fbpx

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו של העסק במודעה של מרכז ההכשרה וההשתלמויות של מכון בית יעקב למורות על קורס אימון יחסים שייפתח אי"ה בעוד שבועיים.

לא הייתי בבית, אז הוא הראה אותה לבעלי ואמר: "אבא, תראה, אמא מפורסמת אז סימן שיש לנו הרבה כסף".

כמובן שבעלי העמיד אותו על מקומו והסביר שאין קשר בין מעמד\פרסום לכסף.

כשחזרתי הביתה, בעלי סיפר לי על האירוע והרגשתי את "ליבי נופל בקרבי".

זה לא שעשע אותי בכלל.

מי שעובדת עם אנשים בחלקים הכי אישיים שלהם, ברגעים הכי קשים שלהם, במקומות הכי כואבים להם, יודעת, שאין שום קשר בין מה שנראה לבין האמת.

האמת ידועה רק לבני הבית ולעיתים קרובות, גם להם לא.

אם יש זוגיות טובה, אז בן או בת הזוג הם השותף\ה הקרוב\ה לנבכי הנפש, מישהו שלוקח חלק במשא האישי ומקל מעט ויודע מה באמת יש מתחת למייק-אפ.

ויש רבים מידי שגם לזה לא זכו והם לגמרי לבד עם הכאב וההתמודדות.

 

בדור שלנו, דור החיצוניות והאינסטנט, אנו מודדים את עצמינו ביחס למה שיש לאחרים.

ואני רוצה לדייק: ביחס למה שאנחנו חושבים שיש לאחרים.

דור של רשתות חברתיות שמציג את החיוך והמשפחה היפה והמותגים החדשים.

דור של "תראו כמה אני מהממת"

דור של חיצוניות ופייק ניוז.

 

כולם מתמודדים. עוד לא פגשתי מישהו אחד שלא.

לא מזמן פגשתי אימא למשפחה ברוכת ילדים שמעולם לא נחשפה לעולם הטיפול או האימון, אבל אחרי שיצא לנו לדבר מספר פעמים היא גילתה שבעצם יש אי אלו עניינים שהם דורשים עזרה חיצונית ואולי יותר משהיא הייתה רוצה שיהיה, ומיד היפנתה את מי שצריך לאן שצריך.

אנשים עוברים דברים קשים, קשים מנשוא וממשיכים את חייהם כי זה צו החיים. נשלחנו לכאן כדי לחיות למרות ועל אף. יש לנו כאן שליחות, בין אם גילינו אותה ובין אם לא.

נשלחנו לעולם שיש בו כל טוב מכל סוג. שפע של רפואה מתקדמת ופתרון לבעיות שבעבר מתו מהם מליונים, שפע של אוכל שלא נס ליחו, שפע של ידע, נגישות לכל מקום בעולם בשניות, אפס צורך להתאמץ כדי שדברים יקרו: כמו לחייג על ידי לחיצה ארוכה על מקש אחד ואפילו על ידי קול בלבד, מכוניות שנוסעות ללא נהג ואינספור שיטות לטיפול רגשי כדי לפתור כל עניין שהוא.

ובאותו עולם של שפע יש גם שפע של קשיים שמעולם לא היו. מפאת הרגישות של הקהילה שלי שברובה לא חשופה לחלק גדול מאותן בעיות – לא אוכל לכתוב אותם כאן. את רובם אני גם מניחה שלא תכירו כי הם "לא קיימים" "אצלינו".

הם קיימים ועוד איך.

אצלינו, כמו אצל כולם.

 

 

צו השעה הוא לחיות. להמשיך להתאפר בבוקר, להתלבש כמו שאת אוהבת, להמשיך ללכת לעבודה, לגדל ילדים, ללכת לשמחות ולאחל מזל טוב מכל הלב, להמשיך לאפות, לחגוג ימי הולדת לילדים, לבעלך, לעצמך, לבקר את ההורים, לנסוע לשבת למשפחה.

להמשיך לחלום, לרצות, לקוות, לשאוף, ולהתאמץ שיהיה יותר טוב ויותר קל ויותר שמח.

למרות ועל אף.

כי קו ישר יש רק בשלב אחד אחרון: כשהלב מפסיק לפעום והאדם סיים את שליחותו בעולם. עד אז, יהיו עליות וירידות. כל הזמן.

 

אז בכל זאת למה הרגשתי רע כל כך כשהבן שלי חיבר מודעה בעיתון למעמד כלכלי?

כי זה מראה עגומה לדור שלנו, שבו מבוגרים "מבינים" ומסיקים מסקנות כמו ילדים.

הוא עוד לא בן 9 וחושב ככה, אבל יש אנשים בני 30-40-50-60-70 שחושבים ככה. שמחברים את מה שרואים לאמת אחת וברורה.

כי אני מייחלת שאזכה לחנך אותו לראות את מה שחשוב באמת, ויבין שמודעה בעיתון לא אומרת כלום, היא רק מודיעה משהו שכדאי שיגיע להרבה אנשים וזו אחת הדרכים לעשות את זה.

