למה רכישת מזרן לילד העלתה בי דמעות?

זה אחד הפוסטים אולי הכי אדיוטים שכתבתי אי פעם אבל זה בלב שלי, ואולי זה יסביר לעוד כמה נשים רגעים שהן חוו ולא הבינו למה.

טובי שלי ישן על 2 מזרנים דקים, מעוכים, שהגיע זמנם להיות בפח מזמן, אבל…
אחת לכמה זמן הוא מדבר על זה שצריך להחליף מזרן ואני תמיד אומרת לו שברור שצריך להחליף ובעז"ה אקנה לו מזרן שמתאים לגיל שלו. בכל זאת, הילד גדל והפך לבחור, בלי עין הרע, שלא בא לכם לקבל ממנו איזה כאפה שלא תעופו.
ומזרן זה בסיס, תרתי משמע.
מפה לשם לא הצלחתי להביא את עצמי לקנות מזרן.
השבוע החלטתי שזהו.
נכנסתי לחנות שאני מכירה, שידועה באיכות ובשירות, ואת זה אני יודעת עוד מההורים שלי שקנו שם, נראה לי, את כל המיטות והמזרנים מאז שהם הורים, ופשוט ביקשתי מזרן.
הסברתי עבור מי ושאני מחפשת משהו טוב.
הוא הציע את האפשרות "לפי התקנים לגילאים שציינת".
אמרתי לו שהתקנים לא מעניינים אותי. מעניין אותי מזרן נח ובריא וילד שיישן טוב ויקום עירני ושמח עם כח ללמוד 13 שעות תורה ברציפות, ויידע שמחכה לו מזרן טוב שיחבק אותו באהבה. (טוב, לא ממש במילים האלו).
הוא הציע כמה שלבים מעל, והמליץ על 2 ספציפיים.
ישבתי על כל אחד וניסיתי לדמיין את הגור שלי, עוד פחות מחודש בן 14, אבל תמיד הוא יהיה הגור שלי, ובחרתי את מה שהרגיש לי הכי טוב.
נתתי את האשראי וחיכיתי לביצוע ההזמנה עם המשלוח.
ההוצאה הזו כבדה עלי כרגע, מאד כבדה, אבל לא חשבתי לשניה. מזרן קונים פעם בכמה שנים ומגיע לו משהו טוב.
בזמן שהמוכר מטפל בתשלום הבחנתי בשלט עם המחירים של המזרנים והפער בין המזרן שרכישתו מבוצעת ברגעים אלו לזה ש"עומד בתקנים לנוער", נחשב לנח ורוב האנשים לוקחים לגיל הזה היה 600 ₪. בהחלט פער משמעותי.
לא מצמצתי והמשכתי את הרכישה כרגיל, אבל בתוכי עלה גל של בכי שהייתי חייבת לעצור.
מה יש לבכות מקניית מזרן? איזו אמא משוגעת?
אבל כל אמא יודעת בתוכה, מהמקום הזה ממנו הדמעות באות, שדמעות לא עולות סתם, והן לא עולות בגלל כסף (טוב, לפעמים גם, כי זה גם קשור לילדים).
חנקתי אותן, את הדמעות שבאו ועלו. מזל שהמוכר היה עסוק בלתקתק במחשב ולסדר את התשלום ואת המשלוח.
השתלטתי על עצמי.
כשיצאתי, ניסיתי להבין מה היה לי שם. מה עלה פתאום.
לא שיש לי תשובה חד משמעית אבל יש כמה וכמה דברים, כמו זה שאני לא טובה בלקנות, כלום. באמת, תעזבו אותי עם זה.
כשהייתי נשואה – הגרוש מאד אהב לקנות ועשה את זה בכיף. אם יש משהו שהוא עשה מעולה – זה לקנות. לא משנה אם יש כסף או אין, העיקר לקנות, דבר שהיה מאד נח כשצריך קניות לבית ומאד מאד לא נח, שלא לומר, נורא ואיום, בכל מה שקשור למה ש'מסביב', וזה לא המקום לפרט.
המעבר מ"יש מי שעושה את הקניות בבית" ל"אם לא תיקני – פשוט לא יהיה" היה עבורי אחד הדברים הקשים בהליך הגירושים. אז בשוטף – אני כבר מסודרת, יש לי את סדר הקניות שלי, ואני חיה עם זה בשלום (אך לא באהבה), אבל כשנדרש ממני לקנות משהו אחר, ועוד כזה שלא קניתי מעולם, מורכב יותר, יקר הרבה יותר ממלפפון וחלב (למרות שהענבים והעגבניות עולים כבר כמעט כמו זהב), זה דורש ממני כוחות נפש של ממש.
והנה, משהו שהבן שלי ממש צריך, לא מותרות בכלל, שהיה צריך כבר להירכש לפני חצי שנה – סוף סוף נקנה.
כן, זה נשמע משוגע, אבל זה וי גדול בשבילי. זה להתגבר על כמה וכמה דברים בתוכי.
ומי שלא מבינה את זה – כנראה שהיא לא שונאת קניות כמוני, ובטח ובטח שהיא לא לבד.
חוצמזה, התרגשתי. אחרי שהדמעות נחנקו יפה יפה לחשתי תפילה לאלוקים, שהמזרן הזה ייתן כח לאוצר שלי לקום להתפלל בזמן, להניח תפילין בזמן, ללמוד תורה בשמחה, לחזור הביתה בשמחה.
זה ילד שקם בכל בוקר בשעה 6:00 בבוקר, לפעמים קודם לכן, בלי שאף אחד יעיר אותו, שלא לומר, יכריח אותו לקום במקל או בגזר.
זה ילד שחשוב לו להיות לפני התפילה, להגיע בנחת, להניח תפילין בנחת, ללמוד משהו.
זה ילד שלמרות שהוא יכול למצוא 246,765,568 תירוצים למה הוא לא מצליח לקום בזמן, ובכלל אין אבא בבית שיהיה מודל או דוגמא לקימה לבית הכנסת בשעה שהציפורים עוד ישנות, ובכל זאת, קם כארי לעשות רצון אבינו שבשמים.
זה לא מובן מאליו.
זה מרגש אותי שוב ושוב.
השבוע הייתה לנו חתונה משפחתית וחזרנו באמצע הלילה הביתה, ובכל זאת הילד, עוד רגע בחור, קם בשעה 6:00 בבוקר, התפלל בזמן! ורק אז חזר לישון עוד כמה שעות.
ועכשיו יש לו מזרן של חדר שינה, כזה שכמעט צרך סולם כדי לטפס עליו. נח, מפנק, שקנתה לו אמא שלו בלב מלא אהבה, אפילו שהיא כל כך שונאת לקנות.
כן, זו סיבה לדמעות.

איתך, ב'רגעים' של החיים