לתת זה (לפעמים לא) לקבל

השבוע דיברתי עם לקוחה בשיחה טלפונית. היא עובדת על הזוגיות שלה ושיתפה אותי ברעיון חדש שהיא נחשפה אליו בהרצאה דיגיטלית של הרב יצחק פנגר.

מה התחדש לה?

הרב פנגר הסביר שהרעיון של נתינה שמביאה לידי אהבה, זה שהאהבה היא של הנותן למקבל.

זה הפתיע אותה מאד. היא תמיד חשבה שהאהבה היא מהמקבל לנותן על ידי זה שהוא קיבל.

לא האמנתי שאני שומעת את זה.

אישה שנשואה כבר כמה שנים טובות חושבת שאם היא נותנת משהו למישהו, המישהו הזה צריך לאהוב אותה על זה שהיא נתנה לו?

איזו טעות איומה!

ואיזה תהליך היא הולכת לעבור!!! כזה שיחזיר אותה אל עצמה והיא תפסיק לצפות מאחרים ולחכות שאחרים יאהבו אותה, ובעיקר, היא תפסיק לתת את מה שהיא לא מתכוונת ורוצה לתת בלי שום תמורה.

 

ואז חשבתי לעצמי שאולי יש עוד נשים יקרות שחושבות כך ואז מגלות שהן כל הזמן מאוכזבות, כי הן נותנות ונותנות ונותנות ולא מקבלות אהבה בחזרה! והתסכול והכעס וההאשמות הופכות להיות בן בית. במיוחד בתחום הזוגי.

אז לכבודן ולכבוד הנושא שחשוב תמיד אני רוצה לשתף אתכן בסיפור אמיתי.

לפני כמה שנים ליוויתי זוג בתהליך זוגי.

מהפגישה הראשונה האישה אמרה שבעלה 'לא רואה אותה'. לעומת זאת, הוא התעקש שהוא הבעל הכי טוב בעולם, חלומה של כל אישה. הוא מרעיף עליה כל טוב. קונה לה ומביא לה ועושה לה וחושב רק עליה ואין בעולם מישהו שהוא אוהב יותר ממנה.

והיא המשיכה להגיד שהוא לא רואה אותה.

הוא נתן דוגמא לכך שהוא בעל מסור ואוהב, והיא הסבירה שהדוגמא שהוא הביא מוכיחה ש… הוא מסור ואוהב את עצמו וכל מה שהוא עושה, הוא עושה בשביל שהיא תגיד שהוא נהדר וכדי שהוא יהיה מרוצה.

זה היה מבלבל.

איך יכול להיות שהוא כל כך מעניק והיא מרגישה שהוא חושב רק על עצמו?

כמקובל בייעוץ זוגי, (בתקופה שעוד קיבלתי זוגות. כיום אני לא עושה את זה ופירטתי בפוסט מלפני כמה חודשים למה אני לא מאמינה בזה. אפשר לקרוא אותו בלחיצה כאן) מידי כמה זמן אני יושבת עם כל אחד מבני הזוג בנפרד לשיחה.

"תראי", היא אמרה לי. "אסביר לך את כל הזוגיות בדוגמא של ימי ההולדת שלנו.

ליום ההולדת הראשון שלנו, שהיה חודש אחרי החתונה, הוא קנה לי מצלמה מקצועית ויקרה מאד. הוא שמע שאני אוהבת צילום והשקיע במצלמה שעולה כמה אלפי שקלים. הייתי בהלם מוחלט. הודיתי מכל הלב ושאלתי את עצמי (בלי שהוא ידע) מאיפה הוא מימן את זה, כי אין לנו שקל משלנו. החלטתי לשתוק ולסמוך עליו.

הוא התאהב במצלמה ולאט לאט היא הפכה להיות שלו. כלומר, היא הייתה שלנו, ברור. יכולתי לקחת אותה מתי שאני רוצה. אבל נו, את מבינה, הוא נשא אותה בכל האירועים המשפחתיים והפך לצלם המשפחתי והתחיל ללמוד צילום חובבני על ידי חיפוש חומר מקצועי והמון תירגול.

בגדול, זה נשמע נהדר. למה לא? פירגנתי לו בכיף ולאט לאט הפסקתי לצלם, כי הוא הפך לאובססיבי בנושא ואני הרגשתי שאנחנו בתחרות. שחררתי. הפכתי אותו למומחה, פירגנתי לו ופידבקתי אותו.

שנה אחרי היינו עדיין זוג צעיר שחי מהיד לפה. ההורים עזרו ככל שיכלו והם לא יכלו הרבה, אני עברתי מעבודה אחת לשניה כממלאת מקום והוא עבד בעבודה חלקית וסרב להוסיף עבודה. הוא חי כמו גביר, ואת זה את כבר יודעת מהתהליך, והחובות העמיקו. לפני היומולדת רימזתי שאני לא רוצה משהו גדול כי אין לנו כסף וזה גם לא חשוב לי. הבנתי כבר שהוא מאלו שעושים מכל יום הולדת 'עסק' רציני ופחדתי על המחיר שנשלם על זה.

ובכל זאת, ביום ההולדת, הוא הגיש לי את המתנה: מצלמת וידאו מושקעת.

כשראיתי את הוידאו כמעט נחנקתי. היינו אז בחובות(!) של עשרות אלפי שקלים.

במקום לשמוח – רציתי לבכות. זה היה כל כך מיותר. במצלמה המקצועית שהוא קנה הייתה אפשרות לצילומי וידאו קצרים, כמו שאנחנו צריכים לתיעוד אירועים משפחתיים ואפיזודות מתוקות. לא היה לנו את אלפי השקלים האלו, ואני באמת לא צריכה מתנות גרנדיוזיות. לכבוד המתנה המיותרת הזו נשקע שנינו בעוד חובות… הרי הוא ישן בלילה מצוין. אני זו שהחובות האלו הטרידו את מנוחתה בלילות.

ומיותר לציין שגם את המתנה הזו הוא ניכס לעצמו במהירות הבזק ואני הפסקתי לצלם לחלוטין. לא יכולתי יותר לגעת באחד מהכלים היקרים האלו שגרמו לי לצער רב.

וכך, כל שנה מחדש, התחננתי שלא יקנה משהו רציני או שלא יקנה כלום. לא צריך. שיחסוך את הכסף הזה, שישלם חובות. שיפסיק!

כך גם אירועי ה"שנה" וה"שנתיים" וה"שלוש" ליום החתונה שלנו. הכל גרנדיוזי, מהמם, מיוחד, מושקע ויקר.

לא צריך את זה!

מה אני כן צריכה? צריכה נתינה ביום-יום. נתינה של מילה טובה, נתינה בזה שהוא חוסך ונמנע מלבזבז כסף שאין לנו כך שאני אשן קצת יותר רגוע בלילה וש"יפנק" אותי בהתחשבות בזה שאני חוזרת ב 23:00 מהעבודה וידאג שהבית יראה נורמלי. אבל הוא לא נענה למה שאני מבקשת ובאמת צריכה כדי להרגיש שאיכפת לו ממני.

הוא המשיך לתת לעצמו מה שהוא רוצה ואמר שזה בשבילי וגם התכוון לכך, באמת. ראיתי עליו שהוא לא מצליח להבין מה הבעיה ולמה אני לא שמחה.

ובמקום לקנות לי מתנה ללידה, שזה מאד מקובל, ביקשתי שישלח את הילדים בבוקר למוסדות שלהם ואני אוכל לישון בבוקר בשקט, אבל הוא טען שהוא לא יכול בלעדיי לארגן אותם, זה קשה לו מידי, ונאלצתי לקום אליהם אחרי לילה נטול שינה, ובמקביל, מעולם לא קיבלתי מתנה ללידה. כי זה אולי לא מספיק חשוב. אבל יום הולדת, שזה יום שלא עשיתי כלום בשבילו ובאמת לא נחשב בעיניי כיום מיוחד, הוא מחשיב.

לקח לי כמה שנים לקלוט שכל המתנות שהוא קנה לי הם בעצם דברים שהוא רצה לעצמו ואם הוא היה קונה אותם 'סתם כך' זה היה מביא אותנו למשבר שלא הייתה דרך יציאה ממנו. אז הוא קנה אותם… לי.

כשהבנתי את זה, חשתי כאב נוראי. ממש אובדן.

הוא נותן לי – בשביל עצמו.

הוא נותן לי ולא מבין למה אני לא שמחה ומנשקת לו את כפות הרגליים ומספרת לכולם בהתלהבות איזה בעל מדהים יש לי.

הוא נותן לי – ומצפה ממני לגדלות ונצורות רק כי הוא נתן לי. וחשוב לו שהמשפחה תדע איזה בעל מפרגן הוא.

עכשיו את מבינה למה אני מרגישה שהוא לא רואה אותי?

באופן טבעי, אותה אישה התקשתה לחגוג את ימי ההולדת של בעלה כי הוא ציפה לאירוע רציני ולמתנה יקרה מאד (כי דברים לא יקרים לא שימחו אותו) והיא, שעול הפרנסה הוטל עליה והבינה מה משמעות החובות, סירבה לספק לו את הציפייה הבלתי מותאמת לחייהם.

היו להם על זה אינסוף ויכוחים ומריבות.

בתקופה שהם היו בתהליך איתי ועבדו על הקשר ביניהם, היא החליטה 'להתמסר' כדבריה וללכת עם האמונה ש'אישה כשרה עושה רצון בעלה' ואולי זה יביא את השמחה לביתה.

היא ידעה שהוא חולם על אופה לחם ביתי. היה לה ברור שזה צעצוע נוסף שישמח אותו לזמן קצר ושאחרי זמן מה הוא יישאר כגולם בפינת המטבח. ולא היה להם מטבח. הם גרו בדירה קטנה וצפופה עם 5 ילדים, המטבח היה חתיכת שיש קטנה, כיור אחד וארון. אופה לחם יהפוך להיות 'מפלצת' אמיתית בתנאים האלו. אבל הוא חלם על זה, דיבר על זה, בירר על זה.

היא החליטה שהיא קונה את האופה לחם רק כשהיא תיהיה שלמה עם ההחלטה ותוכל לפרגן לו אותו בכיף ומתוך החלטה שהקשר שלהם שווה יותר. בכסף שלא היה להם היא רכשה אותו וביום ההולדת הניחה אותו על השולחן.

הוא שמח מאד, התלהב, וכבר למחרת הבית כולו הריח מלחם טרי שהוא אפה על הבוקר בצעצוע החדש.

האופה אכן תפס חצי מטבח וגם חצי מזמנו של בעלה ששיחק עם הצעצוע וניסה בו מתכונים שונים.

אין ספק, היא סיפרה, הלחם היה טעים וטרי. היא מאד נהנתה. הילדים פחות אהבו והעדיפו לחם רגיל.

כל מי ששמע על המתנה אמר שבוודאי היא מאושרת שיש לה בעל שאופה בשבילה כל בוקר לחם טרי והיא התכווצה מבלי להגיד עד כמה היא הייתה שמחה לוותר על הלחם הזה.

אחרי זמן קצר נמאס לו. הוא הבין את הרעיון, שיחק בצעצוע, דיבר על זה עם כל מי שהסכים לשמוע, וגם מי שלא. ומיצה.

כמו כל מתנה שהיא קנתה לו אי פעם שלא נעשה בו שימוש או שהשימוש מיצה את עצמו אחרי רגע.

במעבר הדירה שהיה שנים ספורות לאחר מכן הוא הציע להיפטר מהמכונה כי "ממילא לא נשתמש בזה יותר"."

עד כאן הסיפור שלה.

לצערי, מסיבות שונות התהליך הופסק. כמה חודשים לאחר מכן היא התקשרה לשתף קצת וסיפרה שהם הפסיקו לחגוג אחד לשני ימי הולדת. והקשר ביניהם התרחק.

ידענו שתינו שזה לא בגלל יום ההולדת. מתנת יום ההולדת היא רק שיקוף קטן לחלקים גדולים מהתקשורת הזוגית שלהם ומהיכולת שלו לראות אותה ולהתחשב בצרכים שלה.

חייבת לציין, שבאופן אישי היה ברור שבעלה אדם טוב, עם רצון גדול של נתינה ועם רגישות גבוהה, אלא שהיא נותבה באופן לא נכון מסיבות שבשלן הם הגיעו לתהליך הזוגי ואין זה המקום לפרטן כאן, ואין לי ספק שכשהוא יסכים להתמסר לתהליך אישי שיעזור לו לנקות משקעי עבר ולחזק את הביטחון בעצמו הוא יצליח להוציא את הטוב שבו בצורה נכונה, וככזו שגם אשתו תשמח בו.