כי חשוב לי שהוא יהיה כזה שמסוגל לראות כל אחד בלי העטיפות החיצוניות. את האדם שבו. נקי. כמו שאני למדתי עם השנים לראות.

כי חשוב לי שהוא יגדל ויידע לראות אותו. את עצמו.

אדם.

שהוא יגדל בלי הצורך להסתכל החוצה כדי להחליט אם הוא שווה יותר או פחות ביחס ל…

שהוא יוכל לזהות בתוכו את הכוחות והיכולות, כמו גם לזהות את הדרוש שיפור, כלפי מישהו אחד בלבד: כלפי הקב"ה.

שהוא ירגיש בנח עם כל אדם ללא קשר לסוג הרכב שלו, תארי הכבוד שמוצמדים לו, מספר המסכתות שהוא סיים או אילן היוחסין אליו הוא משתייך.

איך אמר לי פעם אדם חכם מאד, במעמד ציבורי משמעותי ומשפיע, אדם ירא שמים משכמו ומעלה שבמפגשים הקצרים שזכיתי לדבר איתו היה נוהג להחליף את נעליו לנעלי בית "כי אני בסך הכל אדם בנעלי בית", לשבת בקצה השולחן כשעיניו כלפי מטה: "כולם בני אדם, עם אותם קשיים ואותם צרכים ואותם נסיונות, ללא קשר לאורך הזקן".

והוא ידע על מה הוא מדבר.

 

 

אם את אישה, תמחאי לעצמך כפיים אם שלחת הבוקר ילדים בלבוש מותאם למזג האוויר, ויש להם אוכל בתיק, וזכרת לשלוח פתק לגננת, ונעלת 2 נעליים אותו הדבר ויצאת לעבודה שלא בטוח שאת אוהבת כדי להביא אוכל הביתה, ועבדת כפי יכולתך למרות העייפות וחזרת הביתה למשמרת שניה וישבת על הספה כדי להיות "בשטח" עם הילדים במקום להתחפר במיטה מתחת לפוך והצלחת לארגן ארוחת ערב לפיות הרעבים וגם הספקת לקלח ולהשכיב אותם לישון, גם בלי סיפור.

אם את בעלת עסק:

אל תרגישי פחות ערך ומוצלחת פחות רק בגלל ששמך לא בעיתון, רק בגלל שנראה לך שהמתחרה שלך מצליחה יותר כי ההיא וההיא אמרו לך שהן מסרו שעור פה והוזמנו לשם.

 

אל תרגישו פחות כי אחרים נראים לכם יותר!

אין מישהו שהוא יותר. מבטיחה לך!

גם אם זה נראה לך, גם אם היא אומרת לך, גם אם באמת יש לה יותר.

"יותר ממך" זה עניין יחסי.

ולכל אחת יש כאן מסע לעבור בנתונים אחרים.

להסתכל על מי שיש לו יותר רק מחליש ולוקח כח.

תראי כמה יש לך. תסתכלי על מה שכן יש לך!

כל אחת ומה שיש לה.

בלי להשוות.

 

בעבודה שלי אין מקום לזיופים, למסכות, לסיפורים על אושר.

אין אצלי שום משמעות למעמד, כסף, כבוד, יופי, גודל הבית, מגזר, וגם לא "אשתו של…", "הבת של….", "אמא של…"

היו אצלי נשים מכל גווני הקשת, כולל נשים בתפקידי מפתח, רעיותיהן של דמויות ציבוריות מפורסמות, או נשים מפורסמות בעצמן, נשים שעסקו במקצועות שעזרו לאלפי אנשים אחרים… ועדיין, כל אחת צריכה מקום אחד בעולם שיוכל לקבל אותה בלי הכיסויים. ככה, כמו שהיא. על הטוב ועל מה שמרגיש רע.

וגם אני יודעת ללכת לבקש עזרה כי יש דברים שאני לא יכולה לראות בעצמי ומישהו מבחוץ יכול.

כי כשכואב לנו, כואב לנו בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר.

וכמו שכבר שיתפתי לא מזמן, בתקופה הלא פשוטה שאנחנו עברנו (ועדיין עוברים) לא עוזר לי המעמד שלי (אולי זה אפילו מפריע), והמקצועיות שלי והידע המטורף שרכשתי וההכנסות שמדווחות לרשויות ונראות נהדר על הניר.

מה שעוזר זה להתמקד ביש, ויש.

להמשיך את השיגרה בכל מחיר, לשמור על סביבה חיובית(!!!!) ועל אנשים שאוהבים ומקשיבים גם אם הם לא יכולים לסייע בפועל.

ולהאחז בחיים!

 

בואו נראה את האדם שמולינו, נתחבר לבפנים שבו. ככה נגלה שיש הרבה יותר משותף.

נקבל כח ונגדל ביחד.

 

 

איתך, כמו שאת

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל מרכז סוויטש

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בראשית

השבת קראנו את פרשת בראשית. הפרשה שהיא תחילת הכל. הקב"ה ברא את כל העולם ורק

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן