צחקו, צעקו, התרגשו, קנו, התעכבו.

ואני אינני.

חוץ מכאב נורא שהרגשתי אז עמוק בכל הגוף, במקום שיהיה רק בלב – לא הרגשתי כלום.

התעכבתי כאילו על יד אחד מדוכני התכשיטים שנמצאים בכל קניון, עיניי משוטטות, לא רואות, את מה שהיה שם מתחת לזכוכיות.

ניסיתי פשוט להרוויח זמן.

ואז נזכרתי, שהייתי בקניון הזה כמה שבועות קודם לכן עם חברה, וטבעת אחת תפסה את עיניי, אבל לא פירגנתי לעצמי לקנות טבעת באמצע החיים ואמרתי לעצמי ש"יום אחד" אקנה אותה. כשתיהיה לי סיבה טובה מספיק. לא חלמתי שזו עשויה להיות סיבה נוראית כל כך.

והנה, היום הזה הגיע, כי ממילא, כך קיוויתי, זה כנראה היום האחרון שלי, אז כבר לא משנה כמה כסף אבזבז – הכסף בחשבון כבר לא שימושי ממילא.

רכשתי את הטבעת. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. היא הייתה נדירה ומיוחדת, בעיניי, כמובן.

אני לא זוכרת את המשך היום וגם לא מה קרה אחר כך. אם אני לא זוכרת – סימן שהכל היה 'רגיל'. כלומר, שרפתי את הזמן, חזרתי בייאוש לדירה שלי ואולי התפללתי לנס. ואיכשהו הגיע בוקר נוסף. ועוד אחד.

אני זוכרת את התקופה הזו בעצמות שלי. היא הייתה הכי שחורה בחיי, למרות שהיו בהם רגעים שחורים משחור. התקופה הזו התעלתה מעל כולם.

עד היום אני לא יודעת איך יצאתי ממנה, כי אז הדרך היחידה שראיתי כמוצא זה אוטובוס שידהר אלי ועלי. כל אפשרות אחרת לא עלתה בדעתי.

אבל להקב"ה יש דרכים משלו והנה אני כאן, כותבת לכמה אלפי נשים מביתי המקסים, כשבעלי מחפש לי איזשהו מקור למדרש כלשהו וארבעת ילדיי ישנים בשלווה.

אותה טבעת הלכה איתי במשך מספר שנים ולא הורדתי אותה בשום צורה ובשום מצב. בכל פעם שהרגשתי קושי גדול ושאין מוצא – הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי "יותר גרוע ממה שהיה ביום שקנית אותה – לא יכול להיות" וכבר קיבלתי פרופורציות למציאות, להתמודדות, והתמלאתי בכח ואמונה שזה עוד קושי במסלול שלי, ולא סוף העולם.

בשלב מסוים התחתנתי והטבעת הלכה איתי, כשהיא מפנה את מקומה לטבעת הנישואים, ועברה ליד השניה.

כמה שנים לאחר מכן בעלי קנה לי טבעת ליום ההולדת והיה נראה שהגיע הזמן להיפרד ממנה, כי בכל זאת, יותר מידי טבעות עם נוכחות היה נראה לי מגוחך מידי. וכבודו של בעלי היה חשוב עבורי.

לקח לי זמן להצליח להסיר את הטבעת ההיא, זו שהלכה איתי כעדות לעובדה שמהמקום הכי חשוך אפשר לקום, ולא רק לקום, אלא להתקדם קדימה. הורדתי את טבעת היהלום בשביל הטבעת החדשה, רק כדי לא להסיר את הטבעת "שלי".

זמן מה לאחר מכן, ואחרי שנתתי לעצמי את המקום להבין את הרגשות שפיתחתי אל אותה טבעת, שחררתי אותה מתוך מקום שאני כבר לא זקוקה לה יותר. הגיע הזמן להתקדם לטבעת נקיה, בלי משקעים, בלי היסטוריה. טבעת שניתנה במתנה, ממקום טוב ומסיבה טובה ושמחה.

הטבעת הזו עדיין בקופסת התכשיטים, כבר לא יפה וזוהרת. השנים השחירו אותה והאבן הבוהקת איבדה מזוהרה. אולי היא פשוט מרשה לעצמה להוציא החוצה את כל מה שהיא סחבה איתי באותה התקופה, יודעת שכבר לא צריך יותר לשמר כלום מאותה תקופה.

אבל היא הולכת איתי, בליבי, צמודה לאמונה שאומרת "את יכולה. היית במקומות יותר קשים. בסוף את תקומי על הרגליים".

היא עדות למה שהיה, שלפעמים נכון לי לזכור, דווקא במקומות שבהם אני צריכה כח.

בשנים האחרונות אני יותר ויותר מכילה את העבר שלי ורואה אותו באופן אחר לחלוטין. החלקים היפים שאבדו לי קמו לתחיה והחלקים הכואבים קיבלו פרשנות חדשה.

ויחד עם התהליכים שאני עוברת, אני רואה את לקוחותיי כואבות פחות, נזכרות גם הן ברגעים מתוקים שהיו, ובתוך השחור איתו הן הגיעו אלי – מתמלאים כוכבים זוהרים של אור.

אחת מהן נזכרה שלמרות שהבית שלה לא היה "בית מתפקד" וכמה היא התביישה בו – הוא היה בית שתמיד היה בו חיבוק, ואמא שהסתכלה בעיניים, ודלת פתוחה. והיום, כאמא לילדים בעצמה, היא מבינה כמה הכלה היה בבית הלא מתפקד שלה, וכמה זה חשוב.

אחת אחרת נזכרה שבעצם לא תמיד אמרו לה רק "לא" אלא היה הרבה "כן". כן, פתאום היא נזכרת בזה ובזה. "איך שכחתי את כל זה?" היא שאלה בפליאה. אבל אני ודעת, הטיפול איפשר לה לגלות את החלקים האלו, כי לראות רק את הרע כבר לא משרת אותה, ובודדים האנשים בעולם שהיה להם אך ורק רע.

וההיא, המקסימה, שנזכרה באבא שלה, שהיה יושב ומשחק איתה ורץ איתה בבית ומשחק מחבואים. הוא לא היה אבא רע. היה בו גם הרבה טוב. והטוב הזה חוזר אליה פתאום.

כן, לפעמים צריך לזכור את העבר.

רק בתנאי שהוא מקדם אותך אל העתיד.

רק בתנאי שאת יכולה לקחת ממנו כח הלאה.

כשאני חושבת עכשיו שוב, עולה בי פתאום אפשרות נוספת:

"לך לך מארצך וממולדתך… אל הארץ אשר אראך". הקב"ה לא אומר לאברהם אבינו לאן ללכת אלא ביקש שיסמוך עליו ויצא לדרך לא ידועה.

אני מרגישה שהקורונה הזו גרמה לכל אחד ואחת מאיתנו ללכת, לזוז, מכמה אזורי נוחות שהיו בחיים שלה, לנטוש את כל מה שהיה בטוח וברור ורגיל בחיינו, ואין לה מושג לאן כל זה ולאן היא תגיע. כל מה שנשאר לה, ולי, ולך, זה לסמוך על הקב"ה שיקח אותנו אל המקום שנכון לנו.

אם רק נסכים לסמוך עליו מתוך ידיעה ברורה שהוא יודע מה הכי טוב לנו, והוא, כמה טוב, גם יודע את הדרך הכי נכונה עד לשם.

איתך, עם העבר בשביל העתיד

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

וצוות המרכז