לא היה לי ראש. השנה.

שימי לב לסוף המייל:
הפתעה

השבוע אי"ה ימלאו לי 42 שנים.
באופן כללי, וכמו שכבר כתבתי לאורך השנים, אני אף פעם לא עושה עסק מיומולדת.
מלבד ההשתדלות שלי להגיע לכותל, לקבר רחל, או רשב"י במירון, ולנצל את היום הגדול לתפילה, אני לא באמת חוגגת.
לא גדלתי על חגיגות יום הולדת, ובמשפחה שלי אין תרבות כזו בכלל. לא בהפתעה ולא בלי הפתעה. למעשה, אם הייתה איזושהי מסיבונת – זו הייתה לגמרי הפתעה.
כך שבפועל, מדובר בעוד יום, עם הפסקה לתפילה בכותל או בקבר רחל, ופיצה לילדים.
בגדול, אף פעם לא הייתי תואמת גיל. במובן מסוים אני תמיד רצינית לגילי, והקשרים המשמעותיים בחיי היו עם חברות שגדולות ממני בפער של כ – 20 שנה.
השנה, יותר מתמיד, אני מרגישה שחלק משמעותי מאד מהחיים מאחוריי, זה שקשור לטיטולים ודייסות ומטפלות ושיניים בוקעות וטיפת חלב.
בכל שנה, או נכון יותר, כל חצי שנה, בסיום עונה, אני אורזת את הבגדים של דסי שלי, בת ה – 6.5, ומעבירה לילדים של אחייניות שלי. מפנה את הארונות.
נפרדת.
מבינה שדסי שלי היא בת הזקונים במובן הפשוט של המושג, והיא גודלת לי מהר מידי.
עד לפני שנתיים התאבלתי על כך. כל כך רציתי משפחה יותר גדולה, אבל הבנתי שאם אני אדם אחראי, זה כבר לא יקרה. לא חכמה להביא ילדים כשהבית כבר לא בית, ומשהו בלב כבר בתהליך של אבל, וגירושים הוא עניין של זמן.
מאז שנכנסתי בפועל להליך הגירושים, לפני כשנתיים וחצי, כמעט ולא היה לי זמן או ראש להתעסק עם המחשבות על כך, כי להתגרש זו חתיכת משימה שגובה מחיר בלתי נסבל של אנרגיות, זמן, כח, לב ומח. שלא לדבר על כסף.
אבל לפני ימי ההולדת האחרונים – צפה ועולה האכזבה והצער ממה שלא יהיה. מהמחיר הנוסף והכבד שאני משלמת בשביל הזכות להרגיש בטוחה בביתי שלי.
זה, אולי, הדבר היחיד שמזכיר לי שאני מזיזה מספר.
כך שהספרה 42 מהווה עבורי הבהרה סופית, שיש לי 4 ילדים, ותודה עליהם. וזהו.
ולא, אין צורך לנחם אותי. אני בסדר. יודעת שזו תוכנית אלוקית, מכוונת מלמעלה. יודעת שגם הרגשות הכואבים הם חלק מהתוכנית האלוקית, ומתפללת לחוות אותם פחות.
הסיבה שאני מעלה את הנושא הזה בפוסט השבועי בכלל, היא גם משום שזה מה שאני מרגישה, וכידוע, אני כותבת את מה שאני מרגישה גם אם לא היה איש בעולם שקורא אותם.
וגם, כי הילדים שלי גדלו כל כך, ולפעמים אני צריכה רגע לעכל שהקטנים האלו הפכו לבני אדם עצמאיים.
בן הכמעט 14 לוקח פיקוד על עניינים שבעבר לא נגע בהם.
בת ה – 9.5 מקלחת את בת ה – 6.5 (מיוזמתן)!
בת ה – 12 עוד מעט, יוצאת ל'סידורים' וחוסכת את חלקם ממני.
אני יכולה להתקשר מהדרך ולהגיד שאני כבר מגיעה, ואם אפשר, שלאה תכין טוסט לדסי, ואני מגיעה ומגלה את הבנות יושבות ואוכלות בלי שעשיתי דבר.
ואני לא חייבת להגיע הביתה שניה לפניהם, אלא יכולה גם להגיע חצי שעה אחריהם והכל בסדר.
זה מרגש ומבלבל ומוזר.
ובעיקר, משמח ומוריד הרבה עול (וגם מטיל עול אחר, לא כבד פחות, אבל זה לפוסט אחר כבר).

