מועדים לשיגרה

שבוע שעבר, מוצאי שבת ראשון אחרי פסח, הברזתי לכן ולא כתבתי את הפוסט השבועי.

סליחה מכל מי שישבה וחיכתה ולא הלכה לישון והתאכזבה.

תודה לכל אלו שכתבו לי, שדאגו לי, ששאלו אם אני בסדר, שהציעו עזרה!, שאיחלו לי ברכות טובות וחמות.

רציתי לכתוב לכן אולם היו דברים דחופים שקדמו לכך, כמו טיפול באבא שלי, שיצא אחרי למעלה מחודש מבית החולים הישר אל חג הפסח, ובמוצ"ש שעבר הייתי צריכה להיות אצלו כדי להחליף בין שני עובדים זרים וחזרתי מאוחר הביתה, ולאחר מכן נערכתי ליום ראשון מורכב שבו לקחתי את הקטנה שחגגה אמש 5 שנים לטיפול שיניים תחת הרדמה מלאה, וכשראיתי שהשעה 2:30 בלילה ועוד לא התחלתי לחשוב מה לכתוב לכן, הבנתי שזה לא סביר ופרשתי.

שלומי, בגדול, ב"ה טוב, חוץ ממה שלא.

ומה שלא, זה כאב נוירופתי (קשור למערכת העצבים) שהחל מעט לפני חג הפסח ובחג עצמו הגיע לשיא. לא האמנתי שיכולים להיות כאבים נוראיים כל כך. כרגע אני על משככי כאבים חזקים ומחפשת את הסיבה ואת הריפוי הנכון. אם יש לך נסיון מוכח בנושא – אשמח לשמוע.

חוצמזה, אני בסדר גמור.

ערב החג היה מורכב מאד מהרבה בחינות. כבר לא רלוונטי לכתוב על זה כעת, בבחינת חלב שנשפך, ופניי קדימה, אל השיגרה, אל ההווה והעתיד.

בעצם, יותר אל ההווה ופחות אל העתיד.

כאדם שתמיד ראה הרבה צעדם קדימה, אני בתקופה שאני חיה את היום יום עם תחזית לשבוע הקרוב בלבד.

ואם כבר, אז קבלו טיפ קטן: בכל מוצ"ש אני יושבת וכותבת לשבוע הקרוב בכל יום מה הולך לקרות, בראשי פרקים, נניח:

ר"ח.

ראש חודש, זה אומר כחול לבן לבנות, חגיגי יותר לקטנה שבגן ושחור-לבן לבחורצ'יק בחיידר.

ראש חודש אומר גם, פיצה לארוחת ערב.

זה גם אומר שהבן והבנות בבית הספר חוזרות מוקדם יותר הביתה. אני צריכה להיערך לזה.

והיערכות עם הכביסה ליום בו לא מכבסים.

מה עוד?

חוגים, למשל: בריכה למלי ביום שני.

תזכורת בשבילי להכין לה בראשון בערב את התיק לבריכה, אותו היא לוקחת לבית הספר ומשם, עם הסעה, ללימודי השחיה.

יש שבועות שיש תור לרופא: רופא שיניים, טיפול כלשהו, התייעצות עם מומחה שנקבעה מראש.

לפעמים יש לי תור לקוסמטיקאית, ללייזר, לתשלום שכר הדירה, לתשלום משכורות…

הדברים המשמעותיים נמצאים בדף הזה, בלי פירוט. הפירוט עצמו נמצא ביומן במחשב או ביומן ידני, כן, כמו פעם.

בכל מוצ"ש אני מתחילה להכין את הרשימה של הקניות: מזון, נקיון, עופות ודגים, פירות וירקות… הכל רשום. המח שלי צריך לזכור דברים חשובים הרבה יותר. חבל לי על האנרגיה הזו.

זה היום-יום, והוא צריך להיות מתוקתק.

וכשאת מנהלת בית לבד, ועושה הכל לבד, וכל העול עלייך, כדאי עוד יותר שהכל יהיה כתוב ולא כדאי לסמוך על הזיכרון, על אחרים או על הנס.

מצ"ב צילום של השבוע הקרוב.

לגבי העתיד…

זה מורכב יותר כרגע.

מרגישה שאני עוד לא נמצאת בשלב של לחיצה על הוויז בבחינת "חשב מסלול מחדש". במיוחד כשאני יודעת מה נקודת המוצא אבל לא יודעת מה אני רוצה שיהיה בסופו, וגם מרגישה שעוד מוקדם לי לבנות חזון.

אני עוד לומדת להיפרד מהמסלול הקודם, המוכר.

מעכלת את השינויים, שחלקם תופסים אותי לא מוכנה.

לא מזמן למדתי לסדר סוף סוף שעון שבת, זה של החשמל וזה של המזגן, והפסקתי לקרוא לשכנים שיעזרו לי בעניין.

