אין "אני" בלי מי שנמצא עמי

אני מוצאת את עצמי הרבה מאד מתעסקת סביב המחשבות על עתידנו, בני האדם.

לאן אנחנו הולכים.

איך ייראו הדורות אחרינו.

ובעיקר בעיקר, איך יראו מערכות היחסים שלנו, ובייחוד, שלהם, של הילדים שלי ושאר בני דורם.

יש לי סיבות טובות להתעסק עם זה, קודם כל זה הסקרנות הטבעית שיש לי מגיל קטן מאד בכל הקשור למערכות יחסים ולרצון לפצח את "הנוסחא", שאיננה, ליחסים נכונים, טובים, בריאים.

ושנית, העבודה שלי בקליניקה שמבהירה לי שוב ושוב שהקשיים איתם מגיעים אנשים כיום אלי ואל שלל המטפלים והמטפלות הם לא פשוטים, והם, כנראה, אחוז קטן ממה שמחכה לנו.

אנחנו בתחילתה של קטסטרופה.

אפשר לראות את זה באלימות הגוברת בעולם בכלל, ובמדינת ישראל בפרט, כאשר אנשים, לכאורה נורמטיביים, "מאבדים את זה" ופוגעים בחמת זעם בחפים מפשע רק בגלל שהעירו להם על הנהיגה, עקפו אותם בתור או מיצמצו בעין הלא נכונה ברגע הכי לא מתאים.

אפשר לראות את זה בעלייה המאסיבית של הגירושין בכלל האוכלוסיות.

אפשר לראות את זה בעליית גיל הנישואים ובאחוזים שהולכים ועולים של הרווקות בכל המגזרים, כולל המגזר החרדי (בעיקר זה המשתייך לעדות המזרח והזרם הליטאי).

השיח עבר להתמקד ביחיד, זה שהעולם סב סביבו:

תדאגי לעצמך.

שימי את עצמך במרכז.

שימי את עצמך במקום הראשון.

תעשי מה ש*את* מבינה.

תעשי מה שטוב *לך*.

עידן ה"ניו אייג'" מביא בכנפיו בשורות טובות מאד, שכוללות הבנה שאפשר לחיות טוב יותר, כל אחד ממקומו הוא, שיש אפשרות לשלב ייעוד עם פרנסה, שאפשר לחיות חיים מספקים יותר, שמותר וצריך לדאוג לרווחה האישית של כל אחד ואחת, שיש לכל אחד את הזכות לבקש לעצמו מקום בעולם, שנכון וראוי להתגרש כשמדובר במערכת יחסים רעילה ופוגענית ועוד ועוד.

יחד עם זה, הוא מביא בכנפיו דורות שלא יודעים לבנות, כל שכן, להיות, במערכות יחסים בריאות וטובות.

כי מערכת יחסים מטבעה זקוקה לתהליך אינסופי. תהליך שיש בו בחירה, הכנה ובנייה של משהו חדש שנוצר בין שני אנשים. לאחר ש'הדבר הזה' נוצר, הוא דורש תיחזוק, והתיחזוק הזה כולל, בעיקר, הבנה עמוקה והסכמה להיות לפעמים במקום השני, לא להיות במרכז כי מערכת היחסים צריכה להיות במרכז, לקחת בחשבון עוד מישהו כל הזמן.

דור האינסטגרם והפייסבוק, דור ה"אינסטנט" וזה שיוצר "כוכבים ברגע", הוא דור חסר סבלנות, מתקשה להתאפק ודורש סיפוקים כאן ועכשיו.

זהו דור שמתמקד רק ב"אני": אני החשוב, אני הייחודי.

ואז, נפגשים שני "אני" ונדרשים לתת מעצמם ולהיות גם "חלק מ", ולתת למישהו אחר להיות חלק מהם.

וזה כבר לא פשוט.

בדור בו מעודדים התפתחות אישית מבלי לדבר על כך שהדבר חייב לבוא יחד עם התחשבות האחרים, לא מן הנמנע שלהפרעת האישיות הנרקיסיסטית ולשלל ההפרעות הפוגעניות תיהיה הזדמנות להרים ראש מבלי שהדבר ייראה כבעייתי.

ואל יופתע איש כשבחורה מגיעה לגיל 30 כי היא עדיין לא מצאה את "האחד" (ואין הכוונה למקרים בהם יש קשיים אחרים שמונעים מציאת זיווג), או כשבני זוג מתגרשים דקה אחרי חתונה כי היא לא אוהבת את המשפחה שלו או הוא גילה שמה שהוא חשב על נישואים זה לא מה שגם היא חושבת (שהוא יהיה שייח והיא תיהיה סמרטוט, למשל).

ואולי אלו דוגמאות קיצוניות, אבל הן רווחות יותר משחושבים.

בשבוע שעבר לימדתי את הכיתה שלי בקורס הכשרת מאמנות את חמשת היסודות עליהם מתבססת השיטה שאני מלמדת, ואלו חמשת היסודות של אלפרד אדלר, שגדל והגה את דעותיו במקביל לזיגמונד פרויד והיה הראשון שסרב להסכים שהאדם הוא מרכז העולם, ויותר מכך, הוא פיתח שיטה פסיכולוגית מדהימה שכל כולה מתרכזת סביב נקודה אחת מרכזית: האדם הוא יצור חברתי ולכן צריך שיהיה לו אינטרס חברתי, ורק מכח זה הוא ירגיש "אני", ראשי תיבות" אהוב, נחוץ ויכול.

אין אדם יכול להיות "אני" אם הוא לא תורם במשהו למישהו אחר, ואין הכוונה לצדקה כפי שאנחנו מתייחסים למושג 'תרומה', אלא תרומה לאחר זה כל דבר שאתה עושה בשביל מישהו, יוצא מעצמך לטובת מישהו אחר, בחיוך, במילה טובה, במחשבה על האחר, בקבלת השונה, במוכנות להקשיב גם אם אתה לא מסכים וכו'.

אדלר שינה את ההסתכלות על האדם שפרויד הטמיע, ורק לאחר מותו שיטתו זכתה להכרה ולכבוד.

הוא הוכיח שכל מה שאדם עושה או חושב או מרגיש – קורה בהקשר ישיר לבני אדם.

אם אין לך ביטחון עצמי, זה כי את בהשוואה לאלו שסביבך, והרי אין בעיה של ביטחון עצמי לאדם מול עצמו. אדם שגדל באי בודד לא זקוק לביטחון עצמי. הוא לא בהשוואה לאף אחד.

כל הבעיות שלנו, אומר אדלר, הם בעיות שקשורות באופן ישיר או עקיף לחברה שסביבנו.

גם כשאדם רוצה להתפתח ולגדול, חובה עליו לשים לב אל סביבתו ולראות איך הם יושפעו מהשינוי שיהיה בו, האם השינוי יהפוך אותו לאדם טוב יותר ותורם יותר לסביבה, או אדם שמרוכז יותר בעצמו.

בשבוע האחרון העלה יאיר כספי, איש מקצוע, מנהל תכנית לטיפול קבוצתי ומחברם של כמה ספרי מופת, ביניהם "ספר הכישרונות", פוסט מדהים בעיניי, וכשקראתי אותו, הרגשתי שהוא כותב דברים שיושבים לי כבר זמן רב על הלב, ושדבריו צריכים להגיע גם אל אלו שאין להם גישה לרשתות החברתיות.

אני מביאה אותו כאן ככתבו וכלשונו, וההדגשות הם שלי.

הכישרון לעשות את מה שטוב למישהו אחר \ יאיר כספי

בעידן אנוכי נדמה לאנשים שהגאולה נמצאת ברשות לעשות מה שטוב לך.

לילדים הוריים, לאנשים שאיכפת להם יותר מדי, לאנשים שכפוי עליהם להכיל את הזולת, למי שמקריבים את עצמם כדי לקבל זכות להתקיים – הכישרון לעשות מה שטוב להם הוא תרופתם כשהיא נלקחת במידה ראויה, כתיקון להפרעתם.

לשאר העולם זו מחלתם. תכונה המחריבה משפחות. אינה מאפשרת זוגיות. הופכת חברות למשימה בלתי אפשרית. מנתקת אדם מקהילה וחברה שהוא חי בה. תוקעת אותו בהתבגרות נצחית. ישנם מי שהיה זה תיקונם, אך במקום להעמיד את הזולת מעל עצמם העמידו את עצמם מעל לכל, ועכשיו היא קלקולם.

אחד האתגרים שהעמיד העם העברי לתרבות האנושית היה העמדת הזולת כחשוב כמוך בעולם. גם הוא כמותך יציר הבריאה. גם הוא אהוב כמותך. שניכם בנים למי שהזמין אתכם לגדול להיות בני אדם. אחים למסע.

אהוב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך. ראה את סגולתו. צלם אלוק שבו. שמור על כבודו. השתדל לא לראותו בחולשתו. תן לו לטעות ולתקן את עצמו. שמור על רכושו. דאג לרווחתו. קבל את פניו בשמחה. עשה אותו חבר. חלוק עמו מתנות שקיבלת. פתח בפניו את ביתך. נסה לשתוק לפעמים, כדי להקשיב לו. מכל אדם יש מה ללמוד.

נסה להיות פחות חשוב ממנו. אל תסביר לו למה הוא לא צריך לכעוס, כשהוא מוצף בכעסו. אל תקטין את אבדנו, כשהוא מוצף בכאבו. שא עמו את צערו ובוא להיות עמו באבלו.

קבל על עצמך אחריות חברתית. חלוק בידע שרכשת. עמת אנשים עם שגיאתם. אך על תשפוט אותם לפני שאתה חווה את מקומם הייחודי. אל תכעס מהר. בקש שלום. נסה לדון את כל בני האדם לכף זכות.

אין "אני" בלי מי שנמצא עמי. האני משתנה, גדל או מצטמצם, כשהוא ממלא את תפקידו. יש שהוא מתרחב לאיש או לאישה שעמך. לתינוק בזרועותיך. למשפחה. לקבוצה שלך. למין האנושי. להוויה. ויש שהוא כלוא בגופך. הולך ומצטמצם לדלקת האוזניים שלך.

היכולת לעבור מאנחנו לאני, בימים שאתה מוזמן להתגייס לעצמך. לנוע בין אני לאתה החי עמך, עד ל"אתה" של ההוויה, הוא לבה של ההתפתחות האנושית.

(ואני מוסיפה, היכולת לעבור מאני לאנחנו הוא לבה של ההתפתחות האישית).

אותנטיות היא גאולה למי שאינו מכיר את עולמו הפנימי ודיכא רגשות או מחשבות פרטיים האסורים במשפחה או בקבוצה. אותנטיות היא צמצום עצמי ולפעמים הפרעה למי שלמד להיות נאמן לעצמו ואיבד את היכולת להיות נאמן לאחר. להקשיב לכאבו, לראותו בחוסר יכולתו, להתגייס לאחריות כלפיו.

אל תוותר על עצמך. אם אין אתה לך מי יהיה לך. אך כשאתה רק לעצמך לא תגלה מי אתה.

אני לעצמי, אני בין אנשים, אני לפני אלוקים".

עד כאן הפוסט של יאיר.

שלא תיהיה טעות, אני לגמרי בעד התפתחות אישית.

חושבת שאדם צריך לשים לב מה נכון בשבילו, ולא להתחשב תמיד באחרים.

יחד עם זה, אדם שנמצא בהתפתחות אמיתית ונכונה לעולם לא ישתמש בה נגד אחרים!

הפוך, הוא יעשה את השינוי שנכון לו תוך התחשבות בסביבה הקרובה ובעזרת תקשורת וכבוד לזולת.

אין זה אומר שהוא לא יעשה מעשים שיגרמו כאב לאחר (לדוגמא: אישה שמבינה שהיא חיה במערכת יחסים פוגענית והיא רוצה להתגרש. ברור שהגירושין יפגעו בבעלה ויתכן שגם בילדיהם), אלא אם הוא עשה כל מה שאפשר בדרך מכבדת וטובה כדי לשפר ולייעל את חייו (לצורך הדוגמא: האישה פנתה לטיפול כדי לראות איך תוכל לחיות באותה מערכת יחסים בכל זאת באופן שבו היא לא תוותר על הצרכים הבסיסיים שלה, איך היא תוכל להיות אסרטיבית מול הפגיעות שלו וכו', ואם זה לא משפר את חייה, אז איך להתגרש במקסימום כבוד).

כדי להיות אני, צריך להיות חלק מ… זוגיות, משפחה, קהילה, קבוצת חברים.

כדי להיות אני, צריך לראות קודם כל את האחרים.

איתך, כדי להיות 'אני'

דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי