מה נותן לך כח?

מתי לאחרונה מצאת את עצמך פשוט אומרת בקול או בשקט:

"די, אין לי כח!"

או

"אפסו כוחותיי"

או

"אני לא יכולה יותר"

?

אחת "התלונות" המרכזיות איתה מגיעות אלי נשים לקליניקה היא "נגמר לי הכח".

והן לא התכוונו לכח פיזי, הרי אני לא יכולה לתת להן שעות שינה. אולי אני יכולה לעזור להן לדאוג לעצמן, או לעזור להן לסדר את היום כך שיהיה להן מספיק זמן לישון, או לעזור להן למצוא פתרונות יצירתיים להשלמת שינה (בשבועות האחרונים הצלחתי להחזיר לכמה לקוחות שלי שעות שינה שלא ידעו שהן יכולות לישון אותם בעזרת פתרונות יצירתיים), אבל לא בשל כך הן הגיעו אלי לקליניקה.

בחודשים האחרונים שיתפתי את קהילת הנשים שלי שאני מתמודדת עם עניין מורכב ולא פשוט (ומעניין לשמוע את השמועות שרצות סביב זה. מסתבר שאני יותר מוכרת ממה שחשבתי ויש לזה מחיר).

מה שפחות שיתפתי זה, שמדובר בעניין שלא התחיל אתמול וגם לא לפני חצי שנה. הוא בא והולך, נמצא ברקע, ואחת לכמה זמן אני מגיעה אל הסף שלי.

איזה סף?

סף הכוחות.

להגיע אל סף הכוחות זה תמיד רע.

ההחלטות שמתקבלות במצב של אפס דלק במנוע הם תמיד ממקום של "אין ברירה", של "זהו!" וההחלטות שמתקבלות במצב כזה הן לרוב עם מינימום שיקול דעת ועם הרבה מידי כאב.

זה לא ממקום של כח פנימי אלא של ייאוש, חידלון, והרבה פעמים חוסר אונים.

החלטות הרות גורל צריכות להתקבל ממקום שקול, עוצמתי, בטוח, שליו ושלם.

נשים מגיעות אלי, יושבות מרוסקות על הכסא ומצהירות בכעס\זעם\כאב:

"אני מחר מתפטרת!"

"אני מתקשרת אליה ואומרת לה אחת ולתמיד מה אני חושבת עליה!"

"מחר אני ברבנות!"

"אין! אני יותר לא מדברת עם חמותי\אמא שלי\גיסתי\הבת שלי לעולם!"

אלו החלטות של שבירת כלים.

אני דווקא בעד להגיע אל הסף, כי הוא מעורר אותנו להבין שמה שקורה לנו הוא רע ואין שום סיבה להמשיך אותו יותר, ורובינו לא ננוע קדימה אם לא נגיע אל מצב שהכאב הוא בלתי נסבל. יחד עם זה, השינוי נכון כשאדם מחובר לכוחות שלו ופועל ממקום מחושב ויציב.

הרגע בו נשברתי שוב, ובאופן סופי, היה רגע טראומתי ממש שילך איתי עוד שנים רבות. מה שהיה לפניו לא יהיה יותר. יחד עם זה, בחודשים שהגיעו אחריו הרגשתי שאני צריכה עזרה, שאני חלשה מבפנים, שמכלול ההתמודדויות שהצלחתי איכשהו לנהל במשך זמן רב מאד גדולים עלי ושאני צריכה לקבל החלטות משמעותיות שאסור לקבל במצב חסר כוחות כזה.

ואז חזרתי אל סל הכלים שלי כדי להיטען מחדש. פניתי לטיפול, ביקשתי עזרה מהאנשים שקרובים אלי, אמרתי שאני קורסת, שאני צריכה שיחזיקו לי את היד, שאני יודעת שאני אעבור את כל זה אבל עכשיו הכל סוגר אלי.

והחזקתי בכל הכח בהקב"ה.

היו ימים שהלכתי בוכה ברחוב. פשוט נשפכו ממני נהרות של נוזל שקוף מהעיניים. לא הייתה לי שליטה על זה. מזל שיש מסכה ומשקפי שמש שעזרו לי להיות מבלי להיראות חשופה.

היו ימים שנכנסתי לקליניקה, התיישבתי על הכסא שלי ופרצתי בבכי, וזה קרה יותר מפעם אחת ויש לכך אי אלו עדות שהיו באותו הזמן במשרדים הסמוכים לחדר שלי ופשוט ישבתי ובכיתי מולן בתחושה שעולמי חרב עלי.

היו ימים שברגע שהילדים יצאו למוסדות הלימוד שלהם (ואל תשכחו שבאמצע היה חודשיים חופש וחודש חגים והם לא הלכו לשומקום בבוקר) נכנסתי למיטה ורציתי רק לסגור את העיניים ולקום אחרי שהכל ייגמר.

(אבל איזה פלא הוא, שכלום לא נגמר מעצמו, אה?)

וככה גררתי את עצמי להמשיך לתפקד, לעבוד, לפנות את עצמי ואת התמודדותי בשביל להיות עבור המשפחה שלי, הילדים שלי, ההורים המתבגרים שלי, התלמידות שלי, הלקוחות שלי…

ובמקביל, פעלתי כדי להחזיר את עצמי לעצמי.

אין ספק שהיו לכך מחירים:

לא עניתי למיילים שפעם הייתי מגיבה עליהם מיד. חלקם היו מיילים חשובים.

לא הייתי אדיבה כמו תמיד רוב הזמן.

לא טיפלתי בנושאים שהייתי צריכה לטפל בהם, שהיו חשובים אבל לא בעדיפות עליונה.

כן טיפלתי בעצמי, גם רגשית וגם פיזית.

כן הורדתי עומס בעבודה.

כן ידעתי להגיד "אני בזה לא מוכנה לטפל" במקום לקחת על עצמי עוד ועוד.

כן פינקתי את עצמי בדברים קטנים שיתנו לי אוויר לדקה וחצי.

לקראת החגים קניתי לעצמי טבעת חדשה. באופן מוזר שמתי לב שבכל משבר משמעותי בחיי אני קונה טבעת. אני מאד אוהבת טבעות אבל לא מרשה לעצמי לקנות סתם אחת כזו באמצע החיים ובלי שום סיבה, אבל כשמגיע גל ענק, אני פתאום נזכרת שעכשיו תורי, מגיע לי, ואני קונה טבעת שהולכת איתי ומזכירה לי "עכשיו אני". ואחרי שאני עוברת את הגל, או אחרי שהוא עובר אותי, הטבעת ממשיכה להזכיר לי שיש חיים אחרי מה שמרגיש לפעמים כמו 'סוף', ואם עברתי את זה, הכל קטן עלי.

עד לגל הבא.

עוד לא עברה חצי שנה ואני במקום אחר.

כבר לא בוכה כמעט בכלל (אל דאגה, לפעמים הבכי מגיע אבל במינון נמוך משמעותית והוא לגמרי בשליטה) לא בורחת למיטה בכל הזדמנות (למרות שאני לא מתנגדת להשלים אי אלו שנות שינה חסרות), לא מתפרקת, מטפלת במה שצריך בגב זקוף ובלי תחושת קורבנות, חוזרת לטפל בעניינים שהזנחתי, התעלמתי, שכחתי או בחרתי שלא לטפל, מודה לה' כמה פעמים ביום ומלאת תקווה. וכל זה כשאני עדיין בעיצומו של הגל. כשעדיין אין פתרון באופק. כשאני בתוך ההתמודדות.

מתמודדת. לא קורסת.

הודו לה' כי טוב.

זה לא קסם, אבל זה אפשרי.

איך אני יודעת?

כי אני עוברת את זה בעצמי.

כי לפני כן וגם עכשיו אני עוזרת ללקוחות שלי להתמלא בכוחות ולהחזיר לעצמן את עצמן, ואלו שתמיד הרגישו חלשות להתמודד אז לגלות להן את עצמן הפנימי, זה שהן לא פגשו מעולם, שהוא חזק הרבה יותר ממה שהן ידעו.

אני רואה איך מיכל הדלק מתמלא, איך אישה לאט לאט מתחזקת ומקבלת כח, ואז, גם עוברת נכון יותר את ההתמודדות.