כלים וכח לזמן מלחמה (חלק שני)

באמצע שבוע שעבר כתבתי את החלק הראשון, ומאז לא הצלחתי להושיב את עצמי ולכתוב את ההמשך שלו.

הילדים איתי בבית 24/7. כשהם ערים, אני לא מתקרבת לשום דבר שמריח 'חדשות' בנוכחותם. אין בבית אווירת מלחמה, מלבד העובדה שאין לימודים ושהרחוב הראשי בו אנו גרים ריק מאדם ומכלי תחבורה.

כשהם נרדמים, אני מאפסת את הבית ומתיישבת להתעדכן במה שקורה במדינה שלי, ואין בי בדל אנרגיה לכתוב משהו חכם, עמוק או מעודד.

אני מצרה על כך שאין בידי כרגע דרך משמעותית להתנדב או לסייע לעם שלי. אני מטופלת בילדים קטנים ואין מצב להתרכז כשהם בבית, ואני מבינה שמה שנדרש ממני עכשיו זה להיות איתם במה שצריך: בלימודים דרך הטלפון, ביצירות משותפות ובנוכחות מלאה.

יחד עם זה, אני שוקלת לנצל את הזמן שהילדים אצל אבא שלהם כדי להעביר מפגש חי בזום עם כלים מעשיים להתמודדות עם חרדה, מתח וסטרס. אוכל לדעת את זה רק בהמשך השבוע ולכן מזמינה אותך להיות עירנית למיילים ממני, ולא רק ביום הקבוע שאני מדוורת בו, במוצ"ש.

השבוע הייתי בטיפול השבועי.

המטפלת שאלה מה שלום הילדים בשבוע מורכב כל כך, ועניתי שהם בסדר, שהאווירה בבית טובה, שאנחנו יוצרים דברים ביחד.

"הביטוי הכי משמעותי של המלחמה זה שלאה שוב לא ישנה טוב. היא מתקשה מאד להירדם וערה עד השעות הקטנות של הלילה, ואם היא נרדמת אז היא מתעוררת לעיתים קרובות והבוקר מתחיל אצלה ב 6 בבוקר", אמרתי.

"אני לא יכולה לחזור לשנים ההן, בהן היא התמודדה עם הפרעת שינה קשה מאד" אמרתי, ופתאום הרגשתי שאני מאבדת שליטה על הגוף. משום מקום עלה שטף של דמעות ובכי היסטרי חנק את גרוני, התקשיתי לנשום והגוף שלי רעד.

הייתי המומה.

לא הבנתי מה קורה לי.

מה בסך הכל אמרתי?

המטפלת חיכתה שאירגע, אבל לא הצלחתי.

ניסיתי לנשום, ולא היה לי אוויר.

השתנקתי.

בקושי הצלחתי לנגב את הדמעות, דבר שלא עזר לי ממילא בתוך הנהר שפרץ מעיניי.

"זו תגובה של פוסט טראומה" היא אמרה לי, תוך כדי שאני מנסה להחזיר את הגוף שלי לאיפוס.

"אאאננננייי בבבבהההלללללםםםם" הצלחתי איכשהו להגיד. אני בהלם.

"זה מה שמוכיח שעברת משהו קשה מאד, שאת לא מוכנה לחזור אליו בשום אופן" היא אמרה.

הנהנתי בראש.

"כן, עברתי 9 שנים קשות מאד בהן כמעט ולא ישנתי, בגלל הפרעת השינה של לאה שלי.

לא משנה מה בדקתי: מעבדת שינה, רופאים מומחים, התייעצויות עם כל מיני גורמים. אף אחד לא מצא בעיה שאפשר להגיד "בגלל זה הילדה לא ישנה".

ואם היא לא ישנה, אז מובן שגם אני לא ישנתי. אבל נדרשתי להמשיך ולתפקד כרגיל, ואף הרבה יותר מהרגיל בגלל כל מיני עניינים נוספים.

9 שנים".

"מה?" עכשיו תורה של המטפלת להיות בהלם. "כמה זמן?"

"9 שנים מינימום"

"שלא ישנת?"

"שלא ישנתי. אלא אם 3 עד 4 שעות בלילה (שגם הן לא רצופות) נחשבות לשינה מספקת עבור מישהי שעובדת כמו מטורפת בחוץ ובבית, עם לקוחות ועם הילדים, וזה לא משנה אם אני לפני לידה, אחרי לידה. כלום".