בערב פסח קראתי למישהו לתקן המון דברים שהיו צריכים תיקון בבית והקשו על היום-יום שלי, כמו מגירות במטבח שלא יכולתי לסגור עד הסוף (ואם הצלחתי, אי אפשר היה לפתוח), או מיטה רעועה שקרסה סופית.

בדיקת חמץ לבד, שריפת חמץ לבד…

כל מיני דברים שכשאת חיה בזוג הם כל כך מובנים מאליהם ופתאום הם לא.

אז כרגע אני לומדת, מתנסה, מתרגלת (מ' בשווא, ת' בפתח), מתרגלת (מ' בחיריק, ת' בשווא), משנה מסלול מחדש של חיים בפרד ולא בזוג.

מבססת את מה שיש וצריך חיזוק, משפרת את היסודות, מעמיקה אותם, מייצבת.

לומדת ליהנות מלהיות, מלנשום, מלשמוח מדברים שלא יכולתי לעשות בעבר וגרמו לי לכאבי לב ולתחושה רעה מאד וכיום הם אפשריים, כמו לשלם בזמן מה שצריך למי שצריך.

איך כותבות לי מידי פעם נשים שקוראות את התכנים שלי במילים כאלו או אחרות:

"בזכותך אני לומדת להעריך עוד יותר את הזוגיות שלי, גם אם היא לא מושלמת" ואני כל כך שמחה על זה.

נהנית לראות את ילדיי גדלים 'פתאום'.

אתמול חגגנו לקטנה, הכי קטנה, 5 שנים.

לפני פסח חגגנו למלי 8 שנים.

בשבת האחרונה עמדנו לאה (בת 10), מלי (בת 8) ואני ואמרנו את כל ההלל ביחד, שרנו ביחד, לימדתי אותן שירים מהזמן שאני הייתי בת גילן והן לימדו אותי. זו הייתה חוויה של ממש.

את תפילת מנחה התפללנו לאה ואני ביחד, וזו פעם ראשונה שלה שהיא אומרת את פרקי אבות.

אני מרגישה שעברתי את השלב של פיצקלך בבית, וזה שלב משמעותי.

אנחנו לא יודעים להודות על השיגרה עד שהיא מופרת, עד שהיא נלקחת מאיתנו.

אנחנו לא יודעים לראות את ה"יש" עד שהוא הופך ל"אין".

אנחנו לא יודעים לשמוח על ה"מובן מאליו" עד שהוא כבר לא מובן כלל.

אני רוצה לקוות שאני יודעת להודות, בלי תזכורות כואבות, בלי שהקב"ה יקח לי משהו כדי להודות על מה שיש לי.

לדוגמא, בפסח האחרון "חגגתי" 5 שנים לדירה בה אנחנו גרים כעת בשכירות.

כל יום אני מודה עליה. 5 שנים.

מודה על העובדה שיש לי 2 שירותים, שיש לי מטבח נורמלי, רגיל, שיש לי חלונות.

נראה מובן מאליו? אז זה לא.

לפני זה חיינו למעלה מ 7 שנים בעליית גג, בלי חלונות, בלי לראות שמים, בלי לדעת מה מזג האוויר בחוץ, בלי אוויר, בלי מטבח, עם שירותים אחד.

ככה גידלתי 3 ילדים.

היום, כשאני מנקה את הדירה, ואני שונאת לנקות! אני אומרת תודה שיש לי שטח גדול יותר, גם אם הוא מצריך עוד עבודה.

אני פותחת את הארון בחדר השינה ואני אומרת תודה על הזכות הזו, כי בדירה הקודמת אי אפשר היה לפתוח את הארון והוא למעשה יצא מכלל שימוש.

כשילד אחד באמבטיה והשני צריך לשירותים, ויש לו שירותים ללכת אליו, אני מודה על זה.

יש לי מטבח אמיתי, כזה שיש מקום לכל מה שצריך.

5 שנים ואני לא מתרגלת לדירה הזו, שהיא לא מושלמת, ממש לא, אבל היא נהדרת.

אני מתפללת בכל הדלקת נרות ובכל תפילה בכותל, בקבר רחל ומתי שאני יכולה: שאזכור תמיד להודות על ה"יש" ולא אצטרך לקבל תזכורות מכאיבות.

כמו כן, תמיד מודה על ה"יש" ומבקשת שיישאר עוד ממנו, לפני שאני מבקשת בקשות נוספות, על מה שאני רוצה שיהיה בנוסף.

תחילת זמן שיגרה.

זמן קיץ.

זו תזכורת קטנה להודות על ה"מובן מאליו", שיישאר, שיהיה.

אפשר ללמוד ממה שאנחנו איבדנו

ואפשר גם ללמוד מאחרים, מהאבדה שלהם.

תלמדו ממני.

אני בחרתי לאבד זוגיות. אצלי זה הייתה חובה. זו הייתה בחירה הכרחית.

שמורנה על הטוב שיש לכן.

שנזכה לשיגרה טובה, שמחה, בריאה עם הרבה הרבה "יש".

איתך, ביש ובאין

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי