fbpx

השינוי הכי גדול שלי

בימים אלו אני עוברת טיפול אישי.
זה לא חדש במובן הזה שלאורך השנים, מגיל 19, אני פונה לעזרה מקצועית בתחומי הטיפול, הייעוץ והאימון.
לעיתים מדובר בתהליך ממוקד בנושא מסוים, ולעיתים תהליך של בירור, או ניקוי או מקור לכח וחוסן.
אני מנוסה מאד בשיטות שונות ומגוונות, החל מטיפול קלאסי על ידי בעלות תארים כאלו ואחרות (טיפול קונבנציונלי), המשך בשיטות טיפול ואימון מתקדמות (NLP, SE) וכלה בשיטות של "הוקוס-פוקוס" (קינסיולוגיה, מח אחד, מטוטלת…).
אין ספק שאני לא הלקוחה הקלאסית בהרבה מאד מובנים.
ראשית, הידע המקצועי שלי, אותו אני צוברת כבר שנים רבות, לא מאפשר לי לעבור תהליך אצל כל אחת. בכל זאת, כל מומחה מגיע עם עין בוחנת למומחה אחר בו הוא מבקש להעזר.
שנית, אני לא מתמסרת בקלות ולא רוכשת אמון בקלות.
יחד עם זה, אני הכי אותנטית שיש. לא הולכת על ביצים ולא מעגלת פינות. אני שמה את הדברים שאני חווה ועוברת כמו שהם על השולחן. נשמע ברור מאליו, אבל לא. זה לא ברור בכלל, משום שאני מרשה לעצמי להגיד משפטים שלא כל אישה תגיד, ויש רבות שאפילו לא תעזנה לחשוב אותם.
אני ישירה וכנה, ולא מפחדת לגעת בקונפליקטים מורכבים ובחלקים הפחות נעימים שיש בכל אחד, כולל בי.
ואני באה עם 'תיק'. יש בו הרבה התמודדויות קלאסיות, עניינים של הורות, זוגיות, התפתחות, כסף, דת, צלקות עבר ופחדים מהעתיד, וגם התמודדויות לא קלאסיות בכלל שאני לא אפתח בפני כל אחת.
ועדיין, אם אצטרך להצביע על השיטה, הדרך, האמצעי, שהיה הכי משמעותי והכי עמוק (למרות שהוא לא מוגדר ככלי עמוק בכלל) בחיי התשובה תיהיה לי ברורה וחד משמעית: אימון אישי.
ואם לדייק, אז קורס הכשרת מאמנות, והאימון שעברתי במקביל אליו, כחלק ממטלות הקורס. שילוב מנצח לשינוי מנצח.
לא רוצה לחשוב איך היו נראים החיים שלי בלי השינוי שעברתי!
ולאורך הפוסטים שלי אני מזכירה לא פעם את האדם שהייתי לפני הקורס והאדם שאני אחרי. כמו שני אנשים שונים.

בכנות, הרבה פעמים אני שומעת שאימון אישי נחשב ל"פלסטר", תהליך טכני שמדוד בתוצאות ולא מתייחס לעומקם של דברים.
לא נעים לי להגיד, אבל אכן, יש שיטות אימון שהן כאלו. מתמקדות רק בתוצאות ומתייחסות רק לשינויים בשטח.
בשיטה שאני מלמדת – יש מעקב שבועי אחרי ההתקדמות בפועל, ולא רק בתובנות החדשות שמתגלות בתהליך, אבל, וזה אבל משמעותי, השינוי נעשה בעומק של הדברים.
לא סתם אנשים לא מתקדמים בחיים.
לא סתם אנשים לא עושים שינויים שהם קריטיים עבורם.
לא סתם אנשים טוענים שהם לא מצליחים.
לא סתם אנשים תקועים שנים באותה נקודה.
לא, לא סתם.
אף אחד לא טיפש כל כך כדי להישאר במקום שעושה לו רע.
אף אחת לא 'נתקעת בכוונה'.
יש סיבות עמוקות מאד לכל דבר שאנחנו עושות, או לא עושות, בחיים.
נכון, אימון לא מטפל בטראומות.
נכון, אימון לא משנה את העבר.
נכון, אימון לא מתאים לכל אחד ולכל אחת בתקופת זמן מסויימת.
יחד עם זה, כדי לעשות שינוי משמעותי לא צריך ללכת לעבר, לא חייבים לפתור עניינים ישנים, לא חייבים לרפא צלקות.
אפשר להתקדם למרות ועל אף.
העבר שלי מלא בטראומות, אבל גם כשטיפולים כאלו ואחרים לא הצליחו לרפא אותן, האימון עזר לי להתקדם ולראות את העולם בטוב למרות הטראומות, למרות העבר הלא פשוט שלי, למרות הכאב, הכעס, הפגיעה.
האימון נתן לי את כח הבחירה לבחור איך לראות את העבר שלי ומה לעשות הלאה.
הוא סייע לי לראות את האירועים באופן נוסף, להרחיב את זווית הראייה, ולהגדיל את האפשרויות שלי.
שלא תיהיה אי הבנה: אני היום גם מאמנת וגם מטפלת.
בתהליכים שלי בקליניקה אני בהחלט מטפלת בטראומות ובפצעי עבר, יורדת לשורש הדברים ומטפלת משם, ועדיין, אני עומדת מאחורי כל מה שכתבתי כאן.
רק בשביל הדוגמא:
כדי לעבוד על חוסר ביטחון עצמי יש הרבה מאד דרכים.
בטיפול אני אחפש איפה הקושי הזה התחיל, מאיזו סיבה, האם מדובר באירוע ספציפי, אולי מדובר בכמה אירועים, האם מדובר באדם מסוים שגרם לכך, אולי לא אדם אבל סביבה מסוימת. כשאגלה, ותמיד זה מתגלה בסוף, אעשה עבודה של ניקוי טראומות וחוויות עבר ולאט לאט יהיו 'פתאום' שינויים שאת חלקם יהיה אפילו קשה לראות, וככל שהתהליך יתקדם, השינויים יהיו משמעותיים יותר ויותר.
לרוב, ייה קשה להצביע על תחילת השינוי ובוודאי שלא ניתן יהיה למדוד את התהליך בכל פגישה.
באימון לא תיהיה עבודה בכלל על העבר. גם לא תמיד ניתן יהיה לזהות "איפה זה התחיל", יהיה ברור איפה התחיל השינוי ובכל פגישה אפשר יהיה למדוד את ההתקדמות.
באימון תיהיה עבודה עמוקה על המחשבות והמסקנות שנוצרו אי שם, בגיל 5, 10 או 17.
בשפת האימון שאני מלמדת, קוראים לזה: תנאי צר ותנאי רחב.
לכולנו יש 'תנאים' לאיך דברים צריכים להיות', וזה בסדר גמור:
"כדי שיראו אותי אני צריכה להיות בולטת"
"אני חייבת להיות הכי חכמה תמיד"
"אם אני לא הכי חכמה, אני לא שווה"
"למי שיש תואר יש יותר שכל"
"עדיף שלא אדבר כדי שלא יגלו כמה אני טיפשה"
"אני בטוח לא מעניינת אף אחד"
התנאים נוצרים אחרי שהסקנו מסקנות על איך העולם צריך להיות, מי נחשב לאדם "שווה" ומי לא, מה אני צריכה להיות כדי להיות ראויה, מה תפקידם של גברים/נשים, מה הכי כדאי להיות כדי להיות בעל ערך וכו'.
התנאים מתקבעים עד גיל 7! ואלו מסקנות של ילדה שלא באמת מבינה את החיים.
תנאים אלו נקראים "תנאים צרים", והם כוללים בד"כ את המילים: רק אם, תמיד, אף פעם/אף אחד/כולם, צריך להיות, רק כש… ועוד מילים שלא מאפשרות מרחב ומצמצמות את האפשרויות.
הם הולכים איתנו עד מאה ועשרים, אלא אם נעשה שינוי בתנאי שלנו ונרחיב אותו.
באימון אישי על פי השיטה שלי המאמנת מסייעת למתאמנת "להרחיב את התנאי":
גם כשאני לא מרגישה חכמה – אני שווה
גם כשלא שומעים אותי – אני חכמה
גם למי שאין תואר – יש מספיק שכל
אפשר להיות חכמה בלי תואר
ועוד.
זה מורכב להסבר בפוסט ולכן נתתי טעימה פיצית כדי לשבר את האוזן.
תהליך אימון הוא מדיד. התובנות הופכות למעשים. תהליך שיש בו רק תובנות אינו אימון. אך עדיין, לא מדובר בפלסטר בכלל.
בתהליך אימון מגדירים מטרה אותה המתאמנת רוצה להשיג (אל דאגה, לא צריך להחליט עליה בפגישה הראשונה. ישנם 3 מפגשים שבהם נעשית עבודה אחרת ובעקבותיה תעלה המטרה הכי חשובה שתעשה את ההבדל המשמעותי בחיי המתאמנת).
התהליך קצוב. את יודעת מתי הוא מתחיל ומתי הוא מסתיים. 12 פגישות בסך הכל שיכולות לעשות שינוי ענק! (במקרים מסוימים ניתן להאריך מעט את התהליך וגם אז, ההארכה מדודה במס' מפגשים ידוע מראש)
תהליך האימון מגלה את הכוחות של האדם, היכולות, המתנות שהוא קיבל משמים, ובעזרתם עושים את השינוי.
נתאמן על מה שכן ולא על מה שלא.
נלמד להיות גמישים יותר למחשבות, אמונות, מסקנות, ולאנשים, רעיונות וחוויות.

בימים אלו אני בתוך תהליך טיפול.
ואם תשאלי, אם אימון הוא כזה מדהים, אז למה את לא מתאמנת?
כי כרגע, בשלב זה בחיי עם ההתמודדויות הספציפיות, אימון הוא לא הדרך הנכונה והיעילה.
וגם זה משהו שצריך להיכתב:
אין אף שיטה שמתאימה לכל אחד בכל נושא תמיד.
כלומר, אם מתאים לך היום אימון, לא בטוחה שהוא יתאים לך בשנה הבאה.
או, אם לא מתאים לך עכשיו אימון, הוא יכול להתאים לך בזמן אחר בחייך.
כנ"ל לגבי כל שיטה של טיפול, אימון, אבחון או ייעוץ.
איך תדעי?
זה כבר נושא לפוסט אחר לחלוטין, ובדיוק בגלל המורכבות ומבחר השיטות הענק שיש בדור שלנו, אין תהליך שמתחיל במרכז שלי בלי אבחון שלי, שמכוון לשיטה הכי נכונה, לנושא הספציפי או לקושי הקיים כרגע, לאישה הספציפית הזו.

איתך, בשינוי שאת רוצה, לטובה

שנה חדשה
קורונה
צוות המרכז
פרשת לך לך
פנטזיית ההצלה
מרכז סוויטש

מה את חושבת על הפוסט הזה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

להאלם בלי להעלם

הפוסט הזה הוא המשך לפוסט אחר שכתבתי לפני מספר שבועות תחת הכותרת: "איזו הזדמנות ניצלתי

יום האישה…

היום ר"ח אדר ב' בדיוק כך שלא נכון שאתעלם ממנו. בעז"ה אתייחס אל החודש הזה

החיים קשים ולא רק

הפוסט הקודם שלי,  עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן

לכי לך.

לך לך. הפעם הראשונה שהתאהבתי בפרשה הזו הייתה בשנה סוערת מאד בחיי, כיתה ט', בעודי

מועדים לשיגרה

החגים כבר מאחורינו והפוסט הזה אמור היה להישלח מיד בצאתם, אבל בעידן הקורונה, כשהכל משתבש,

זוגיות מורכבת

השבוע נחגוג את ט"ו באב, חג האהבה. כל שנה מחדש אני מעלה פוסטים בנושא, הן

יש לי מקום בגן עדן

בשבועיים האחרונים חזרו על עצמם כמה וכמה מקרים בקליניקה שיש להם מכנה משותף אחד, ואני

לאן הלכו כל השאלות?

ימים מורכבים עוברים עלינו. ימים עם שאלות רבות. אני יכולה "לשחק אותה" כמה שאני רוצה,

שני צדדים למטבע

שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל,

דילוג לתוכן