"אז רגע, מתי היא התחילה לישון נורמלי?" היא שאלה, כי היא זכרה שבתחילת הטיפול סיפרתי לה בעיניים נוצצות שלאה י-ש-נ-ה-!

"יומיים אחרי שאבא שלה יצא מהבית. היא כעסה מאד שהוא אולץ לצאת אבל מאז, בדיוק שנה עברה, היא הולכת לישון בשמחה, נרדמת בקלות, ישנה לילה שלם ברוגע, ואין שום סיכוי בעולם שאצליח לשרוד שוב אם היא תחזור להפרעת השינה" אמרתי, ושוב נחנק לי הגרון מחוסר אוויר.

"מה היה שם, דבורי, שאת לא יכולה אפילו לחשוב על מציאות כזו ששוב לאה לא תישן בצורה רגילה, מעבר לעובדה שחוסר שינה הוא אחד הדברים הכי מסוכנים לגוף ולנפש?"

עניתי מה שעניתי.

כבר יכולתי לדבר, עם הפסקות, אבל לא הפסקתי לבכות והגוף המשיך לרעוד.

פוסט טראומה.

רק לאחרונה התחלתי לעבד מה עברתי. וזה קשה. מאד.

כולנו עוברים עכשיו מלחמה של ממש. כל אחד בדרגת מעורבות אחרת.

אלו שעברו על בשרם את הפחד המצמית כשהם שומעים את המחבלים בתוך ביתם, עברו את הזוועות בצורה הכי קשה (מבלי לדבר עדיין על השבויים, שמי יודע מה הם עוברים ואיך הם יתאוששו מהגיהנום עלי אדמות).

אלו שביתם נמצא תחת הפגזות, רצים עם תינוקות וילדים באמצע הלילה למרחב מוגן ולא יודעים לכמה זמן.

הלוחמים האמיצים שחותרים למגע עם המחבלים כדי לחסל אותם, כשברור להם שהמוות היא מציאות לא רחוקה כל כך, וכן אנשי כוחות הביטחון.

אלו שילדיהם, בעליהן וקרובים אחרים מגוייסים לקרב, עוברים את המלחמה במתח בלתי נסבל.

אנשי זק"א שנחשפים לנורא מכל וחוזרים אל ביתם מרוסקים.

כל אלו שגרים רחוק מזירת הקרב אך מופגזים באופן יומיומי.

וגם אלו שגרים באזורים "בטוחים" ומרגישים מלחמה על כל צעד ושעל.

זוהי מלחמה על הגוף, בה ניתן לזהות פציעות גוף ברמות שונות, באיברים שונים, ומה שלא רואים אפשר לגלות בצילומים של MRI CT אולטראסאונד וכו'.

יחד עם זה, כולנו יכולים להיות פוסט טראומתיים אחרי המלחמה, שברור שהיא תיגמר, כי הקב"ה הבטיח שהוא לא יכלה את עמ"י, רק לא ברור איך ומתי ואלו אבידות בגוף ובנפש עוד נספוג, ופוסט טראומה היא תוצאה של מלחמה על הנפש.

הבעיה הכי גדולה עם פוסט טראומה, זה שפעמים רבות היא שקופה, בלתי נראית.

אפשר להמשיך ולחיות איתה שנים רבות מבלי לדעת בכלל שהיא מקננת בתוך הנפש.

אין בדיקות שיכולות לגלות אותה.

מתי היא מתגלית?

– במהלך טיפול מקצועי, כשיש אמון וקשר טוב בין המטפל למטופל, כשהנפש מרגישה שיש לה אפשרות להניח את הכאב, או כשהמטפל מבין שמה שהמטופל מביא זה רק את השכבה שלמעלה והוא מצליח לרדת בזהירות וברגישות עם המטופל בין השכבות עד שמתברר שיש שם משהו שנדחק והוסתר כי אי אפשר היה להתמודד איתו

– כשקורה משהו, שיכול להיות פשוט מאד, אבל אז הפוסט טראומה מתגלה, כמו התגובה המאד לא נורמלית שלי לשאלה פשוטה של "מה שלום הילדים". קשה מאד כשילד לא מצליח להירדם לילה אחרי לילה, אבל זה לא מצדיק תגובה היסטרית כמו התגובה שלי, אלא אם השאלה היא טריגר לטראומות שנדחקו ולא טופלו.

לא מתפקידי לתת הנחיות איך להתנהל פיזית בשעת מלחמה. בשביל זה יש את הנחיות פיקוד העורף.

כן ביכולתי לאפשר ידע חשוב כדי למנוע פוסט טראומה בעתיד.

אז כמה דברים חשובים על טראומה:

טראומה היא תגובה נפשית המתרחשת לאחר אירוע מאיים שהיה מלווה בתחושת חוסר אונים, והיא צריכה לכלול: אלמנט של הפתעה, כך שהאדם לא יכול היה להתכונן לאירוע והיעדר יכולת תגובה בגלל ההלם של ההפתעה או בגלל חוסר בכלים להתמודד מול אותו אירוע.

(יש הרבה מאד דרכים לנסח את ההגדרה לטראומה. אני בחרתי אחת מהן לפי ויקיפדיה).

• כל אדם חווה אחרת סיטואציות שונות ולכן כל אחד מגיב אליהן אחרת. כלומר, אירוע אחד יכול להיות 'סתם אירוע' עבור אדם אחד ו'אירוע טראומתי' עבור אדם אחר.
• מידת החוסן של האדם היא זו שתקבע האם אירוע כזה או אחר יהפוך לפגיעה טראומתית. ככל שהאדם בעל חוסן איתן יותר – הוא יוכל להתגבר טוב יותר עם אירוע טראומתי וכן הפוך.
• חשוב שתדעי: אף אחד לא יכול לדעת אם מה שהוא חווה, רואה או שומע, הוא טראומתי עבורו. יש לא מעט אנשים שיכולים להיחשף למראות קשים מאד ולהמשיך להתנהל כאילו לא ראו כלום. אין זה אומר שהם לא נפגעו! ייתכן והם הגיבו באחד ממנגנוני ההגנה הרבים שהנפש שלנו פיתחה ובעוד כמה שנים, לעיתים אף מבלי סיבה נראית לעין, תתפרץ אצלו תגובה פוסט טראומתית.

איך ניתן למנוע טראומה בזמן מלחמה:

1. מי שלא חייב להיחשף למראות קשים – מוטב שיימנע מכך ככל האפשר.

כמו כן, האזנה לחדשות יכולה להיות טראומתית יותר מאשר קריאת החדשות בעיתון, וזה משום שהטון של העיתונאי/ת או המגיש/ה של התוכנית יכול להיות דרמטי, לחוץ, היסטרי, כועס. הטונציה יכולה להגביר או להקטין את הסיכון לטראומה. בדיוק כמו שדמיון מודרך בקול רגוע יכול לאפשר לאדם רוגע ושלווה, כך שמיעת חדשות יכולה לגרום לטראומה בגלל הדחיפות, העדכונים השוטפים והמשתנים, שמיעת הורי החטופים שבוכים ועוד.

אם כך, עדיף להתעדכן על ידי קריאת החדשות פעם עד פעמיים ביום, אלא אם אתם במיקום שדורש התעדכנות שוטפת ואין ברירה אחרת.

2. דאגי לחזק את החוסן שלך! יש דרכים רבות לעשות את זה, אך כרגע נתמקד במה שזמין, חינמי ומהיר.

– קריאה או שמיעה של תוכן מחזק, מעודד ומרגיע.

זה יכול להיות שעור באמונה, דברי חיזוק של רב שאת סומכת עליו, הרצאה מקצועית להגברת חוסן, שיחה עם חברה טובה איתה אפשר לפרוק את המתח מבלי שהיא תוסיף ותגביר את המתח, האזנה לשירים מרגיעים או שירי אמונה, דמיון מודרך מותאם, מדיטציה, או תירגול מיינדפולנס (למי שמכירה).

– דאגי לפחות פעמיים ביום לעשות משהו שאת אוהבת, בשביל עצמך, ורק בשביל עצמך!

לקרוא פרק בספר שאת אוהבת, לאכול משהו שאת לא מפרגנת לעצמך (בגלל הקלוריות, בגלל העלות או מכל סיבה אחרת), לבקש מבעלך/הילדה הגדולה/מישהו מתאים 'לברוח' לחדר שלך לזמן מוקצב, לסגור את הדלת ולנצל את הזמן הזה לכל דבר שירגיע אותך.

זו הזדמנות להגיד שחשוב שתציעי לבעלך או לכל מי שחשוב לך שיעשה את זה עבור עצמו, ושאת מוכנה לסייע לו בכך ("אני לוקחת פיקוד על הילדים בשעה הקרובה ואתה משוחרר להסתגר בחדר ולעשות משהו שאתה אוהב").

– תנועה

אחד הדברים שהכי משחררים את מערכת העצבים היא התנועה, ולא משנה איך: לקפוץ במקום, לרוץ, ללכת, לנער את הידיים והרגליים במשך דקות ארוכות, לרקוד. אם את יכולה להוסיף קולות – זה יעזור לך מאד לשחרר את הסטרס והמתח. מומלץ מאד לעשות את זה עם הילדים.

– לדמיין את "היום שאחרי" בטוב, רק בטוב.

מה תעשו, לאן תלכו, אפשר להכין רשימה של כל הדברים שלא הספקתם בגלל המלחמה ושתחזרו לעשות אחרי (לא כולל שפונג'ה וללמוד למבחן, אלא רק דברים שכיף לתכנן אותם).

– לעשות משהו בשביל מישהו אחר

מחקרים מוכיחים באופן חד משמעי כי עשייה עבור אחרים תורמת קודם כל לאדם עצמו! ולא שמי ששומר תורה ומצוות צריך מחקרים כדי לדעת את זה במפורש. בכל מקרה, חפשי מישהי לעזור לה: להרים טלפון, להתעניין, לשלוח עוגה, לקחת למישהי את הילדים לשעתיים כדי שהיא תוכל לנוח, לשלוח לאחותך יצירות לילדים שלה (בדיוק מה שעשתה אחותי הבכורה עבורי בזמן הקורונה), אם את פנויה ולא מטופלת בילדים קטנים – בדקי בארגוני החסד אם הם זקוקים למתנדבים, ולמיטב ידיעתי, כל ארגוני החסד זקוקים כעת לעוד ידיים ולב, אפשר להתנדב בבתי החולים, ללכת לנחם את המשפחות השכולות, לקחת על עצמך תהילים עבור השבויים או הנרצחים או עבור עמ"י בכלל.

– לראות את היש

להגיד פעם אחת ביום לפחות "מזמור לתודה" ולמנות על מה את אומרת תודה. פתאום תגלי שיש לך כל כך הרבה!

– התחזקות רוחנית

כל דבר רוחני יכול לעזור: התחזקות במצוה מסויימת, קבלה שאת לוקחת על עצמך, שעה של שמירת הלשון ביום, תהילים, תפילה…

– להיות בעשייה

אחד הדברים הכי חשובים זה להיות בעשייה. את יכולה למלא את המקפיא באוכל או בעוגות או בקינוחים (לתת לך את הכתובת שלי?), לסדר פינה בבית שלא הגעת אליה זמן רב, לסיים פרוייקט שזנחת, ללמוד קורס מקוון שלא היה לך זמן אליו, להוריד את בגדי החורף ולהתחיל לסנן את בגדי הקיץ…

זהו, לבינתיים, בקשר למלחמה.

נ.ב.

היום, יום ראשון בבוקר, הבכור והבן היחיד שלי (יש אחריו 3 בנות) מניח לראשונה בחייו תפילין.

האירוע הזה מעלה בי רגשות של התרגשות יחד עם כאב ענק. לא ככה חשבתי אי פעם שהוא ייכנס לעול תורה ומצוות.

מודה על התיזמון שבו הוא מתחיל להניח תפילין – באמצע מלחמה על החיים של מדינת ישראל, שהיא מדינת היהודים, בדיוק הזמן להראות להקב"ה: תראה את ילדיך, שום דבר לא יעצור אותם מלעבוד אותך!

עוד חיזוק ללומדי התורה ולמניחי התפילין, כשברור שמה שאנחנו הכי צריכים עכשיו זה נס. לא סתם נס, אלא נס ענק.

שנזכה.

במהרה.

בקלות.

בלי לאבד יותר אף אחד מעמ"י.

איתך, עם טראומה ובלי טראומה

(השעה עכשיו היא 4:01 לפנות בוקר)