השנה האחרונה הייתה קשה.
לא מאתגרת.
קשה.
מאד.
אתגר זה דבר טוב, ולא תמיד הוא קשה. קושי יכול להביא לטוב, אבל הוא קשה וכואב.
גם ברמה הלאומית – מלחמת חרבות ברזל, וגם ברמה האישית.
איבדתי את אבא שלי, שאני לא מפסיקה לראות אותו, לשמוע אותו, להיזכר ברגעים איתו. מחכה כבר שתיגמר השנה כדי להתיישב על האדמה שעל יד הבית שלו בהר המנוחות ולא לזוז, כמו חוני המעגל, עד שארגיש שהצלחתי לגרום לאבא שלי לחזור לג'ינג'יות שלו, (יכול להיות שיש דבר כזה 'נשמה ג'ינג'ית'?) ושהוא יתחיל להילחם בשבילי בכמה עניינים שצריך כנראה איזה בולדוזר שיידע לגרום לדברים לזוז שם בשמים, ושכמו שאי אפשר היה לעמוד מולו כאן למטה, הקב"ה לא יוכל לעמוד מולו שם למעלה.
וגם ברמה המשפחתית המורחבת, לכל מי שצריך ישועה, או שתיים, או עשר.
חוץ מלאבד אותו איבדתי עוד כמה דברים, שהם לא בהכרח נראים לעין, אלא הם בתוכי.
ואני מעבדת אותם, כמו שמעבדים אדמה: עם כלים כבדים וחדים, איתם הופכים אותה שוב ושוב.
וכל להב של מגרפה שננעצת בי, אני מתפללת שאזכה לראות איך הכאב הזה, הצלקת שתישאר אחריה, היא הדבר הכי טוב בשבילי.
בזה גדלתי מאד השנה – בביטחון בה', שהרע, הקשה, המטלטל, זה הטוב. וכבר זכיתי לראות בשנתיים וחצי האחרונות איך דברים קשים מאד היו, בדיעבד, מתנה בשבילי. דברים שהכאיבו, הרגיזו, הרתיחו, קוממו, הכעיסו, ייאשו אותי – היו אמצעי להגיע לדברים שלא יכולתי להגיע אליהם אחרת.
אני רק מתפללת שאגיע אליהם בדרך רכה יותר, סלולה יותר.
השנה התפללתי על משיח ובית מקדש יותר מכל 41 שנות חיי. האבל הלאומי על הטבח הנורא של אחים ואחיות יהודים, על חטיפה אכזרית של ילדים, מבוגרים, חולים, גרם לי להתפלל על ישועה לאומית, כמו שאף פעם לא, למעט תקופת הקורונה.
בואי נודה באמת:
כשהחיים זורמים – קשה לנו יותר להתפלל, הלב לא מתפקע ומדמם בתפילה, ונמצא הרבה סיבות למה לא הספקנו להתפלל מנחה, או להגיע לכותל לפני הימים הנוראים או סתם כך, לברך יותר בכוונה.
זה בסדר. אנחנו בני אדם, אנושיים. כל אחד חי את חייו, עם השמחות והקשיים ועם רצונות 'לעשות משהו' בשביל לגדול גם ברוחניות – רק שזה לא תמיד תופס מקום ראשון או שלישי.
אלא שלפני קרוב לחודש, כשישבה אצלי לקוחה שעמדה לסיים את התהליך, היא סיפרה שבעלה לקח על עצמו להגיד כל יום, תקראי טוב, כל יום, את כל ספר התהילים!
לא לקרוא כל יום רק יום אחד.
אלא, לקרוא כל יום את כל הספר.
לא נשמתי.
מה?
כל יום?
40 יום?
וואו.
"הוא הרגיש שאם הוא רוצה שבקשתו תתגשם, שהיא, בהרגשה שלו, מעל הטבע, הוא צריך לתת להקב"ה משהו שהוא בשבילו מעל הטבע".
באותו הרגע ידעתי שאני גם צריכה לעשות משהו. אולי לא 'מעל הטבע', אבל בהחלט משהו שלא עשיתי שנים רבות, 15 שנים, , ושהוא לגמרי לא יהיה לי נח.
להתפלל 40 יום בקברם של אדמור"י גור מול שוק מחנה יהודה.
זה פסיעה מהבית שלי, אבל רחוק ממני כל כך.
איפה אכניס בלו"ז המשוגע שלי 'עצירה' כזו?
בנוסף, בשבילי להתלבש בשבת(!) ולצאת מהבית (!) זה לא פחות מסוף העולם.
אבל כמו שכתבתי, קשה לנו, בני האדם, לעשות שינוי שדורש מאמץ, ולרוב נעשה אותו כשיש לנו חבל על הצוואר, ואני מאסתי בחבלים חונקים ואין לי שום רצון "לחכות להם" כדי להיות טובה יותר.
התחלתי 40 יום.
בכל יום אני מתפללת להצליח לסיים אותם באופן מלא.
יש ימים שהתפילה יוצאת מהלב, מהשכבות הפנימיות שבו, ויש ימים שהתפילה יוצאת מהשפתיים ונאמרת כמעט כלאחר יד.
לא זכיתי להיות מהנשים האלו שמגיעות למקום קדוש ומעיין הדמעות שלהן בוקע והלב מרגיש קירבה מיידית, כמו אמא שלי.
אולי אני עוד לא זקנה מספיק. גם זה יכול להיות.
מתמקדת בהשתדלות ובתפילה על זה, ומקבלת את עצמי ככה, לא מושלמת.
וממשיכה.
בעיקר, ממשיכה.
בשביל אותן הפעמים שבהן הלב שלי כן נפתח, או בשביל אותן הפעמים שאני חוטפת איזו כאפה רצינית, כמו השבוע, ואז, אני לא צריכה להגיע אל מקום קדוש כדי להתפלל מהלב, אלא צריכה להחזיק את הדמעות כל הדרך עד לשם, לפני שאהפוך לשלולית ברחובה של עיר.

השבוע עברתי כמה עניינים לא נעימים, בלשון המעטה, ואחד רציני ממש. כתבתי עליו פוסט ברשת החברתית, פייסבוק, בה אני כותבת באישור מפורש של רב ידוע.
פוסט שיותר מהעובדה שהוא מספר על הכאב והזעם שלי, הוא מלמד איך מתוך הקושי הנורא אפשר לנשום.
וכאן אני רוצה לספר על "ההפתעה":
כיוון שאני מעלה לרשת החברתית המון המון תכנים לאורך כל השבוע, שאני חושבת שהם חשובים מאד, כמו חלק גדול מהפוסטים שאני כותבת מידי שבוע ומדוורת במייל, (וגם פוסטים לא חשובים אבל מצחיקים, מהנים, או סתם כיפיים לקריאה), החלטתי לאפשר למי שמעוניינת ואין לה גישה לרשת החברתית לקבל את אותם פוסטים למייל שלה פעם בשבוע באופן מרוכז.
חשוב להגיד: זה דורש ממני עבודה רבה. כמו כן, כדי שאפשר יהיה לקבל את הקובץ עם הפוסטים שעובר את מכסת הגודל שחברת הדיוור מאפשרת, ואת הסרטון שאני רוצה לשלוח, אני צריכה לרכוש אחסון בג'מבו מייל, וחייבת להעסיק מזכירה שתעשה את העבודה הזו, לכן האפשרות הזו תתאפשר בתמורה לתשלום סמלי.
רציתי מאד לצרף את הקובץ כבר השבוע אבל הוא לא היה לשביעות רצוני והחלטתי להשקיע בו עוד קצת השבוע ולשלוח בשבוע הבא לכולן.
למשך שבועיים, כל הנשים שמקבלות ממני את הפוסט השבועי תקבלנה אותו ללא תשלום, ולאחר מכן, הוא יישלח למעוניינות בלבד.
אם כבר, אז החלטתי להוסיף לו עוד כמה תכנים מיוחדים אותם תראי בעצמך בעז"ה בשבוע הבא.
עד אז, אשמח לקבל רעיונות לשמות עבור אותו קובץ, שהוא אסופת הגיגים וסיפורי החיים שלי. כמו הפוסט השבועי.
מי ששמה ייבחר – תקבל את הקובץ במשך חודשיים במתנה.

לסיום, מזמינה אותך לא לחכות לחטוף כאפה, או לקבל תזכורת לא נעימה כדי להודות על היש, אלא להודות עכשיו, במילים שלך, בלי סיבה מיוחדת, סתם כי יש לך 4 קירות (גם אם הן לא שלך), ומחשב לקרוא ממנו את התוכן שלי ושעה של שקט שתאפשר לך בכלל לשבת ולקרוא.
כן, הדברים הרגילים, שהופכים להיות יקרי המציאות כשהם אינם.
או איזושהי קבלה קטנה לפחות לימים אלו, רק ל 40 יום.
בכל זאת, חודש אלול.

איתך, לא 40 יום, אלא פעם בשבוע כבר 10 שנים!