כמובן שאני מניחה שכל מי שקוראת את הפוסט הזה עשויה לשאול: "ואיך היא הייתה בשבילו? האם היא כן ראתה את הצרכים שלו?"

בכוונה אני לא עונה על זה, כי זה לא העניין בכלל ומי שמתמקדת בזה – פספסה את הרעיון כולו.

 

* * *

 

הנושא של נתינה מתאים תמיד, ובמיוחד בימים מורכבים יותר, כששני בני זוג נמצאים 7\24 ביחד עם ילדיהם (אם ישנם), כי אז זה קשה יותר, ויחד עם זה, נדרש יותר.

לתת – זה לתת את מה שהשני צריך.

ואם את לא יודעת מה הוא צריך – תשאלי.

או שתנסי לתת את מה שאת מבינה ותראי את התגובות שלו.

תסתכלי עליו באמת, מהזווית שלו, לא מהזווית שלך.

לתת, זה לתת מעצמך את החלק שחושב מה נכון לך, ולמסור אותו למי שאת רוצה לתת לו.

נתינה לא קשורה למחיר או לגודל, והיא לא אמורה להיות עם מחשבות של "כמה היא תעריך אותי על זה" או "מה אמא שלו תגיד".

בוודאי שנתינה בין בני זוג לא אמורה להיות חלק משיחה בשולחן החג, כשכל אחת מראה מה בעלה קנה לה, ומה יותר יקר, גדול או חדשני כי זה לא אמור להיות תחרות, וכל אחד קונה מה שהוא יכול ומתאים לאותו זמן ותקופה.

והכי חשוב: אם המקבל אומר שהנתינה עשתה לו צער – אין טעם להתעקש ולהסביר למה זו נתינה יקרת ערך אלא להבטיח שבפעם הבאה לא תיהיה נתינה בלי לברר קודם אם היא מותאמת לשני. נתינה שיש בה צער מצד המקבל היא כואבת לשני הצדדים.

נתינה שמייצרת אהבה היא נתינה שבה צד אחד רואה את הצרכים של השני, ומתחשב בהם.

והיא זו שמייצרת חיבור וקשר.

כי איך אפשר שלא להתרגש כשכל כך איכפת למישהו ממך והוא רוצה לשמח אותך שוב ושוב ושוב, ובמיוחד כשהוא נותן גם מה שפחות נח וכיף לו בשבילך?

 

רק אם תתני בלי שום ציפייה לקבל – תקבלי.

ואם לא מתאים לך לתת – אל תתני.

הציפייה הורסת את הנתינה, כי עצם הציפייה מלמדת על הכוונות שעומדות מאחורי הנתינה.

אז כמו שאת נותנת, לפעמים זה גם מה שאת מקבלת.

* * * * * *

וכמה הארות קריטיות ממש:

• חשוב לשים לב כי יש נתינה שמגיעה ממקום של ריצוי וצורך להרגיש תמיד אהוב. זוהי אינה נתינה בריאה ומומלץ לעבוד על גבולות מתאימים ועל חיזוק הביטחון העצמי כדי להיות במקום שנותן ממקום בריא ובטוח.
• חשוב לשים לב כי יש אנשים שיודעים רק לקבל (או לקחת לעצמם) ולא יודעים או לא רוצים לתת, ולא מתוך אי הבנה שחשוב לתת מה שהשני צריך ורוצה. אלו לא האנשים עליהם ואליהם אני כותבת ואלו לא אנשים שנכון להמשיך ולתת להם. ישנה התייחסות מיוחדת לאנשים מסוג זה בפסיכולוגיה ואין זה המקום לפרט כרגע.
• אם את רק בנתינה לאחרים ולא מוכנה לקבל או לא מרגישה בנח לקבל, דעי שגם זה אינו מצב בריא ונכון, ועל כך, אולי, אכתוב בהזדמנות אחרת

 

איתך, בנתינת תוכן מאהבה ומרצון ומתוך תקווה שאני נותנת משהו שנכון לך

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל שינוי