fbpx

החיים קשים

כן, החיים קשים

קודם כל, תודה על כל התגובות החמות והמעודדות. מצטערת שאין ביכולתי לחזור אל כולם אך חשוב לי שתדעו שאני קוראת הכל, ורק אני. המייל הוא אישי וחסוי.

איך זה שיש אנשים שעובדים בעבודה פיזית קשה אבל כששואלים אותם "נו, איך בעבודה, קשה, אה?" הם לא מבינים מה קשה. כן, בהחלט יש עבודה פיזית, או מנטלית או רגשית, אבל קשה? מה קשה?

ובאותה המידה, יש אנשים שעובדים בעבודה שאינה דורשת מאמץ פיזי, ולפעמים גם לא מחשבתי אבל הם חוזרים הביתה גמורים מעייפות.

איך זה?

לאחרונה אני שומעת על יותר ויותר מקרים של אנשים ונשים שמצפים שהחיים יזמנו להם דברים, שיקרו להם ניסים ושהם בעמדת המתנה עד שיקרה משהו. משהו טוב, כמובן.

הם לא מוכנים להשקיע כלום בעניינים שהם לא אוהבים וכשהם כבר עושים את זה, הם נראים אומללים ומסכנים.

בינתיים, אשתו של… מגיעה אלי כי נמאס לה שהוא כל היום בטלפון שלו (המוגן…), עושה טובה כשהוא "עוזר לי" ומיד חוזר לטלפון.

והאיש ההוא, נמאס לו שאשתו לא עובדת, מקטרת, ומבזבזת את הכסף שהוא עומל עליו וגם כועסת ש"אתה לא עושה כלום בבית!" והיא מרגישה שהיא מסכנת העולם, כי כל כך קשה לה.

והאישה ההיא מדברת על בעל שלא מוכן להתאמץ מעבר לכל מה שמגיע עד אליו, וגם אז, הוא מסרב להתאמץ ואין לו כח…

בתור הבת של אבא שלי, אדם מעשי, חרוץ מאין כמותו, ישר כמו סרגל, שלעולם לא ייתן למישהו אחר לעשות את מה שהוא יכול גם אם קשה לו, (ואני גאה להגיד שירשתי ממנו את כל התכונות האלו), קשה לי מאד לראות אנשים מפונקים. לא רק אנשים, גם ילדים, אבל אנשים שעברו את גיל 18 ומתנהגים כאילו חייבים להם – יכול להוציא אותי מהדעת.

כיום, כשיש בידי ידע ונסיון מקצועי, אני יודעת שיש אנשים כאלו ולא תמיד זה מפינוק יתר. לפעמים זה מסיבות עמוקות מאד שדורשות התערבות טיפולית כדי לאפשר לאנשים לצאת מהשבלול אליו הם נכנסו ולהשתלב בעולם המעשי, לקחת חלק ולהיות שותפים בעשייתם, לתפקד כראוי.

בקיצור, לחיות.

קוראים להם: נמנעים.

זה נושא כל כך עמוק שפוסט אחד לא יספיק ואני לא ארחיב על זה כאן.

אבל לא עליהם אני כותבת בפוסט הזה.

אני כותבת הפעם על חלק מהקבוצה של הנמנעים, והם "המפונקים".

אלו שהתרגלו שעושים בשבילם. שהתרגלו שחייבים להם. שברור להם שמגיע להם הכל בלי מאמץ. שמרשים לעצמם לכעוס על מי שלא נותן להם מה שהם רוצים, אתמול. שהם מאוכזבים מאחרים כאילו מישהו אמור לעמוד בציפיות שלהם, ושיש להם ספר הוראות איך "העולם" (אבא, אמא, אישה\בעל, ילדים, חברים, קהילה…) צריכים למלא כדי שהם יחיו את החיים שהם רוצים בעוד הם צופים מהמרפסת של הקומה העשירית מאיזה בית מלון (או לפחות חושבים שזה מה שהם צריכים לעשות).

החיים שלהם תמיד קשים, כי כמה אפשר להדיח כלים? ואיזה בעסה זה לנקות שוב את הריצפה? וללכת כל יום לעבוד? זה חתיכת סיוט. אוף! למה צריך לעבוד בכלל??? ואם לעבוד, אז רק במשרה מכובדת, כזו שמתאימה למישהו ברמה שלי. אז מה אם "הרמה שלי" זה אפס נסיון, אפס הכשרה, אפס לימודים. מספיק שאני מוכשרת, לא?

ולשלם כסף על מה שקונים? כולם גנבים. ממש. למה כל כך יקר? בגלל המחירים אני לא יכולה להנות מהחיים כמו שמגיע לי.

ובכלל, בישראל אין אפשרות להתעשר.

ואיך זה שההוא קנה וילה? יש כל כך הרבה עניים! לא יפה לגור בוילה כשיש אנשים שחיים ברחוב.

והיא?

הכל כבד לה.

קשה לה.

והחיים שלה מאכזבים כל הזמן.

מאמץ זה סבל.

ואם רק היה, ואילו.. ואז…

הם תמיד יעדיפו לבחור בקל, במהיר, ולהתפנות במהירות לעשיית כלום.

חיים לצד אנשים כאלו הם חיים לא פשוטים, בלשון המעטה.

 

בשבת המשכתי לקרוא את הספר המיוחד והנדרש של אנבלה שקד, המנחה של קורס משנה חיים שזכיתי ללמוד אצלה לפני 12 שנים. הספר, שלצערי הרב, אינו מותאם לציבור החרדי, (אפילו הכריכה בעייתית), מדבר על היכולות שלנו, בני האדם, להתקדם ולהצליח. ולמה יש מי שלא מתקדם (ואז גם לא מצליח), ויש מי שלא יוצא אפילו לדרך (הלא הם: הנמנעים).

אחרי 230 עמודים מרתקים בהם היא כתבה על הימנעות ועל פחד מכישלון היא מגיעה לשלב ההורות, והיא כותבת כך בסגנונה המיוחד, הציני והחד: "הורים יקרים, יש לי חדשות רעות בשבילכם. יש רק שני סוגי חיים שאותם תוכלו להציע לילדכם: חיים קשים או חיים רעים. אין סוגים נוספים במלאי.

ולמה? היא מסבירה את מה שכולנו יודעים: החיים מלאי משימות, דרישות, מטלות וחובות, אתגרים ובעיות. בקיצור, קשים.

"חיים קשים הם חיים רגילים" היא ממשיכה וכותבת. "החדשות הטובות הן, שהחיים קשים פחות למי שפוגש את משימות החיים באופן אקטיבי. (אלפרד) אדלר חשב שככל שיש לאדם עניין גדול יותר באחרים וככל שהוא מאומן יותר בשיתוף פעולה, הוא יחווה את עול החיים כמשהו ששייך לו, כחבר בקבוצה האנושית בכלל, ובקבוצה החברתית שלו בפרט. הוא יקבל על עצמו אחריות וימלא את חלקו בשמחה ובמסירות. עבור מי שפיתח חוסן פיזי ונפשי, זה אפשרי לעשות הן את מה שצריך והן את מה שהוא רוצה לעשות. מתוך התמודדות והתגברות על קשיים ומכשולים, אדם מגשים מטרות, מפיק תוצאות וחש סיפוק וגאווה. כך גם אם החיים קשים, הם נחווים כמעניינים, מאתגרים, מאפשרים ומרתקים. הסוד ליצירת חיים טובים הוא מימוש הרצון, הכח והיכולת להתמודד בעולם, ובמקביל לנסות להשפיע על יצירת עולם טוב יותר עבור כולם. לעומת זאת, החיים יחוו רעים עבור מי שלא פיתח רצון, כח ומיומנות הנחוצים על מנת להתמודד, להתגבר, להשקיע, להתמיד, ולעיתים להתפשר או לוותר. עבור מי שאין לו החוסן הנפשי הנחוץ על מנת לענות על דרישות המציאות, משימות רבות ייראו קשות, מתסכלות, משעממות, מיותרות ולא נעימות.

אלו הנמנעים.

הם אלו שיהיו מרוכזים מידי בבעיותיהם ובצורכיהם. הם בדרך כלל לא מרגישים חלק מקבוצה, ולא רואים בעצמם אחראים כלפי אחרים. הקשבה, התחשבות ונתינה נתפסות על ידי הנמנעים כוויתור וכהקרבה. מכיוון שהחיים קשים להם הם צריכים הרבה עזרה. הם תלויים באחרים על מנת להתקיים ולפתור בעיות. כשהם אינן מקבלים את מה שהם רוצים הם ירגישו לא אהובים ודחויים, שכן גם אם האחרים ינסו ככל יכולתם, לא יוכלו לחיות במקום הנמנע ולמלא את כל צרכיו. שהרי גם ההורים המסורים ביותר לא יוכלו להחליף את ילדיהם במשימות החיים, לנהל במקומם חברויות, זוגיות וקריירה.

אין זה משנה כמה אתם אוהבים את ילדכם ומה אתן מוכנים לעשות למענם. לא משנה כמה כח, כסף או קשרים יש לכם. לא תוכלו לסדר לילדכן מציאות נטולת אתגרים, בעיות ודרישות. לא תוכלו למנוע מילדיכם תסכול, אובדן, פחד אכזבה או דחייה. לכן התפקיד שלכם הוא להכין את הילדים לחיים שמצפים להם ולא לחיים שהייתם רוצים שיהיו להם. זאת למעשה המטרה של ההורות ושל החינוך: להכין את הילדים לחיים הבוגרים.

הכנת הילדים לחיים משמעה לעזור להם לפתח את התכונות, המיומנויות וההרגלים שיעזרו להם להתמודד עם כל מה שהחיים יביאו.

ילדים שלא אומנו לקחת אחריות, להתארגן, להשקיע, או לדחות סיפוקים, אינם רוצים ואינם מסוגלים להיות עצמאיים. הם רוצים ואף דורשים שיעזרו להם, שיקלו מעליהם, ואם אפשר, שיוותרו להם לגמרי על המטלות, המשימות או הדרישות. כאשר התנאים המטיבים והמקילים לא מתקיימים, הם הופכים להיות תובענים וחצופים, ואז עלולות להתגלות עוד שתי השלכות התנהגות מצערות של הילדים: כפיות טובה ונקמנות.

כפיות טובה מכך שהילדים חשים שהשירותים, המתנות והיחס המיוחד שהם מקבלים מגיעים להם. מאחר שאלה היו התנאים מאז שהם נולדו, הם מאמינים שכך דברים צריכים להיות. זו זכותם הטבעית והמובנת מאליה להיות אזרחים מועדפים. מבחינתם, העולם צריך למלא את צורכיהם ורצונותיהם ומהר. מיותר לציין שאין לדרוש מהם להעריך את מה שקיבלו או את מי שטרח עבורם. אבל מאחר שהם תלויים מאד באחרים, ובעיקר בהוריהם, אם אלה לא ממלאים את רצונותיהם או צורכיהם, הם חווים מצוקה גדולה. אם התובענות לא עוזרת, הם עלולים לנקוט תוקפנות והאשמה. למעשה, הם מענישים את ההורים. הם מפסיקים לשתף אותם ומפגינים התנהגות חוצפנית או סרבנית. לעיתים הם מדאיגים את ההורים באמצעות נטילת סיכונים כך הם מתנקמים במי שמנקודת המבט שלהם אחראי לסבלם.

אז איזה חיים תרצו להעניק לילדכם: קשים עם אופציה להפיכתם לטובים, או רעים?"

אני מרשה לעצמי לקחת את דבריה של אנבלה, שהיא אשת מקצוע בחסד, ולהוסיף מדבריי שלי ולסכם כך:

כשיש סיפוק ומשמעות, כלום לא קשה.

ומתי יש סיפוק ומשמעות? כשיש מאמץ, וכשיש, מה שאדלר קורא לו "תחושה חברתית", כלומר, אני לא כאן לבד ואני רואה גם את אלו שסביבי. אני רוצה לתרום לאחרים ולהיות איכפתי עבורם. כשיש אחריות אישית ומחויבות גם לסביבה. כשיש עשיה ותרומה לעצמי ולאחר.

וכשאין פינוק.

ופינוק זה לא משהו טעים, חיבוק חם או מוכנות לעשות משהו בשביל מישהו מידי פעם.

פינוק זה לקצץ את הכנפיים של השני מתוך דאגת יתר, מתוך מחשבה ש"אני יודעת הכי טוב איך עושים. עזבי, אני אעשה במקומך", מתוך חוסר האונים שלנו או מתוך צורך בשליטה, שהדברים ייעשו בדיוק, אבל בדיוק, כמו שאני רוצה.

אני זוכרת היטב את היום הזה, לפני כמה שנים, שאבא שלי האהוב והיקר, שיהיה בריא לעוד הרבה שנים ארוכות וטובות, היה מאד חולה, על גבול הסיעודי. התארחנו אצל ההורים שלי בשבת וראיתי אותו מנסה לפתוח בקבוק קולה. ידיו רעדו והוא לא הצליח. רצתי אליו. "אבא, תביא לי, אני אפתח לך". והוא, כולו שיער לבן שהיה פעם ג'ינג'י אדום, סרב. וניסה שוב.

שוב הידיים רעדו. שוב הבקבוק כמעט נפל. הוא נאבק בו ובגוף שכבר לא מה שהיה. ואני, עיניי מלאות דמעות, הושטתי ידיים לקחת את הבקבוק. "אבא, תן לי. תפתח בפעם אחרת, כשתתחזק…"

הוא הסתכל אלי בעיניים הקטנות והחכמות במבט חודר ואמר לי בקול חלש ורועד "אף פעם אל תעשי בשבילי מה שאני יכול לעשות לבד".

לא יכולתי לראות את הסיטואציה הזו. "אבא, אתה תיהיה יכול. בעזרת ה'. רק עכשיו…"

אבל עוד מבט אחד שלו והבנתי שזה אבוד. עקשן, נחוש ואיתן הוא היה תמיד, וגם הפעם.

והוא פתח את הבקבוק.

רצתי לחדר ופרצתי בבכי.

הקושי לראות את האבא החזק שלי כל כך חלש וחסר אונים, ויחד עם זה, ההתרגשות לראות את העוצמה והנחישות שנותרו בו מבפנים, ואת העובדה שהוא נאבק… וניצח!

והסיפוק! הסיפוק האדיר! שהוא לא נזקק לאחרים. שהוא יכול. חולה, חלש ו… יכול!

וממצב של סיעודי מלא הוא התאושש וחזר לחיים רגילים ומלאים תוך זמן קצר והוא מוגדר כנס מהלך, תרתי משמע.

כולנו יודעים שזה (בזכות תפילות קורעות שמים, כמובן ו)בזכות העובדה שהוא מעולם לא וויתר לעצמו, לא קיצר את הדרך ולא חסך מאמץ. ויש לי אלפי דוגמאות חיות על אדם שלא צריך להגיד שלא יעשו בשבילו, כי הוא פשוט חי את מה שהוא מאמין.

למה בחרתי לכתוב על זה היום?

קודם כל, כי קראתי את הפרק הזה בשבת, והמשפט הזה, של "כן, החיים קשים" גרם לי לצחוק בקול. כי בדיוק כמה שעות קודם לכן, כשלאה שלי ביקשה שאעשה בשבילה משהו שאני חושבת שהיא יכולה לעשות בעצמה והיא נאנחה קשות, אמרתי לה: "כן, מתוקה. החיים קשים" בלי טיפת התנצלות. ולא כי אני רוצה לייאש אותה אלא כי זה בהחלט עובדה. החיים דורשים מאמץ רב! וזה ממש בסדר.

שנית, האמת שהנושא הזה מדגדג לי כבר זמן מה.

עם השנים הפינוק הולך וגובר. הכל נהיה מהיר, מיידי, כאן ועכשיו.

הדורות החדשים מתקשים לעכב סיפוקים ורוצים הכל הכי טוב, מושלם, באפס מאמץ.

וכשאני פוגשת בזוג שאחד מהם הוא נמנע והשני בדיוק הפוך, אני לא צריכה לשמוע הרבה. אני כבר יודעת שהגיהינום שם, בעולם הזה.

אני רואה את זה בלי סוף באבחונים ובקליניקה, וגם בסביבה האנושית הטבעית הרגילה.

רק מי שמתאמץ – משיג.

רק מי שמתאמץ – מאושר.

רק מי שמתאמץ – מרגיש שהמאמץ בסך הכל, בדיעבד, לא היה כזה נורא.

רק מי שמתאמץ – מרגיש שהוא חי.

ואלו שלא…

רובם (אם לא כולם) בדיכאון גלוי או סמוי, ידוע או מוסתר, מטופל או לא.

רובם באמת מרגישים שהחיים הם תיק כבד ובלתי ניתן לנשיאה.

רובם מאוכזבים רוב הזמן, לא מרוצים, מקטרים בלי סוף ולא רואים את הטוב שיש בחייהם, ואלו שאני מכירה אישית, יש להם כל כך הרבה טוב!

רובם סובלים סבל אמיתי בכל תחומי חייהם

ולפעמים בא לי לבעוט בהם, כפשוטו. קדימה, קומו על הרגליים שלכם! תפסיקו לחכות שמשהו יקרה. תזוזו!

הפוסט הזה נכתב עבורינו, הגדולים.

צאו והתאמצו, בשבילכם.

ועבורנו ההורים:

לעולם אל תעשו עבור ילדכם משהו שהם יכולים לעשות עבור עצמם (משפט שהילדים שלי מכירים בעל פה). כי אם ויתרתם להם היום – קיצצתם להם את הכנפיים של מחר.

רק נגעתי בנושא, וכבר מילאתי 4 עמודי וורד.

שמרו על עצמכם מ"פינוק יתר" ואל תתנו לאחרים "פינוק יתר"

זה מה שנקרא "הדרך הארוכה שהיא קצרה".

אז כן, עדיף חיים קשים, שעם הכלים המתאימים הם יהיו טובים, מאשר חיים רעים.

וזה על קצה המקלדת.

 

איתך, בפינוקים קטנים שנותנים כח ובחיים מלאי עשיה

דבורי וקשטוק

מומחית ליצירת שינויים, לטובה

מייסדת ומנכ"ל סוויטש – מרכז מוביל לשינוי

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פשוטה

הפוסט הזה נכתב בחודש אלול תשע"ט את הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט חודשיים. כותבת,

מי כאן יותר?

השבוע הבן שלנו, טובי, שימלאו לו השבוע 9, נתקל במודעה בעיתון עם השם שלי והלוגו

יש לי בעיית תקשורת

מאז הפוסט שכתבתי על הפרעת תקשורת הגיעו עשרות מיילים שביטאו את הכאב העז של נשים

חיסון נגד קורונה

כידוע, נולדתי במסגרת חרדית, במשפחה חרדית אותנטית, לפי כל הכללים. מכל מיני סיבות שחלקן מובנות

קנאה, על שום מה?

על מה אנחנו מקנאים ולמה? האם זה באמת היא, הוא, הכסף שלהם? הבית? הילדים המחונכים?

דילוג לתוכן